הערב בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב הוקרנו עדויות קשות של חמישה מהחטופים ששוחררו משבי חמאס. השבים סיפרו על התנאים הקשים בשבי - פיזית ונפשית. אחד המרכיבים הבולטים בתלאות שעברו היה היעדר שינה. הם סיפרו על המזון המועט והפחד התמידי שהיו שרויים בו. הימים בשבי, אומרים השבים, נדמים לנצח. אבל המשותף לכולם, בלי יוצא מהכלל, היה התחינה שלהם: עשו הכול כדי להשיב את מי שנשארו בעזה, שסכנה של ממש נשקפת לחייהם. "אחר כך תנקטו בפעולות צבאיות", אמרה עדינה משה. "כל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה", הדגישה מרגלית מוזס.
אופליה רויטמן בת ה-77 ספרה שלקחו אותה מניר עוז בטרקטור. "הייתי ברצפה של הטרקטור. בבית הם עשו לי עם רובה פצע גדול ביד", היא אומרת.
"פחדתי מאוד שבועיים ראשונים", מוסיפה רויטמן, "חשבתי שאני משוגעת, בגלל שהייתי לבד, הייתי כמעט בלי אור. הייתי כמעט בלי אוכל. האוכל היה לי מאוד חשוב, שיהיה לי ביד, או במגירה. הזכיר לי את הנושא של השואה. אני אוכלת חתיכות פיתה בשביל שמחר יהיה לי אוכל. אני מבקשת, אני יודעת שעובדים הרבה על העניין הזה, אבל יש עוד אנשים שמחכים מאוד להיות בחוץ. אני מבקשת שאתם תעשו הרבה הרבה כוח בשביל שכולם יצאו מהר מהר. הימים זה מאוד קשה. יום אחד זה כמו שבוע שלם שם. אני מבקשת שתעשו הכול בשביל להיות בחוץ".
מרגלית מוזס, גם היא בת 77 מניר עוז, סיפרה: "בשבת, 7 באוקטובר, הורידו אותי למנהרה. אני בלילה משתמשת במכשיר נשימה, ואני לקחתי אותו איתי כדי שאוכל לישון, וההוא, האחר שהיה, התעצבן עליי ולקח ממני את המכשיר, ואז... זה היה רגע מאוד קשה, כי אני אמרתי לו שזה החמצן שלי. ודיברתי איתו בערבית. הוא הבין בדיוק, אבל לא היה לו אכפת. הוא הלך אחורה".
רופא שראה אותה בתחילת ימי השבי הציע לה לשבת, "להשעין את הראש ככה על הקיר, ושאני ככה אוכל לנשום. יכולתי ככה לנשום, אבל לא להירדם. 49 יום לא ישנתי. היו קשיים. היו קשיים נפשיים, היו קשיים פיזיים, וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. המצב של להיות חטופים במנהרות, או איפה שלא נמצאים, זה מצב בלתי נסבל. קשה מאוד, ועם תנאים לא תנאים, וחייבים להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר".
עדינה משה בת ה-72 ספרה: "חזרתי משבי החמאס, אבל השארתי שם את החברים הטובים שלי מקיבוץ ניר עוז, שנשארו שם והם די הרבה. כולם מבוגרים מאוד, עם מחלות רקע קשות, וללא תרופות מתאימות. מצב המזון שם הלך והתדרדר. הגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד. בתחינה ובבקשה מכל ליבי, אנא, עשו הכול למען שחרורם, גם כדי שאני אוכל להשתקם, כי עד שלא יחזרו, וליבי שם, אני לא אוכל להשתקם. ואנא, דאגו לכך שקודם כל נשחרר את כולם. להחזיר אותם הביתה, ואחר כך תנקטו בפעולות צבאיות".
מיה רגב בת ה-21, שחזרה מהשבי כשהיא סובלת מפציעה ברגלה, סיפרה: "נחטפתי עם אחי הקטן ועם אחד החברים הכי טובים שלי. כל יום שם הוא כמו גיהינום. פחד לא נורמלי, אפס שינה בלילה, הגעגועים הם מטורפים וחוסר היחידה הוא פשוט מפחיד.
אחיה, איתי רגב, אומר: "הייתי בשבי החמאס 54 יום. הימים שם עוברים כמו נצח. הימים שם קשים מאוד, ואני מדבר אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זו המנטליות הקשה, התנאים הקשים. יש לי חבר בשם עומר, שאני מאוד מאוד מתגעגע אליו". מיה, שהתראיינה לצידו הוסיפה: "כפרה עליו, אלוהים". "עומר עדיין שם", הוסיף איתי, "ואני יודע מה הוא עובר שם. אני יודע איזה פחד יש שם. צריך להחזיר את עומר ואת כל החטופים עכשיו", מסיים איתי ומיה מוסיפה: "כמה שיותר מהר".
ענת שושני, נכדתה של עדינה משה, אמרה בעצרת בכיכר החטופים: "סבי סעיד משה נרצח בקיבוץ ניר עוז בשבת הארורה. סבתי עדינה נחטפה באכזריות, לאחר שהייתה עדה לרצח. היא חזרה מהשבי לאחר 49 ימים. גופה חזר, אך נפשה נותרה שבויה יחד עם חבריה. כל יום שעובר קריטי וחיוני עבור האנשים שמוחזקים בתנאים קשים, ללא טיפול רפואי הולם. הזמן אוזל".
חגית ורובי חן, הוריו של איתי חן בן ה-19 שעדיין נמצא בידי חמאס אמרו: "ברצוננו לשלוח חיבוק גדול להשתתפות בצערן של משפחות הנרצחים. לפני 64 ימים החיים של המשפחה שלנו נעצרו. איתי, ילד סנדוויץ', הוא החולייה שמחברת את הבית שלנו. הוא מפורק בלעדיו. איתי הוא רב כשרונות, אוהב לשיר ולרקוד, המסמר של המסיבה. הוא מדריך בכיר בתנועת של"ח. הוא חי על זמן שאול. כל יום מתבשרים על עוד חטופים שנרצחו, ומזדעזעים לשמוע את התנאים הלא אנושיים וההתעללויות. נשים וגברים - כולם עוברים התעללויות. הם מעידים שהם נתונים בסכנת חיים אמיתית גם בשל הלחימה, וחוסר היכולת לזהות את מיקומם. אנחנו קוראים לחברי הממשלה - שובו לשולחן המו"מ".
אלי אלבג, אביה של לירי אלבג שנחטפה מבסיס צה"ל, אמר: "היא ילדה בת 18, הצעירה מהנערות שחטופה. 64 ימים שלא יודעים מה קורה לבת שלנו. איך היא? פצועה? רעבה? ישנה? מה היא מרגישה? לעולם לא נדע. רק כשתחזור עם כולם נדע מה הם עוברים. איך אני בתור אבא יכול ללכת לישון כשהיא במנהרות בחושך מוחלט. היא במקום הכי ארור שיכול להיות".
בצלאל שניידר, דודה של שירי ביבס, הדליק נרות בחנוכיה. שניידר אמר: "יחד עם שירי חטופים בידי אויב ארור כבר 64 יום כפיר ואריאל וירדן. אנחנו רוצים אותם בחזרה. אחרי החושך בא האור. נראה בסוף אור כמו שעכשיו רואים את אור החנוכה, ונראה את כל החטופים בחזרה איתנו".