זה היה, ללא ספק, אחד הימים המרגשים ביותר מאז תחילת המלחמה. אחרי חודש וחצי של בשורות טרגיות שנחתו בזו אחר זו, של אי ודאות מצמיתה והלם - קיבלנו סוף-סוף רגע אחד של הקלה. מדינה שלמה נצמדה למסכי אמצעי התקשורת כדי לראות 13 חטופים ישראלים משתחררים מציפורני חמאס ושבים למשפחותיהם.
החששות היו עצומים: מה הם עברו שם? האם הם בריאים? איך הם חשים? אילו צלקות הם נושאים, בגופם או בנפשם? בשעות הערב המוקדמות החלו לזרום התמונות, מקוטעות, מבלבלות. בחלקם היה אפשר לראות את אנשי חמאס, פניהם מכוסים, מוסרים את החטופים ההמומים לידי אנשי הצלב האדום - בבהילות, בכוח. תיעוד אחר נתן את האות לאנחת רווחה שהיה אפשר לשמוע, כך נדמה, בכל בית בישראל - אחת החטופות מנופפת לשלום מתוך האמבולנס. היא בסדר, והיא בדרך.
אחר כך הגיעו החטופים והתאחדו עם משפחותיהם. דמעות השמחה החניקו כל גרון - כשאוהד מונדר, שחגג יום הולדת 9 בעזה, רץ בהתרגשות אל זרועותיו המחבקות של אביו. כשאמיליה אלוני בת ה-6 התאחדה עם סבתה בבית החולים שניידר. כשרז אשר בת ה-4 אמרה לאביה יוני "חלמתי שהלכנו הביתה", ואביה הנרגש יוני ענה לה שהנה, החלום התגשם. אחרי כמעט 50 יום בתופת של עזה, כך נראתה השבת הראשונה של החטופים כאן, בבית
