בלשכתו של מפקד פיקוד דרום, ירון פינקלמן, יש לוח שליטה גדול ועליו כמה מאות שמות. כל צמרת חמאס עזה תלויה שם על הלוח, מההנהגה הצבאית הבכירה ביותר ועד אחרון המ"פאים. הם מסודרים לפי חטיבות, גדודים ופלוגות, לפי נושאים (מערך הנ"ט, מערך הרקטות, חטיבות השטח וכו') ולפי דרגות. כל איש חמאס שוכן במשבצת משלו. על חלק הולך וגדל מהמשבצות האלה יש כבר איקס אדום המעיד שחוסלו. כל לילה, מאוחר מאוד, מסמן פינקלמן בעצמו את האיקסים האדומים על מי שחוסלו במהלך היום. סובביו מעידים כי נשבע בפניהם שלא ינוח ולא ישקוט עד שהלוח כולו יהיה אדום.
בשבת, 7 באוקטובר, היה פינקלמן בחופשה בצפון. את כל החגים, מראש השנה דרך יום כיפור בואכה סוכות, הוא בילה על הגדר. הגזרה היתה חמה, סינוואר איים והדליק מדורות, והפיקוד היה בכוננות גבוהה. כמה ימים לפני חג סוכות שני (שמחת תורה) חמאס קיבל את מבוקשו מממשלת ישראל, והכל נרגע. ההתראות שככו. הגיזרה כולה חוזל"שה. פינקלמן הרשה לעצמו לבלות סוף שבוע אחד עם המשפחה. בשבת, בשעה ארבע לפנות בוקר הוא התחיל להרגיש, עמוק בבטן, שמשהו לא בסדר. הוא לא היה שותף בהתייעצויות הליליות בין הרמטכ"ל לראש השב"כ, אבל הוא הכיר את הדיבורים על תרגיל גדול של חמאס בצפוי בשבת. הוא לא היה רגוע ויצא דרומה בסביבות ארבע ורבע לפנות בוקר. כשהגיע לפיקוד, פרצה האש.
מאז ועד רגע זה, הוא לא יצא הביתה, לא דיבר עם ילדיו וכמעט ולא דיבר עם רעייתו. הוא גם לא פתח את המכשיר הנייד שלו. הוא ניתק את עצמו מכל מה שקורה בחוץ. הוא לא צופה בחדשות ולא מתעניין בשום דבר, זולת אחד: להשמיד את חמאס. זוהי משימת חייו. בעיניו יש תערובת של אש, דם וזעם. קלסתרו, שנותר צעיר יחסית גם בגיל 48, התבגר בחודש האחרון בעשור שלם. הבייבי פייס הפך לגירסה הישראלית של רוברט דה נירו ב"השור הזועם".
הוא נכנס לרצועה כל יום. למקומות הכי עמוקים ומסוכנים שיש. פינקלמן היה מפקד גדס"ר צנחנים, מח"ט גבעתי, מח"ט הצפונית ברצועת עזה ומפקד אוגדה 98. הוא הוביל לוחמים באינספור קרבות ומבצעים. מה שהוא עושה עכשיו, הוא לא עשה אף פעם. אני מניח שאם היה יכול לקנות את זכותו להרוג את יחיא סנוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא במו ידיו, היה נותן הכל. ביום רביעי נורה על ה"נמ"ר" בו שהה בעומק עזה טיל RPG, ויורט בידי מעיל רוח. פינקלמן בקושי הבחין בזה. הוא ממוקד מטרה ונעול עליה כמו אמסטף. הוא בטראנס.
אין לי מושג איזה אחריות תוטל עליו, אם תוטל, ביום שאחרי. גם הוא, כמו שאר בכירי צה"ל, התנדב לאסוף אליו את מקסימום האחריות כשקבע כבר בהתחלה שהפיקוד בראשותו כשל בהגנה על תושבי העוטף. אלא שפינקלמן נכנס לתפקידו שלושה חודשים לפני האסון. הוא ירש את תפיסת הבטחון מקודמיו; הוא ירש את המכשול ה"בלתי עביר"; הוא בקושי הספיק לחמם את הכיסא במטה הפיקוד בבאר שבע, כשנפתחו עליו שערי הגיהינום. כשמדברים איתו על זה, הוא מגיב בתנועת ביטול. עושה רושם שכל זה באמת לא מעניין אותו. הזעם הכלוא בו עצום. הוא ראה את הזוועה בעיניו. הוא קבר אינספור פקודים וחברים. הוא שירה בגזרה כמפקד החטיבה הצפונית. הוא מכיר כל שביל, כל מדשאה בכל קיבוץ. חלק מהחברים שצבר בשנים האלה קבורים. הקיבוצים שרופים וחרבים. אין בשפה העברית מספיק מילים כדי לתאר את הסערה הפנימית המתחוללת בקרביו של אלוף הפיקוד.
אם תנסו למצוא ראיונות שהעניק פינקלמן בעבר, תתאכזבו. השבוע הוא עמד פעם ראשונה מול מצלמה, לבקשתו של דובר צה"ל, לתדרוך בשטח. הוא מתעב מצלמות, מתחמק מראיונות, חש לא בנוח לאור הזרקורים. הוא מעדיף מעשים על דיבורים. בשבת, 7 באוקטובר, נחתו עליו מעשים רבים. הפיקוד שלו חטף מהלומה שכמעט הפכה לנוק-אאוט. באותה שבת היה פינקלמן צריך לקבל סדרה אינסופית של החלטות שנשמעו עד אז מופרכות לגמרי, תוך כדי תנועה. הוא איבד חלק מקציניו הבכירים, הוא כמעט איבד את יכולת הפיקוד והשליטה, הוא ביקש מחיל האוויר לתקוף בסיסים של צה"ל בשטחנו, הוא אירגן מחדש את גבולות הגזרה, הזעיק כוחות מאוגדות שכנות, הביא לעוטף טנקים על זחלים ממרחקים והצליח, איכשהו, להיעמד בחזרה על הרגליים תוך פחות מיממה. היממה הזו צרובה בו, לדברי אנשיו, בברזל מלובן. היא תלווה אותו עד סוף חייו.
כששואלים אותו מה קרה, איך קרה, למה קרה, הוא לא מתייחס. הוא ארז את הנטל הזה לתוך קיטבג קטן וזרק אותו לפינת החדר. אירועי 7 באוקטובר ילוו אותו עד יומו האחרון, אבל הוא יתפנה לזה רק אחרי שחמאס יחדל להתקיים בעזה. לכל זה יהיה זמן אחר כך. עכשיו, הוא אומר, מסתכלים רק קדימה. לפרק את חמאס, להשמיד את יכולותיו, להרוג את כל מי שנטל חלק במה שעשו לנו. בימים שאחרי הטבח, הוא הכין תוכנית פעולה קרקעית חדשה לגמרי. עזרו לו קצינים כיוסי בכר וצ'יקו תמיר. התוכנית נכתבה בתנועה, תוך כדי טיפול בכל שאר המשימות: ייצוב קו המגע, סתימת הפרצות, ניקוי העוטף משיירי המחבלים, גיוס כוח מילואים עצום, אימון הכוחות ובניית התוכניות.
עכשיו, כשאלפי כלים משוריינים של צה"ל נעים בתוך הרצועה ומשתלטים על שטחים נרחבים ממנה, מתפנה אלוף הפיקוד לבוז לכל מי שניסה להפחיד אותו. הוא מביט בסיפוק על הביצועים של צה"ל בתוך עזה. הוא יודע שהסיפור לא גמור. שיהיו עוד ימים קשים. אבל צה"ל מתקדם בתוך הרצועה במהירות, הורג מחבלים, משמיד תשתיות, מטפל במנהרות ומקדים את לוח הזמנים של התוכנית המבצעית. את כל זה הצבא עושה תוך הדגמת שיתוף פעולה בין-זרועי נדיר: מטוסי קרב, מסוקי קרב, כטמ"מים חמושים, סוללות תותחי 155 מ"מ, סוללות "רומח" (רקטות מדויקות), מודיעין בזמן אמת שמוזרם לתוך השטח משב"כ ואמ"ן, נחישות של טנקיסטים, חי"רניקים, אנשי הנדסה, סדיר ומילואים, תוך כדי נקיטת כל אמצעי הזהירות - כל אלה מאמתים את מה שנאמר בידי בכירי צה"ל ערב הפעולה: בעזה, ואולי גם במקומות אחרים, אין מה שיעצור אוגדה מתמרנת של צה"ל הנהנית מכל יכולות הסיוע באש ובמודיעין שיש לצבא. יכול להיות שיחיא סינוואר הקשיב יותר מדי לאלוף יצחק בריק.
הז'יטון הלא נכון
השאלה היא, למי הקשיבו ראשי זרועות הבטחון והמודיעין לפני ה-7 באוקטובר. כי לפני שאנחנו עפים יותר מדי על עצמנו, צריך לזכור שהכל התחיל בתבוסה. חמאס, ארגון טרור, הנחית על המעצמה הישראלית את המכה הצבאית הקשה בתולדותיה. תרגיל ההונאה היה מושלם. ההחמצה של המודיעין היתה מוחלטת. התוצאות היו הרות אסון, ורק עוצמת ההשפלה גברה על הכישלון. ישראל עמדה במרחק נגיעה מהסכם שלום היסטורי עם סעודיה, שהיה משלים את מעגל השלום עם הציר הסוני, כולא את הפלסטינים בתוך קופסה שחורה וזורק אותה לים.
במקום זה, הם כמעט זרקו אותנו לים. המעבר שחווינו במהלך אותה שבת הוא אחד המעברים החדים בהיסטוריה. בבת אחת הפכה האימפריה הישראלית ממעצמה שאננה, יהירה ובוטחת, שמפליאה את מכותיה באיראן, בסוריה ובכל מה שביניהן, שמעניקה את חסדי המודיעין שלה לכל מחזריה, שמכתיבה את הקצב במזרח התיכון כולו ומהווה מגדלור של טכנולוגיה, עוצמה ומודיעין לעולם כולו - לספינה טרופה בין הגלים, אומה בפאניקה קיומית, אזרחים שמנסים לקושש לעצמם אקדח או סכין כדי לישון איתם תחת הכרית בלילה, גם אם הם גרים בלב תל אביב.
שני הקצוות הללו היו מוגזמים. היינו הרבה פחות אימפריה ממה שחשבנו והאסון ב-7 באוקטובר היה הקשה בתולדותינו, אבל לא היה סכנה קיומית ממשית לקיומה של המדינה כפי שחשנו. היו כמה רגעים שבהם היה נדמה שההשפלה שהנחיל חמאס עלולה להקים עלינו, בבת אחת, את השכונה כולה. הם חלפו. העוצמה שמפעיל עכשיו צה"ל, בשילוב עם ההתייצבות האמריקאית המדהימה לצידנו, הבהירו לכל מי שלא הבין בכוחות עצמו שאין במזרח התיכון כוח שיכול לסכן את ישראל סיכון ממשי. כל זה נכון לטווח המיידי. בטווח הבינוני והארוך, אם נמשיך בכיוון שבו היינו בשנה האחרונה, יכול להיות שבעתיד הנראה לעין נראה את קריסתה של ישראל המודרנית כפי שהוקמה בידי האבות המייסדים לטובתה של מלכות יהודה המשיחית, שתצליח להתקיים במזרח התיכון בדיוק כפי שהצליחו קודמותיה.
מעטים היו מתנדבים היום להחליף את ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה. מכל נוטלי האחריות למחדל 7 באוקטובר, חליוה סופג את האש הצולבת ביותר. הוא טיפוס כזה שאוהבים לשנוא. בטוח בעצמו, חייכן, אופטימי, לפעמים אופטימי מדי. גם הוא, כמו פינקלמן, כמו גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, לא יצא הביתה מאז אותה שבת, כשהגיע בדהירה מטורפת לבור בקריה מחופשה משפחתית באילת. גם הוא היה בכוננות כל החגים. עלה וירד, צפונה ודרומה, ישב עם ראשי האגפים שלו, עם מפקד 8200, עם הבסיסים הרלוונטיים, וניסה להבין מה קורה. בדיעבד, הוא לא הבין מה קורה. אף אחד לא הבין מה קורה.
גם חליוה ניתק מגע מהעולם החיצון. הוא לא מתדרך, לא מקיים שיחות רקע, לא צופה בחדשות ולא קורא פרשנויות. הוא קיבל אחריות על המחדל של אמ"ן בכתב, בעל פה ובכל ההזדמנויות שנקרו בדרכו. הוא לא ייאחז בקרנות שום מזבח. מתישהו בחודשים הקרובים הוא יסיים את התחקירים סביב המחדל, ישים את המפתחות וילך הביתה. זה ברור לו לגמרי. אבל הוא משתדל לא להתעסק עם זה עכשיו. גם הוא, כמו שאר גיבורי הטרגדיה השייקספירית הזו, ממוקד עכשיו בכל כוחו ומגייס את כל עוצמת אמ"ן לטובת מודיעין איכותי בזמן אמת שיוביל לניצחון.
האירוע מחולק, מבחינתו, לשני חלקים. הכישלון, והעשייה המטורפת בעקבותיו. הכשלון הוא הפספוס לנפק התראה על תוכנית חמאס להתקפה; העשייה המטורפת היא כל מה שקורה מאז ואילך. חליוה הבין מה קורה כבר בשבת בבוקר. הוא גם הבין את המשמעויות של האירוע. הוא העריך שישראל תמצא את עצמה בתוך זמן קצר במערכה רב-זירתי, והוא מגדיר את מה שקורה עכשיו כמערכה כזו: מלחמה כוללת בעזה, מערכה מתוחמת ומוגבלת בצפון וזירות משנה ביו"ש, מול סוריה ומול החות'ים.
אנשים שפוגשים אותו ועובדים איתו בשבועות האחרונים, מספרים שהוא לא מנסה להמעיט מעוצמת הכשלון. הוא סיפר השבוע למישהו שאם היו מעירים אותו באמצע הלילה ואומרים לו שהיתה חדירה המונית של כוחות עוינים לישראל, כולל הרג אזרחים רבים וחטיפת רבים אחרים, הוא היה מהמר שמדובר בכוח רדואן של חיזבאללה. אם היו נותנים לו ניחוש נוסף, הוא היה מהמר על אירוע פלסטיני מול התנחלויות ביו"ש. לא, הוא לא היה שם את הז'יטונים שלו על חמאס.
צריך להגיד את זה ביושר ובקול רם: לאמ"ן יש יכולות רבות בעזה. אם נקביל אותם ל"אמצעים המיוחדים" שאמ"ן לא הפעיל ערב מלחמת יום כיפור, הרי ערב שמחת תורה כל היכולות של אמ"ן פעלו, וכל דרגי הפיקוד הבכירים במערכת הבטחון קראו את התנובה שלהם. הבעיה היא שהתנובה שלהם לא כללה שום רמז על מה שצפוי לנו ב-7 באוקטובר. יחיא סנוואר, מרואן עיסא ומוחמד דף הצליחו ליצור בחמאס דממת אלחוט טוטאלית.
למה לא היה כיסוי יומינטי? במילים פשוטות יותר, מה עם מודיעין שמגיע ממקורות, ממודיעים, מסוכנים וממרגלים, כאלה שמופעלים באופן אישי ומביאים ידיעת זהב או מידע חיוני בזמן אמת? הנושא הזה נחלש מאוד בעשור האחרון, במקביל להתמכרות הישראלית לסיגינט (מודיעין אלקטרוני) ולסייבר. היכולות המטורפות של 8200 הניבו כמויות עתק של מודיעין אסטרטגי וטקטי, מציל חיים ומשנה מציאות, אבל יחד איתו הגיע גם עיוורון לכל מה שאינו אלקטרוני. וכשהסיגינט פושט רגל או מאבד את מאור עיניו, מקבלים ליקוי מאורות ועיוורון מערכות.
הטרגדיה התנ"כית של העומד בשוער
בשבוע שקדם לאסון, חרש אלוף חליוה את השטח. ביום ראשון הוא ישב עם ראש הממשלה והשמיע לו את ההתראות האסטרטגיות ("המשבר הפנימי בישראל גורם לאויביה לחוש בחולשתה, מה שמגדיל את הסיכוי למערכה רב-זירתית"), ביום שני הוא טס למפגש חשוב, ביום שלישי הוא עלה צפונה ואחר כך ירד דרומה וישב עם אנשיו בבסיס האחראי על עזה. הוא שמע שם על מוחמד דף ועל יחיא סנוואר ועל מרוואן עיסא. הוא הכיר את היכולות שלהם והכיר את התוכניות שלהם. מה שהוא לא ידע, זה הכוונות שלהם.
בתרגילים שצה"ל ערך להתמודדות עם תרחישי אימה בעוטף, דימו חדירה של המכשול בשתי נקודות, או ארבע. זה היה המקסימום. אף אחד לא העלה בדעתו שהמכשול האדיר שעלה מיליארדים רבים ייפרץ בעשרות מקומות בו זמנית, וש-3,000 מחבלים ישעטו לתוך ישראל באין מפריע, כשנחיל של פורעים ובוזזים בכפכפים ואופניים ינהרו אחריהם. זה לא היה אפילו תרחיש יום הדין. זה היה מדע בדיוני. אם ב-2014, במהלך צוק איתן, עוד נכנסו למודיעין ידיעות שמקורן ביומינט בתוך חמאס, הרי בעידן הנוכחי זה התפוגג כמעט לגמרי, אמ"ן השקיע מאמצי ענק בסיגניט. הבעיה היא, שאף אחד לא התמקד עוד ביומינט. הצורך בסוכנים אנושיים שיוכלו להריח, להקשיב, להביט סביב, קרס לתוך עצמו. מיד אחר כך, קרסה הקונספציה.
וכך הגענו למצב שבו גם כשסינוואר מבטיח שיהיה לחמאס הישג גדול עד ספטמבר, כולם משוכנעים שהוא מתכוון לפיגוע בחו"ל, לפיגוע שיוכוון באיו"ש, לחטיפה כלשהי או אפילו לישראלית שנחטפה בידי המיליציות בעיראק. ישראל קנתה בחפץ לב את ההונאה של סינוואר והשתכנעה שכל מה שהוא רוצה זה עוד כסף, עוד טווח דיג, עוד פועלים. כשזה ניתן לו, כולם נרגעו. עד הלילה שבין שישי לשבת, בשעה 03:22 לפנות בוקר, כשהרל"ש של אלוף חליוה העיר אותו עם כל מיני סימנים מעידים רפים או אותות חלשים שמשהו קורה. הוחלט להגביר ערנות ולעקוב. "אנחנו על זה", הם אמרו זה לזה. שלוש שעות אחר כך, הם כבר היו מתחת לזה.
מדובר בטרגדיה בקנה מידה תנ"כי. אגף המודיעין של צה"ל הוא מקום של מצוינות עילאית. 8200 היא היחידה הטובה מסוגה בעולם. את זה לא אנחנו מספרים לעצמנו; את זה אומרים האמריקנים, הבריטים, הצרפתים והגרמנים, ואת זה למדו על בשרם האיראנים, הסורים, הלבנונים וכל השאר. הבעיה עם מודיעין דומה לבעיה של שוער כדורגל. אתה יכול להציל את כל הבעיטות הכי מסוכנות לאורך 89 דקות, לחטוף את השער המכריע בדקה אחת של רפיון, וזה מה שיירשם בדפי ההיסטוריה.
הכישלון מתחדד לנוכח העובדה שראש חטיבת המחקר באמ"ן הוא אחד ממומחי חמאס המוערכים והוותיקים בישראל (ובעולם). האיש מכיר את מוחמד דף ויחיא סינוואר יותר מאשר את רעייתו וילדיו. אחת מההרוגות היא בתה של מי שנחשבת למומחית ולחוקרת המובילה בעולם בעניין מוחמד דף. "הוא עבד עלינו", היא אמרה לאחר שקיבלה את הבשורה על מות בתה. האנשים האלה יצטרכו לחיות עד יומם האחרון בתחושת ההחמצה האיומה הזו. איך הם ידעו על היכולות של חמאס, הכירו את התוכניות של חמאס, אבל לא השכילו להבין את הכוונות של חמאס. איך כוננות אחת קטנה, רגילה, שהיתה מציבה את הטנקיסטים בטנקים שלהם, את הגולנצ'יקים בעמדות שלהם ועוד כמה מסוקי קרב וכטמ"מים מעל קו התפר ברצועה, היתה יכולה להפוך את הקערה על פיה ולפתוח את שערי הגהינום על הרוצחים, במקום על קורבנותיהם.
בינתיים הם מתנחמים במאמץ האדיר של אמ"ן לייצור מטרות חדשות בזמן אמת ומודיעין טקטי בשטח. היכולת של אגף המודיעין בתחום הזה שוברת במלחמה הזו את כל השיאים הקודמים של עצמה. האד"נים (אמ"ן לדרג הנפרס) מספקים מודיעין ייחודי לכוחות בשטח, בעוד מפעל ייצור המטרות, שנמצא בבסיס תת-קרקעי בנגב, מספק מאגר טרי של מטרות חיזבאללה וחמאס על בסיס שעתי. אמ"ן מתוח לכל אורכו. אלפי מגוייסי מילואים מתגברים את השורות. החיל, מהגדולים בצה"ל, מגלה חוסן נפשי ולא שוקע במרה שחורה או בחילופי האשמות. כולם עובדים סביב השעון עם אש בעיניים. הם מציבים בחדרי המצב והחמ"לים שלהם את סמלי החטיבות שלוחמות בשטח ומסורים להגנת הלוחמים. הם מצילים כל יום חיים רבים. מישהו השווה את עבודת המודיעין המתבצעת עכשיו באמ"ן בעניין חמאס, להבאת ארכיון הגרעין האיראני בזמנו בידי המוסד. מייצרים עכשיו מאגר עצום של מידע על חמאס, שמורכב ממה שמוצאים בשטח, מחקירות השבויים ומהמאמץ המודיעיני הנרחב לרוחב כל החזית. ההישגים מרשימים.
אף אחד לא משלה את עצמו בעניין היום שאחרי. אי אפשר למחוק את עזה, אומרים באמ"ן. יש שם 250 אלף בתים ומבנים. יש שם מעל שני מיליון תושבים. אין בעולם מספיק חימוש שיכול להספיק כדי להרוס את כל זה. אין להם לאן ללכת. יש פקטור של זמן. חלון ההזדמנויות שנפתח לנו לא יישאר פתוח לנצח. האמריקנים משלמים מחיר, ביידן משלם מחיר, העולם מאבד סבלנות. וישנו העניין המדיני. מה עושים עם עזה? מה קורה ביום שאחרי? לאן שאתה לא הולך במערכת הבטחון, אתה שומע את אותה הערכה: האמריקנים התייצבו לצידנו בעוצמה חסרת תקדים ובמהירות שיא, אבל זה לא אומר שהם יישארו על אותה בלטה לנצח. ביידן מדבר על עקרון שתי המדינות ועל מו"מ בין ישראל לפלסטינים. בוושינגטון לא רואים אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית. ממשלת ישראל הנוכחית, בניכוי גנץ ואיזנקוט, היא הדבר האחרון שהאמריקנים רוצים לעבוד מולו עכשיו. האידיליה הנוכחית לא תימשך לנצח.
כמו ארי בסוגר
גם להיות ראש שירות הבטחון הכללי בימים אלה, זה לא תענוג גדול. מי שמכיר את רונן בר מעיד שהאיש מסתובב "כמו ארי בסוגר". גם הוא - כמו ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, מפקד 8200 ועוד כמה בכירים - חתום על הכשלון הזה בכל מסמך היסטורי עתידי. גם הוא יודע את זה ולא מערער על זה. גם הוא נורה לתוך המלחמה כאילו שוגר מלועו של תותח בנחישות אינסופית להפוך את הקערה על פיה, ולהפוך את עזה לאנדרטה שתשקם את ההרתעה הישראלית לדורות.
בר צמח ביחידה המבצעית של השב"כ. תמיד בשפיץ הכי מסוכן והכי אלים. למרות כל זה, שום דבר לא הכין אותו למה שקורה בחודש האחרון. בלילה ההוא לקח את עצמו למטה השב"כ בשעה 04:00 לפנות בוקר, ושיגר לגדר של עזה את שב"כ. הוא יתייסר עד יומו האחרון בשאלה מדוע לא שיגר את כל שב"כ, העיר את כל הפיקוד והודיע שהולכת להיות מלחמה. המקרה הכי גרוע, מבחינתו, היה "ניסיון חדירה". ניסיון כזה, כל "טקילה" יודעת לבלום. כשנחילי הנוחבה פרצו בעשרות מקומות, התברר גודל הטעות.
בר סופג אש עוד הרבה לפני שהמלחמה פרצה. מכונת הרעל הביביסטית לקחה את השב"כ כפרויקט ועשתה סיבובים אלימים על גבו ועל גב השירות, כמעט על בסיס שבועי. גם העימות המתמשך מול גורמי הקיצון בקרב המתנחלים באיו"ש גבו את מחירם. בר פספס, אמנם, את תוכנית ההתקפה של חמאס, אבל התריע פעמים רבות על התלקחות הזירה כולה והציע, כמו נדב ארגמן לפניו וכמו יורם כהן לפניו, לבצע מבצע "עריפה" נגד ראשי חמאס הבכירים ביותר. שב"כ ראה תמיד בחמאס אויב מר והתנגד למדיניות ה"הכלה" שהוביל נתניהו. בר היה נחרץ פחות מקודמיו, ואיפשר את הכנסת הפועלים העזתים לישראל, אבל זה לא שינה את הערכתו האסטרטגית הבסיסית שראתה בחמאס ארגון טרור רצחני, אלים מאוד, שנחוש להשמיד את ישראל. את הארגון הזה, אמר בר לא מעט פעמים למקבלי ההחלטות, צריך לפרק.
השבוע פורסם איך הפך הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, למטרת הדמות ושק החבטות החביב על הח"כים מהתחתית הבאושה ביותר של חבית הביוב המאכלסת את כנסת ישראל. אני מתכוון, כמובן, בעיקר לח"כ טלי גוטליב, שהסתערה על הרמטכ"ל עם העלבות, שאלות קנטרניות והפרעות לאורך כל הופעתו בפני ועדת החוץ והבטחון. מה שלא פורסם, זה מה שעבר על כמה נציגים בכירים של השב"כ שהופיעו בפני אותה ועדה, כמה ימים קודם.
זה קרה ב-30 באוקטובר, בדיון שנערך בוועדה סביב כספי המסים שישראל אמורה להעביר לרשות הפלסטינית. מדובר בנושא נפיץ, רגיש ובעל חשיבות ביטחונית רבה. בשב"כ, באמ"ן ובכל שאר הזרועות הביטחוניות סבורים כל המומחים כי בשלב הזה ישראל חייבת לפעול להעברת הכסף כדי לסייע לרשות הפלסטינית להחזיק מעמד, ולהמשיך להחזיק בשיניים ובציפורניים את יהודה ושומרון מחוץ למעגל המלחמה הישיר. מטורללי הימין הקיצוני חושבים אחרת.
הישיבה בוועדת החוץ והביטחון, שאליה הוזמנו נציגי השב"כ, הפכה לזירת קרב. למחרת, ב-31 באוקטובר, שיגר ראש השב"כ רונן בר מכתב נדיר בחריפותו ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה וליו"ר הוועדה יולי אדלשטיין. הכותרת: "התנהלות לא ממלכתית למול משרתי המדינה".
בשלושת הסעיפים הראשונים מתאר בר את מה שעבר על אנשיו בוועדה: "בתאריך 30 באוקטובר", הוא כותב, "השתתפו אנשי בדיון בוועדה בנושא מדיניות העברת כספי המסים לרש"פ וקיזוז כספי טרור, בזמן מלחמת חרבות ברזל. זאת לבקשתכם. במהלך הדיון נאמרו או סוננו כלפי אנשי שירות הביטחון הכללי האמירות הבאות:
"כל ההערכות שלכם כשלו, אז למה שנקשיב לכם עכשיו?"
"אנחנו מקימים עכשיו את מדינת ישראל מחדש, בלי הקונספציות שלכם".
"מטומטמים, הזויים, אתם צריכים לקבור את עצמכם".
בסעיפים הבאים הגיב בר בחריפות על דברים אלה. אנשים שנחשפו לתוכן המכתב אומרים שמעולם לא נכתב דבר דומה בחריפותו בין דרג צבאי לדרג מדיני. גורם פוליטי שקרא את המכתב סיפר לי שתוך כדי קריאה עלה מתוכו עשן. על פי גורמים שנכחו באותה ישיבה, הדברים שנאמרו בה היו חריפים אף יותר ממה שהביא ראש השב"כ במכתבו. "דווקא יולי אדלשטיין, היו"ר, מנסה בדרך כלל לשמור על נציגי השירות במהלך הישיבות האלה, וגם בישיבה הזו", אמר אחד המקורות, "אבל הח"כים ההזויים מטיחים במשרתי הציבור עלבונות חסרי תקדים, כאילו הם אויבי המדינה ולא חמאס".
על פי מקורות רבים, אירוע דומה, אם כי לא בווליום ובעוצמה כזו, אירע גם באחת הישיבות הביטחוניות האינטימיות של קבינט המלחמה, שדנה אף היא בהעברת כספי המסים לרשות הפלסטינית. כשבר הציג בפני נתניהו את הסיכון בפרוץ אינתיפאדה אלימה ביו"ש בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, ואת הצורך לנסות לייצב את השטח גם דרך העברת הכספים, הבטיח נתניהו שיביא את זה לדיון בקבינט המורחב. בשלב הזה, על פי המקורות, התפרץ בר ואמר שהקבינט המורחב הוא לא הפתרון, אלא הבעיה. שיש בו אלמנטים שמנסים להדליק את השטח, שהידרדרות כזו עלולה להתרחש בכל רגע נתון ויהיה קשה מאוד להחזיר את השד לבקבוק.
על פי כמה מהמקורות, הטונים באותו דיון היו גבוהים וחריגים. אבל גם אם הדברים נאמרו בווליום מתון, הם אמורים להדהד עוד זמן רב. כי בסופו של דבר, נתניהו הוזהר. הוא עצמו פירט וסיפר על התוכניות של חמאס לאורך השנים האחרונות, לפרטי פרטים. הוא שמע מראשי זרועות הביטחון את הסכנה המיידית למערכה רב-זירתית, בגלל ההיחלשות הפנימית של ישראל והקרע הפנימי העמוק. הוא כמעט ולא הסכים להקשיב. ועדת חקירה, לו תקום אחרי המלחמה, ותבדוק כמה פעמים ישב נתניהו עם ראש אמ"ן וראש השב"כ בהשוואה לתקופה המקבילה של בנט/לפיד, תופתע לגלות שנתניהו כמעט לא התעניין. הכתובת היתה מרוחה באדום בוהק על הקיר מולו, אבל הוא סירב להביט בה.
הטור הזה סקר את מצבם של אלוף פיקוד הדרום, ראש אמ"ן וראש השב"כ. הוא מבוסס על שיחות רבות עם אנשיהם, מכריהם ופקודיהם בעבר ובהווה. אם תיקחו ותסכמו את הדברים, תוסיפו כהנה וכהנה ותכפילו פי 100, תמצאו את מצבו של הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי. גם על זה עוד רבות ידובר ויסופר.