מיד אחרי ביקורת הדרכונים בנתב"ג, בדרך לטיסה אל מצעד החיים באושוויץ, הטלפון הנייד צלצל. על הקו היה חברי הקרוב אלון. סיפרתי לו לאן אני נוסע, והוא השיב בבשורת איוב: סבו, עמנואל רונין-דיקמן, ניצול אושוויץ, מספר אסיר 174206, הלך לעולמו בגיל 98 בצרפת. הלווייתו תיערך כיומיים לאחר מכן, ביום השואה, שבו אמצא את עצמי צועד באחד המקומות הנוראים ביותר שבני האדם בנו אי פעם, ואולי הנורא שבהם.
עמנואל, במקור מסטניסלבוב שבגליציה, איבד את הוריו ואחותו בבלז'ץ. הוא עצמו שרד את פלאשוב ואת אושוויץ, ואפילו צעדת מוות עד השחרור במאי 1945. "הייתי מעדיף לחשוב שהכול קרה במלחמה, שהרשעים היחידים הם הגרמנים, שהעולם הוא טוב, אבל לצערי כשאני רואה את העולם היום, כל מה שקורה סביבנו, אני רואה שהעולם מסוגל לייצר אותן זוועות, רק במסגרת שונה", אמר פעם עמנואל בריאיון.
חשבתי לעצמי באותו מקום ארור, במצעד שהוקדש השנה לנושא "הגבורה היהודית בשואה ורוח האדם", על הגיבור עמנואל: איש שכמו שורדים רבים, קם מן האפר כעוף החול ובנה חיים טובים ומלאים, בישראל ולאחר מכן בצרפת, עם ילדים, נכדים ואפילו נינים שזכה לפגוש ולשמוח איתם, עד שמת בשיבה טובה. זו גבורתם היומיומית, העקשנית, של אנשים שאיבדו את היקר מכל בדרך האכזרית ביותר שניתן להעלות על הדעת, ובוודאי מעולם לא שכחו - אבל הצליחו, צעד אחר צעד, גם לבנות מחר חדש.
גיבורים כאלה עוד מסתובבים בינינו. השנה, לא גנרלים ולא מנהיגים הובילו את "מצעד החיים". 40 ניצולי שואה, בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, הקדימו את משלחות הנוער. מרשימים ומעוררי השראה יותר מכל לפיד, דגל או סמל.
ההיסטוריון אוטו דב קולקה, שנאסר במחנה כילד בן תשע בספטמבר 1943, חזר בספרו המפעים "נופים ממטרופולין המוות" לזכרונותיו מאותם ימים. בין אלה, הוא הקדיש כמה משפטים מדהימים לשמיים שמעל אושוויץ, שעבורו היו מקור של יופי במציאות מזוויעה. "לאן אתה נמלט בבקשך את היופי, את התום של נופי הילדות - התשובה היא: היו אלה השמים הכחולים... והשקט והשלווה הנפרשים לכאורה מסביב; כי לא קלטתי דבר פרט ליופי הזה ולצבעים האלה, וכך הם נשארו טבועים בזכרוני", כתב.
ואכן, גם היום, השמיים שמעל אושוויץ תמימים הרבה יותר מאשר הקרקע. בזמן שהנפש נחנקת בין גדרות משוחזרים אך מוחשיים להחריד - ציפורים מרחפות מעל, חופשיות. הטבע כולו בשלו: דשא מסביב ועצים ערומים עומדים זקופים סמוך לשער המתכת עם הכיתוב "העבודה משחררת". זה כמעט מרגיז.
יותר ממיליון בני אדם נרצחו במרחב הזה לאורך שנים אחדות, רובם המכריע יהודים. חלק נכבד מהם נשלחו היישר לתאי הגזים ומשם למשרפות. אחרים גוועו לאט: ברעב, בתשישות, בניסויים אכזריים, במחלות שלא קיבלו טיפול ראוי, בענישה אקראית, בצלילה לייאוש שבסופו הגדר החשמלית. והפשע לא מסתכם במוות, באלימות, בהשפלה, בביזת הקורבנות: כאן הושחת צלם האדם עד שלא נותר ממנו כמעט זכר. שלא במקרה, בכניסה אל בלוק מספר 27, "הביתן היהודי", מופיעות בגדול בארבע שפות מילותיו של זלמן גרדובסקי, אסיר בבירקנאו: "בוא אליי, אתה - אזרח חופשי של העולם, אתה שהמוסר האנושי והחוק ערבים לקיומך ולביטחונך, ואספר לך איך רמסו הפושעים המודרניים והרוצחים השפלים את מוסר החיים, והשחיתו את חוקי הקיום".
ביום הראשון למשלחת אנחנו מסיירים באושוויץ 1, הולכים לצד הבלוקים, וממשיכים ממנו, כשגשם דוקר מתחיל לרדת, לאושוויץ 2, כלומר: למחנה ההשמדה בירקנאו - המסלול שבו נצעד למחרת כחלק ממצעד החיים ה-35. בכניסה לבירקנאו, כשאנחנו צועדים לצד המסילה המפורסמת, מספר לנו אריה פינסקר, בן 93, איך הגיע לכאן במשלוח מהונגריה כילד קטן: איך אנשים גוועו במסע ארוך בן חמישה ימים ללא מזון בקרון חתום; איך כשירדו ממנו, שומר אחד הפריד בינו ובין אביו שהחזיק את אחיו הקטנים, ולא ראה אותם יותר; איך כששאל למחרת את אחד האסירים מתי ייפגש שוב עם קרוביו, הצביע זה על העשן המסתלסל מהארובה.
למשלחת הצטרפו גם שניים מנכדיהם של גיבורי מרד גטו ורשה, שהתרחש בדיוק לפני 80 שנה והמסע מוקדש גם לו: איל צוקרמן, נכדתם של יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין המפורסמים, וניר יערי, שסבתו בלה יערי-חזן הייתה קשרית של האי"ל ולאחר מכן נאסרה באושוויץ בעצמה. שניהם אדיבים, ומקבלים את ההתעניינות שלנו בסיפור האישי שלהם בהבנה. בשני המקרים, הם כמעט לא הכירו את קרוביהם הלוחמים. ניר, בן 23 ופעם ראשונה בפולין, מספר שבמשפחתו החלו בשנים האחרונות לצלול לעומק סיפורה של הסבתא ולחקור אותו. מבחינתה של איל - שמדגישה בפנינו שהיא ממש לא קרויה על שמו של הארגון היהודי הלוחם - מה שתמיד היה חשוב הוא "האנשים, לא רק הסיפור ההיסטורי". כשאני שואל מה הניע אותה לנסוע לכאן, הציגה זאת כך: הם חלמו על משפחה וחיים נורמליים, והיא ההמשכיות של השאיפה הזאת. את המילה "ניצחון" היא לא אוהבת בהקשר הזה, ואנחנו מסכימים ש"תקומה" היא מילה עדיפה: אחרי ההישרדות, ההתחלה מחדש עוברת דרך הניסיון לקום על הרגליים ולמצוא אדמה יציבה.
בשיר מפורסם, תיאר יהודה עמיחי את הכובד של משא הזיכרון. "שהר הזיכרון יזכור במקומי. זה תפקידו. שהגן לזכר יזכור, שהרחוב על שם יזכור, שהבניין הידוע יזכור", כתב עמיחי, "שכולם יזכרו, כדי שאוכל לנוח". המילים האלה מעלות שאלות קשות, בעוד זיכרון השואה נמוג אל ההיסטוריה, מתכווץ ומתעוות בידי ציניקנים, והעדים האחרונים הולכים מאיתנו. ומה יהיה ביום שאחרי שהאחרון שבהם יילך בדרך כל בשר? מי יישא את הזיכרון? בפראפראזה על מה ששאל פעם פול צלאן: מי יעיד לטובת העדים?
בינתיים, אנחנו זוכים לפגוש שתיים מהעדות שמלוות את המסע. אלו שתי נשים מלאות מרץ, חדות וכנות ואוהבות אדם. הראשונה היא הלינה בירנבאום, בת 93, ששרדה את גטו ורשה, מיידנק ואושוויץ. אני מתרגש לפגוש אותה: את ספרה המטלטל, "החיים כתקווה", קראתי בגיל 16. היא סופרת, משוררת ומתרגמת, ומוכרת לרבים גם כאמו של הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, שכתב בהשראתה את "אפר ואבק". לצידה מתיישבת שוש טריסטר, בת 88, ילידת חודורוב ששרדה את השואה במסתור. טריסטר היא כוח טבע: שופעת הומור, לא עושה מעצמה עניין ואפילו עושה צחוק מהעניין סביבה.
במפגש עם העדות, העיתונאי הוותיק אריה גולן מראיין ברגישות רבה את שתיהן בפנינו, והגרון נחנק. הלינה סיפרה איך מול עיניה אישה נרצחה והיא יכלה לראות איך החיים בורחים ממנה רגע אחר רגע; על הפעם האחרונה שראתה את אבא שלה נעלם בכיכר השילוחים בוורשה; ועל הפרידה מאמה שנרצחה עם ההגעה למיידנק - "הרגע הכי נורא בחיים שלי". שוש תיארה בדמעות זוועות אחרות: איך הרב יעקב מהעיירה שלה נרצח בהתעללות אכזרית במיוחד, או על תינוק במסתור שקיבל גלולת רעל מאמו כדי שלא יסבול. גם כשהשורות האלה נכתבות, כעבור כמה ימים, התמונות האלה מחרידות אותי.
הסיפור של הלינה רצוף בשירים, בשנות השואה ובוודאי אחר כך, רצוף בשירים. פעם כתבה בשיר איך היא "מחפשת, חופרת, חוקרת את שרידי העבר, אוספת רסיסים מפוזרים, בכוח מדביקה צלילים, מחשבות, געגועים, מחבקת אותם, שוטפת בדמעות". ניגשתי אליה מיד אחרי המפגש, ושאלתי אותה על כך. "רציתי לכתוב בשביל להסביר מה קרה לי, וזה פשוט יצא בשיר", אמרה לי.
עוד בוואלה!
ביום המצעד, אושוויץ מלאה בדגלים, בנוער, באנשים מכובדים (ובאבטחה כבדה). אני נתקל בשגרירי ארצות הברית בהווה ובעבר, טום ניידס ודיוויד פרידמן, מקבלים הסברים בבלוק מספר 5 מול תצוגת ערימות החפצים הממויינים של הנרצחים. לפניהם ואחריהם, אינספור תלמידים מ-25 משלחות מרחבי העולם, עוטים בגדים בכחול ולבן. אני מסתובב ביניהם בתורים הצפופים, מביט עליהם מנסים להבין את הסיפור מאחורי ערימות הנעליים והמשקפיים, מאחורי תאי ההרעבה, מאחורי הקרמטוריום. אטרקציה מרכזית היא ספר השמות החדש בביתן היהודי, שעל דפיו העצומים הפזורים על פני כמה מטרים רשומים כל שמותיהם הידועים של קורבנות השואה. נערים ונערות חיפשו שם בקדחתנות את שם משפחתם. גם לי רשומים שם כמה קרובים. חלקם נספו ממש כאן.
בניגוד ליום אתמול, השמש זורחת רוב הזמן, כמין מטאפורה שמתיישרת עם מסרי האירוע, וכמו שכתבה רחל שפירא, היא האירה באור חדש את האימה והתקווה. כעת, כ-13 אלף איש מתכוננים בתחומי המחנה לצעדה של כשלושה קילומטרים וחצי, משער המתכת של אושוויץ 1 ועד למשרפות ההרוסות בבירקנאו. תרועת שופר תיתן את האות לתחילת הצעדה. בדרך עוברים דרך העיירה בז'יז'ינקה, על כבישיה וחייה הרגילים, שלטים המזמינים למסעדות מזון מהיר ומתחמי קניות. שוב הפער המצמית בין כובד העבר לכוחו של ההווה נראה בלתי נתפס.
המעמד העיקרי, הטקס של "מצעד החיים", עומד בסימן הפער הזה, בין זיכרון העבר הדומם, לרצון הכמעט-נואש להנגיש אותו לדור העתיד שצעד עד לכאן. זהו גבול עדין, טעון ממילא, העומד תחת מתקפה של קולות ומראות. הרמקולים המשמיעים בסוף המסלול רעשים צורמים של חריקת קרונות ויריות מעוררים בי אי-נוחות. מסילת הרכבת המיותמת הרי צועקת חזק מספיק גם מבלי שידבבו אותה.
הנאומים, מפיהם של מכובדים שונים, מצהירים על הצורך להיאבק באנטישמיות ולשאת את לפיד הזיכרון. מילים גדולות, מאוד חשובות, אבל נאומים נוטים לדהות. לעומת זאת, שום דבר לא ימחק את הרושם שהותירו עברי לידר ושוש טריסטר - כן אותה הניצולה - כששרו ביחד על הבמה מחובקים את "בואי אמא", בתערובת של עברית ויידיש. לידר הוא דור שני לשואה: אמו היא ניצולה מוורשה, וסבו נרצח באושוויץ. בחיבוק האמיץ שלו עם טריסטר, שהייתה ילדה בזמן המלחמה, השיר קיבל משמעות מצמררת, אנושית ואוניברסלית, שמעלה במחשבה את כל המשפחות שנהרסו, את האובדן האנושי הנורא כל כך של מיליוני בני אדם, את כאבם הבלתי-נגמר של השורדים ואת הצורך בנחמה המשותף גם לבני הדור השני, השלישי והרביעי. מעל לכל המאבקים הצודקים, הרגע הזה העלה על נס את האנושיות, את האכפתיות ואת הסולידריות. בדקות הקצרות האלה, הופיעה התגלמותו היפה ביותר של מצעדם של החיים.