במלחמת העולם השנייה נהרגו יותר בני אדם מאשר בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. הרבה יותר. על המספרים עצמם יש ויכוח היסטורי. המספרים נעים בין 65 ל-85 מיליון הרוגים. הפער הגדול נובע מהקושי לשייך מקרי מוות מסוימים, כמו ממחסור בתרופות, למלחמה עצמה. על דבר אחד אין ספק: רוב האבידות בנפש היו בקרב אזרחים. כשהסתיימה המלחמה באירופה, היה ברור כי תקופה אכזרית כל כך בהיסטוריה האנושית לא יכולה להסתיים ללא נקמה אכזרית.
"הקרבה למוות מבטלת בושה", הסביר לימים המשורר הפולני הנודע צ'סלב מילוש. הוא ידע על מה הוא מדבר. החיילים הסובייטים והאמריקנים מספרים כי התקבלו באזורי הכיבוש הנאצי על ידי אזרחים שנושאים שלטים עם הכיתוב "נקמו בנאצים". כ-12 מיליון אזרחים גרמנים הועתקו ממקום מושבם בסוף המלחמה, במה שהפך להיות הטיהור האתני הגדול (והנשכח) בהיסטוריה. בין השאר נרשמו גם מעשי טבח ואונס, שבוצעו בחלקם על ידי שבויי מלחמה שאיבדו צלם אנוש במחנות הנאציים. בין 500 אלף ל-1.1 מיליון אזרחים גרמנים נהרגו אחרי שהמלחמה כבר נגמרה.
בספרו "הרוח השבויה", מתאר מילוש את הדיסוננס של איש הרוח שנמצא במציאות של מלחמה. "אלימות המונית הורסת את רעיון האנושיות המשותפת, וכל תחושה של צדק טבעי", הסביר מילוש, חתן פרס נובל לספרות שהוכר כחסיד אומות עולם לאחר שעזר להציל יהודים רבים בוורשה. "איזה עולם הוא 'טבעי'? זה שהיה קיים קודם, או עולם המלחמה? שניהם טבעיים, אם שניהם נמצאים בתחום החוויה של האדם… הרצח נעשה שגרה במלחמה, ואפילו נראה לגיטימי, אם נעשה בשם ההתנגדות… איש המזרח לא יכול להתייחס ברצינות לאמריקנים כי הם מעולם לא התנסו בחוויות שמלמדות בני אדם כמה שיפוטיים הרגלי החשיבה שלהם. חוסר הדמיון הנובע מכך הוא מחריד. הם מאמינים שכל סדר חברתי שונה מזה שהם מכירים הינו 'לא טבעי' כי הוא אינו תואם את הטבע האנושי".
במילים אחרות, טוען מילוש, האמריקנים לא יכלו להבין את הרצון העז לנקמה בנאצים, פשוט כי הם לא חוו את האכזריות ההיטלריסטית. למעשה, הוא מאשים אותם כי הם אפילו לא יכולים לדמיין את חוסר האנושיות הנאצית. מי שאי אפשר להאשים בחוסר דמיון הוא במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו, שהחל להתעניין בסיפורי הנקמה של יהודים בנאצים. "סיפרתי על זה לחבר יהודי והוא אמר לי: 'זה הסרט שאני רוצה לראות. שיזדיין הסיפור הרגיל של השואה, זה הסיפור שאני רוצה לראות'", סיפר טרנטינו בריאיון לווילג' וויס, "וגם אני, למרות שאני לא יהודי, התחלתי להתרגש".
טרנטינו לקח לעצמו הרבה חירות אמנותית בכתיבת הסיפור של "ממזרים חסרי כבוד" (הוא התכוון לכתוב ספר ולעבד אותו למיני-סדרה טלוויזיונית, אך הסתפק בסוף בסרט הוליוודי מצליח). בין השאר, היטלר ושאר מנהיגי הרייך השלישי לא הוצאו להורג באולם קולנוע, וחבל שכך. אך את הרעיון של יהודים ש"אינם בעסק של לקיחת שבויים אלא בעסק של להרוג נאצים" הוא לקח מהמציאות. אחד מאותם יהודים היה יהודה פרידמן, ששרד את גטו קרקוב, עזר להפיץ את סיפור המרד של יהודי העיר - ולאחר המלחמה הצטרף לקבוצת "נקם" במטרה להכות בעם הגרמני לפי תורת הגמול המקראית. עין תחת עין. שן תחת שן.
אני פוגש את יהודה בביתו בצפון הישן של תל אביב, שם הוא גר עם אשתו השנייה רות. הבית יפה, ויהודה עצמו מסביר פנים. הוא בן 103 היום, אך צלול לגמרי. לרוב, כשפוגשים אדם שעבר את גיל 100 נוטים לבקש ממנו לחלוק את הסוד שלו לחיים ארוכים. במקרה של יהודה, ההסבר פשוט למדי. "אם לא הייתי יודע לתקן רכבים, לא הייתי קיים", הוא יורה בפשטות מצמררת. כמו שורדי שואה רבים, סיפורו האישי שלוב בנסיבות חיים מדהימות, ומזל גדול. בזכות כישוריו הטכניים קיבל אישור לעבוד כמכונאי. הוא תיקן את הרכבים של הקצינים הנאצים. גם אחרי חיסול הגטו, עבודתו במוסכי הגסטפו שמרה עליו בחיים. אלא שהסיפור המדהים שלו התחיל הרבה לפני המלחמה, והמשיך גם הרבה אחריה.
עוד מפרויקט "המורדים"
יהודה פרידמן (אידק) נולד בקראקוב בשנת 1919. האח הצעיר במשפחה בת שבעה ילדים. הוריו מינה ואברהם היו בעלי מאפייה. בנערותו הוא למד בגימנסיה העברית והשתייך לתנועת הנוער הציונית "עקיבא". שני אחיו הגדולים שמואל ומרים עלו לארץ ישראל לפני תחילת המלחמה (בעלייה השלישית והחמישית), עובדה שככל הנראה הצילה את חייהם. יהודה למד מכונאות רכב, ועזר בעבודה במאפייה המשפחתית, שנשארה פתוחה עד להעברת כל היהודים שנשארו בקרקוב לגטו בשכונת העוני פודוגוז'ה בדרום העיר.
רוב יהודי קרקוב נסו מהעיר עוד לפני הקמת הגטו. מהקהילה המפוארת שמנתה כ-56 אלף יהודים לפני המלחמה נותרו ב-1940 רק כ-15 אלף יהודים. אלה נדחסו לתוך אזור קטן של 30 רחובות שמנה עד אז 3,000 אנשים. התוצאה הייתה צפיפות נוראית. כל דירה נחלקה בין ארבע משפחות. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ביום לאדם, וגם מי ששרד את ההרעבה המכוונת לא יכל אל מול המגפות הקשות ששררו בגטו, שנותק לחלוטין מהעולם. במציאות הזאת, הידע הטכני של יהודה היה לא יסולא בפז.
יהודה קיבל אישור עבודה כדי לצאת אל מוסכי הגסטאפו ולטפל ברכבים. "המכוניות היו חוזרות לפעמים עם כתמי דם", הוא מספר. הוא ניסה להבריח אוכל מבחוץ אל בני משפחתו, ויצר קשר עם הנהגים הגרמנים כדי להתחנן על נפשם. בזכותו שרדה המשפחה עד החיסול הסופי של הגטו - אבל אז אזל להם המזל. הוריו, שלוש אחיותיו, גיסו ושניים מאחייניו נרצחו ביריות על גבעת הקטל של מחנה הריכוז פלאשוב. את התאריך המדויק, 13 במרץ 1943, יהודה יורה כאילו לא עברו 80 שנה מאז. את שם המחנה המפורש "פלאשוב" הוא מתקשה להגיד, עד היום.
אני שואל אותו על המרד של יהודי קרקוב, והוא מספר בצניעות שלא השתתף בו בצורה פעילה. "אני זוכר את זה טוב מאוד", מספר יהודה, "לא לקחתי בזה חלק, אבל שמעתי שזרקו כמה רימונים לציגאנריה (בית קפה בעיר בו נהגו לשבת חיילים וקצינים נאצים - ע.ס) והלכו להם כמה חבר'ה. אבל זהו, זרקו רימונים וכלום. תיכף אחרי זה התחילו לאסוף את כולם ולחפש כלי נשק. גם אותנו הוציאו ובדקו. אני זוכר שנסעתי חזרה מהמוסך בו תיקנתי מכוניות וראיתי ליד המפקדה של הגסטאפו את היהודים ש'טיפלו' בהם".
גם אם לא לקח חלק פעיל בפעולות המרד, תרומתו לתיעוד האירועים הייתה קריטית. אחרי חיסול הגטו, הוחזק יהודה כאסיר בבית כלא בקרקוב, כאשר בשעות היום הוא אולץ להמשיך לעבוד במוסכי הגסטפו. כשהתבקש על ידי חבריו בתנועה להבריח עפרונות עבור גוסטה (טובה) דרנגר, הוא לא חשב פעמיים. בנוסף, הוא זכה להציל דפים רבים שכתבה גוסטה, ממה שיהפוך לימים ל"יומנה של יוסטינה", אחד מהמסמכים החשובים ביותר שנכתבו על קורות יהודי קרקוב בתקופת השואה. "הייתי חבר בתנועה. לקחתי חלק. אני ידעתי איפה שמונח היומן, מאחורי התנורים הגדולים האלו שהיו פעם בפולין. ידעתי שזה צריך להיות שם באיזשהו מקום. אז כשהגיעו הפועלים הפולנים לשפץ את החדר, לקחתי את הדפים. ידעתי שצריך לשמור את זה והבאתי את זה איתי ארצה, לאחד מראשי הקבוצה שלי מתנועת הנוער עקיבא".
לקראת סוף המלחמה, הגרמנים עדיין ניסו להשתמש בכישוריו של פרידמן. "הרוסים כבר דפקו בדלת", הוא מספר, "אבל הם היו צריכים אותי. נשארו לגסטאפו 40-30 מכוניות והם רצו שאני אסע איתם על מנת לתקן תקלות בדרך, ואפילו לנהוג". בשלב הזה, יהודה החליט לברוח. בזמן שהגרמנים התארגנו לנסיעה הוא ברח אל אחד מהבניינים הסמוכים, חמוש בסכין. הוא התחבא עד שאחרון הגרמנים התפנה מהעיר, ומצא את עצמו לבד.
ההחלטה להצטרף לאחיו ואחותו שעלו לישראל לפני המלחמה הייתה טבעית, אבל המסע לשם יהיה קשה והוא יעבור דרך רומניה, איטליה והונגריה. לבסוף, הוא מחליט לחזור לרומניה כדי להצטרף אל קבוצת הנוקמים בראשות אבא קובנר, שתכננה לפגוע באנשי ה-SS, ולהרעיל את המים והלחם במחנות שבהם הוחזקו. הרצון לנקום בנאצים על מה שעוללו למשפחתו בער בו. ועדיין בוער. יהודה היה אחד משלושת חברי "הנוקמים" שניסו להרעיל את הגרמנים שנכלאו אחרי המלחמה במחנה המעצר בדכאו. הפעולה שתוכננה להתבצע ב-13 באפריל 1946, נכשלה, דבר שמטריד את נפשו עד היום.
"המרד האמיתי היה מה שלא הצלחנו לעשות עם אבא קובנר", מספר לי יהודה, ומפנה אותי לספר "לי נקם ושילם" שכתבה פרופ' דינה פורת על קבוצת הנוקמים. עברו 13 שנה מאז שהתראיין יהודה לספרה של פורת, אבל הוא זוכר שהוא היה "מחומם יותר מאשר היום". ואכן, בספר מתואר האיש הנחמד והשקט שיושב מולי כמי שמתפרץ בלהט וזועק: ""למה?! למה?! למה נעצרה הפעולה?! אבא ואימא לא יסלחו לי לעולם שלא עשיתי כלום!!! אימא, אבא, לא עשיתי כלום!!! הפשיטו אותם וירו בהם. חזרתי הביתה והבית היה ריק. שבעה ילדים היינו. עשרה ילדים היו לדוד שלי. היה צריך לנסות שוב ושוב!!! נורא כואב, כואב, כואב!!! חבל, חבל, חבל!!! היינו כולנו בעד הפעולה, מלוכדים, בחרו פייטרים ופייטריות לקבוצה, שנה שלמה הסתובבנו שם!!! למה?!!! למה הסכמנו לבטל?!!".
יהודה מאבד את שלוותו כשאנחנו מתחילים לדבר על הפעולה. הוא נוזף בבן גוריון שלטענתו ניסה למנוע את ההרעלה, ומשבח את חיים ויצמן ששיתף פעולה עם הקבוצה ואף סיפק את הרעל לאבא קובנר (טענה היסטורית שנויה במחלוקת - ע.ס). אני מבקש מיהודה לא להיכנס לפרטים הידועים על הפעולה, אלא לספר לי רק איך הוא הרגיש מהצד שלו כשהיא לא יצאה לפועל. "מהצד שלי? אני בכיתי כל הזמן. בכיתי שלא עשינו את זה", הוא אומר בעיניים בוהקות. "בדכאו היו 30 אלף אנשי SS כשאנחנו היינו שלושה איש בסך הכול. אני הייתי ממשפחה של אופים, אז ידעתי איך לעשות את זה. ידעתי שצריך לשים את הרעל בתוך הבצק, לא למרוח אותו על הלחם, דבר שלוקח יותר זמן. אבל לא רצו לשמוע אותי. אנחנו היינו כבר מוכנים. היינו קאז'יק (שמחה רותם, מלוחמי מרד גטו ורשה -ע.ס), אירנה (גלבלום, מהגיבורות המהוללות של הארגון היהודי הלוחם בוורשה - ע.ס) ואני. היה לנו את הרעל וחיכינו, אבל אז אמרו לנו להסתלק כי באים לחפש אותנו. מישהו הלשין. וברגע האחרון לא נתנו לנו לעשות את הפעולה, והיינו צריכים לברוח לצרפת לאיזו משפחה יהודית".
יהודה שהה במשך שבוע בלימוז', ואז החל את המסע שלו לארץ ישראל, אך כישלון הפעולה בדכאו מעולם לא עזב אותו. "אני כל הזמן מצטער. אף פעם לא הפסקתי להצטער", מספר יהודה, "תמיד, תמיד, תמיד חזרנו ודיברנו על זה. למה לא עשינו את זה? ידענו שרק ה-SS ייפגעו מהרעל, כי האמריקאים לא אכלו לחם שם. גם בנירנברג היה עוד אפשר לעשות משהו. שנה הסתובבנו באירופה, בזבזנו את הזמן, הכנו את החומר, הכרנו את המקומות, היינו שם בתוך המאפייה. למה, למה, למה לא נתנו לנו? כל הזמן אני שואל. אנחנו היינו מוכנים להכול, אבל ההנהגה הייתה חלשה מדי".
בין מזכרותיו של יהודה נמצא הספר "קבוצת נקם", שמאגד את שמותיהם ותמונותיהם של כל חברי הקבוצה, שנהגו להמשיך להיפגש מדי פעם ולהתווכח גם עשרות שנים אחרי. דיוקנו של יהודה עצמו נמצא בספר בצמוד לזה של הסופר יחיאל די-נור, המוכר יותר בשם העט ק. צטניק. את עמודי הספר מעטר איור של אגרוף קמוץ, מהסמלים המפורסמים בהיסטוריה לסולידריות עם תנועות התנגדות ומאבק. האגרוף הזה מתנוסס בימים אלה בעיקר בהפגנות הענק נגד המהפכה המשפטית. אני שואל את יהודה עד כמה הוא מעודכן בענייני האקטואליה במדינה והוא מגיב: "זה מאוד מרגיז. אני הייתי בורח. לא יכול לשמוע את זה".
לא הייתה כוונה להכניס פוליטיקה לכתבה הזאת וליום הקדוש הזה בכלל, אבל את הדברים שיהודה פרידמן אומר על מה שקורה כרגע במדינת ישראל, רגע לפני יום העצמאות ה-75, כדאי שכולנו נשמע ונפנים גם אם הם מאוד לא נעימים. אנחנו חייבים לו לפחות את זה. יהודי בן 103 שאיבד את משפחתו בשואה, הצטרף לקבוצת הנוקמים בנאצים, עזר ליתומים יהודים ברחבי אירופה, התגייס לצה"ל, השתתף בארבע מלחמות והקים משפחה מפוארת עם 29 ילדים, נכדים ונינים, אומר שהוא לא זוכר שנאה כזאת בין היהודים. "אני יודע מה היה ליהודים לפני 100 שנה. תמיד יהודים דאגו אחד לשני. אם לא היה למישהו מה לאכול אז הביאו. ביום שישי תמיד היו דגים, חלות לשבת. והיום? שנאה כזאת ריבונו של עולם. צעקות כאלו. עימותים. מכות".
"יהודים זה לא עם. מה היה רע אצל האנגלים? מה היה רע? הכול היה זול. אני זוכר את השוק בחיפה, היה שם הכול. יכולת לאכול תפוזים בגרושים בגרוש עם חור בתוכו. מה אכפת לי שתהיה משטרה אנגלית ושנחיה תחת דגל אחר? איך אנחנו נראים עכשיו אצל כל העולם עכשיו? אתה רוצה לתקן? אתה חושב שתוכל להגיע לאיזה הסכמים? אני בורח מהחדשות האלה בכלל. קשה, קשה. טוב, נקווה בכל זאת. היו 70 שנים שאפשר היה לחיות. פעם ככה, פעם ככה, אבל לא הצלחנו. חלמתי על מדינה אחרת כשהייתי צעיר".
בחזרה לפרויקט "המורדים"