בגיל 17, ניקול כבר הייתה לאחד הפרצופים המוכרים ביותר של המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס. ניקול, ששמה האמיתי היה סימון סגווין, תועדה אוחזת בתת-מקלע ודמותה ההירואית נמרחה על שער המגזין האמריקני "לייף" שאחד מכתביה התלווה לבעלות הברית עם שחרור העיר הצרפתית שארטר. היא סיפרה כיצד הרגה פעם גרמני והייתה מעורבת בשורת פעולות גרילה וחבלה של המחתרת הצרפתית, ומותה בגיל 97 בפברואר השנה הוכרז על ידי נשיא צרפת עמנואל מקרון בעצמו.
אך סגווין הייתה נוף חריג ברזיסטנס, ולוחמות ופעילות אחרות נותרו במשך עשרות שנים בצללים על אף תרומתן הגדולה למאבק בגרמנים. שלוש מתוך אלפי נשים שלחמו בדרכן בנאצים - מבלי לירות ירייה אחת או להרוג אדם כלשהו - קיבלו הזדמנות להסב את תשומת הלב לסיפוריהן כשהתראיינו לסוכנות הידיעות הצרפתית לרגל יום האישה הבינלאומי, שצוין בחודש שעבר.
אודיל דה ואסלו לא הסכימה לעמוד מנגד כשכרזות תעמולה של כוחות הכיבוש הנאציים ושל משטר הבובות של וישי החלו לצוץ ברחבי צרפת הכבושה. "רציתי להילחם בחזרה", סיפרה אודיל, שהייתה אז בת 18. אודיל, בת למשפחה קתולית מכובדת, עברה לפריז עם אמה ואחיותיה אחרי שאביה החייל נפל בשבי הגרמני. ב-11 בנובמבר 1940 היא הצטרפה לקבוצת סטונדטים שצעדו בשדרות שאנז אליזה במחאה נגד הכיבוש הנאצי. זו הייתה אחת הפעולות הפומביות הראשונות של תנועת הרזיסטנס בצרפת.
שנתיים מאוחר יותר, היא כבר הצטרפה באופן פעיל למחתרת בתור שליחה. היא העבירה מדי שבוע חבילות ברכבת מהשטח הכבוש בצפון המדינה לאזור החופשי בדרום-מזרח צרפת. היא לא העזה להסתכל בתוכנן של אותן חבילות. ב-1943, אודיל, שכונתה "ג'ין", החלה לעזור לכוחות מוצנחים של בעלות הברית. היא אספה אותם מהגבול הבלגי, סיפקה להם מסמכים ורכשה עבורם כרטיסים לספרד, שדרכה הם שבו לבריטניה.
אודיל, כיום בת 101, סיפרה כי היא הצליחה להימלט ממעצר בכמה מקרים. באחד מהם, ב-4 בינואר 1944, היא ליוותה שני חיילים בריטים בנסיעה ברכבת כשהגסטפו פשט על הקרון שלהם. החיילים, שישבו במרחק של כמה שורות ממנה כדי שלא להסב אליה את תשומת הלב, נעצרו. "היו לי את חותמות הכרטיסים שלהם עדיין בכיס", סיפרה. "אכלתי אותם".
אודט ניל, פעילה קומוניסטית טרום המלחמה, חילקה כרוזים ברחובות פריז בעודה תלמידת בית ספר. ב-13 באוגוסט 1941, היא נעצרה יחד עם 16 נערים אחרים בדרכם להפגנה.
שלושה מהנערים הוצאו להורג והיתר נכלאו, בעוד היא נשלחה למחנה מעצר במערב צרפת, שבו היא הוחזקה בצריף מלא כינים וישנה על ארגז מעץ. בגיל 18, היא ניהלה רומן עם גי מוקט, אחד הגיבורים הצעירים של המחתרת הצרפתית שהוצא להורג על ידי כיתת יורים באוקטובר 1941.
ניל, בת מאה כיום, הועברה ממחנה למחנה במשך שלוש שנים, עד שנמלטה ב-1944 והצטרפה לכוחות הרזיסטנס בעיר בורדו. שם, היא הכירה את בעלה לעתיד, לוחם המחתרת והפעיל הקומוניסטי מוריס ניל. השניים נותרו מאז פעילי שמאל בולטים.
"אבא שלי אמר שאנחנו חייבים לעשות משהו"
מישל אנייל הייתה בת 14 בקיץ 1940, עם תחילת הכיבוש הנאצי של צרפת. היא גדלה בפרבר של פריז, למשפחה שאותה תיארה בתור "פטריוטית ביותר". "אבא שלי אמר מיד 'אנחנו חייבים לעשות משהו'", סיפרה אנייל, שאביה לחם במלחמת העולם הראשונה.
היא החלה להבריח כרוזים בתיק בית הספר שלה, שמעולם לא נבדק על ידי חיילים במחסומים שאותם עברה. ב-1942, המשפחה הצטרפה לתא מחתרתי שהסתיר שבויי מלחמה שהצליחו להימלט, בעיקר טייסים אמריקנים ובריטים. תפקידה של אנייל היה לפגוש אותם באזורים הכפריים ולהוביל אותם לרכבת לפריז. שם, היא לקחה אותם לתאי צילום עבור יצירת מסמכים מזויפים. כשנשאלה מה מעשיהם יחד, תשובתה המוכנה הייתה: "הם חירשים הנמצאים בדרך למתקן מיוחד בטולוז".
ב-1944, שבועיים לפני בחינות הבגרות בבית הספר, היא נעצרה עם הוריה אחרי שמודיע הסגיר אותם למשטרה. היא הועלה על רכבת הגירוש האחרונה מחוץ לפריז, רגע לפני שחרור העיר על ידי בעלות הברית. אביה נשלח למחנה הריכוז בבוכנוולד, ומת שם.
עוד מפרויקט "המורדים"
אנייל ואמה נכלאו תחילה במחנה ראוונסבריק שבגרמניה ולאחר מכן הן הוחזקו בקלינינגרד, עד שחרורן על ידי הצבא האדום ב-5 בפברואר 1945. הן הוחזרו לפריז ואנייל החלה לעבוד בהוראה ונמנעה מלספר על פעילותה במחתרת.
היא החלה לספר את סיפוריה בעקבות התחזקות הימין הקיצוני בצרפת, שהיה נוסטלגי לתקופת משטר וישי. כיום, לדבריה, סיפורה קיבל דחיפות חדשה.
"עם מה שקורה באוקראינה, אני חיה מחדש את יוני 1940. אנחנו עשינו את זה, אז למה שהאוקראינים לא יהיו מסוגלים לעשות את זה? אנחנו חייבים לעזור להם!", אמרה אנייל, כיום בת 96.