בגיל 6 יוסף חיניץ התעורר לצד משפחתו בגטו לחווא, בבוקר שהולך לשנות את חייו. "אמא שלי נתנה לי מעיל ואמרה לי, 'עוד יהיה לך מספיק זמן לישון'. הכוונה ברורה לי רק שנים אחר כך", מספר לי יוסף, כיום יוסי חן, יותר מ-80 שנה לאחר מכן, ובפעם היחידה בשיחה בינינו הוא מרשה לדמעות שנקוו בעיניו לפרוץ. בהמשך אותו הבוקר, יהודי לחווא - גטו נשכח שסיפורו מוכר למעטים, העזו לעשות מעשה בלתי-נתפס: להילחם בנאצים, ולהפוך לאחד הגטאות הראשונים שאזרו אומץ ופתחו במרד.
לחווא, כיום בשטח בלארוס, הייתה עיירה קטנה, פשוטה וביצתית, סמוכה לנהר פריפיאט. בין שתי מלחמות העולם היא הייתה חלק מפולין. ב-1939 נכבשה על ידי צבא ברית המועצות, וכשנתיים לאחר מכן, כשבועיים לאחר תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה על ידי גרמניה הנאצית.
תושבי העיירה עבדו בעיקר כנפחים או סנדלרים, כקצבים או דייגים, כספרים ושענים. לפני המלחמה חיו בה כ-1,200 יהודים, שליש מאוכלוסייתה, שלמדו עברית בבית הספר "יבנה", נעזרו בשתי ספריות עבריות שהיו ממוקמות בעירייה והתפללו בשלושה בתי כנסת. בני הנוער הצטרפו לאחת מתנועות הנוער הציוניות הרבות בעיירה, שנעו מהשומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין. היו בעיירה דתיים אורתודוקסים, בהם מיעוט חסידי, סניף של בני עקיבא ואף קומוניסטים. קשה לדמיין, אך לדברי יוסי חן, העברית הייתה נפוצה מאוד בעיירה, ורבים דיברו בה.
הוא עצמו נולד ב-1936 באותה העיירה, בן לאב שעבד ביערות ואם עקרת בית. כעבור כמה שנים נולד לו אח קטן. למעשה, הזיכרונות הראשונים שלו כילד צעיר, הם מתוך מציאות של מלחמה. הוא זוכר כיצד חיי היום-יום נגדעו בפתאומיות. תנועות הנוער הרבות הפסיקו לפעול; כך גם בית הספר "יבנה", הספריות העבריות וחיי התרבות, שאבדו ברגע.
ב-9 ביולי 1941, יום אחרי שלחווא נכבשה בידי הנאצים, הוכרז דב לופטין בן ה-41, עד אז יו"ר ההסתדרות הציונית בעיר ומהעסקנים המובילים בה, כראש היודנרט במקום. כמה חודשים לאחר מכן, בערב פסח, 2,350 יהודים הועברו לגטו, חלקם תושבי העיירה וחלקם פליטים שהובאו למקום מהעיירות השכנות. כל אדם הורשה לקחת עמו חבילה. חלק מהיהודים לקחו רק חבילת מצות. שם הוכיח לופטין את כשרונו: הוא דיבר עם השוטרים הנאצים בשפתם, הצליח "לתחמן" אותם, כפי שיוסי מתאר זאת, ולמנוע הוצאות להורג. מספרים כי עד יום המרד, אף יהודי לא נרצח בגטו לחווא.
עוד מפרויקט "המורדים"
במהלך השיחה שלנו בביתו שברמת השרון, יוסי ממעט להשתמש במונח "פחד". הוא קובע בביטול שזה רק רגש. שמתגברים עליו. גם בגיל 5, כשנתקל בנאצים בפעם הראשונה, הוא לא פחד. "המרחק בין הבית לגטו היה כמה מאות מטרים", משחזר. "הלבישו אותי במעיל, ומתחתיו החבאתי דברים מהבית. עצרו אותי שלושה גרמנים, שאלו אותי מה אני עושה, גרמו לי לפתוח את המעיל והכול נפל". עבודות הפרך והצפיפות הותירו חותם בזיכרונו של יוסי, אך מזון דווקא הוברח לגטו באופן תדיר. "הרעב לא הגיע אליי, כנראה שהלחם שהוברח הגיע אליי", הוא מספר, ועוצר לרגע, כדי לשאול אם אני והצלם שאיתי לא רוצים לשתות משהו. אנחנו מסרבים בנימוס.
"היינו חצי שנה בגטו", ממשיך יוסי. "אנשים הבריחו דברים, היה סחר בלחם ובדגים. ואז הגיעו שמועות שקורה משהו בסביבה". השמועות הללו היו על טבח המוני ביהודים שבאזור. כבר אז החלו התארגנויות של חברי תנועות נוער. תחילה רק חמישה אנשים, אותם הנהיג יצחק רוכצ'ין, צעיר חריף וכריזמטי שכיהן כראש סניף בית"ר בעיירה.
ב-3 בספטמבר 1942 כיתרו גרמנים והמשטרה המקומית את גטו לחווא. ללופטין נודע כי הנאצים הולכים לרצוח את יהודי הגטו. נאמר לו כי הוא, משפחתו, שאר חברי היודנרט, רופא הגטו ועוד 30 אנשים לבחירתו יישארו בחיים. הוא סירב. "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות", קבע. יוסי מדגיש: "המטרה של המרד לא הייתה לנצח את הצבא הגרמני, פשוט לא ללכת כצאן לטבח. הכוונה הייתה להציל כמה שיותר אנשים. אף אחד לא חשב איך לנצח את הצבא הגרמני, המטרה הייתה להינצל קודם כל, להציל כמה שיותר".
תכנון המרד לא היה פשוט. במקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות, ובגטו לחווא היו הרבה יותר. רוכצ'ין קרא לצאת לקרב כבר באותו הלילה. "אין לנו מה להפסיד", ציטטו אחר כך את דבריו, "מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר לרוץ לקבר". הוא זכה לתמיכה של חלק מהתושבים, אך לופטין ביקש לחכות, וכך היה עד שעות הבוקר.
כשעלה השחר, היהודים יצאו בריצה מבתיהם במטרה לברוח, אך על כל הגדרות הוצבו שומרים. אל מול עיניו ההמומות של יוסי בן ה-6 ניצב לראשונה קנה קר של רובה, שמכוון ישירות אליו. בסופו של דבר התאספו היהודים בסמטה צרה בתוך הגטו וחזו בחיילי ה-SS נכנסים פנימה. כוונת הנאצים הייתה ברורה להם - להביא את כל תושבי הגטו אל הבורות, שהוכנו כבר מראש. אבל הגרמנים שפרצו לגטו נתקלו להפתעתם ביהודים, שעשו את הדבר האחרון שציפו לו מהם: להילחם.
לא היה ליהודים נשק חם. הם נלחמו במקלות, בנבוטים, במגרפות. היה בהם ניצוץ של תקווה, אותו הם הפכו לאש בוערת. מפקד המרד, רוכצ'ין, הכה גרמני בראש בגרזן. דקות אחר כך, נורה למוות. "פה קמה ההתנגדות", אומר יוסי במעין גאווה. "כחייל אני יודע דבר אחד, כשאתה עושה תוכנית והכול הולך בסדר זה מצוין, אבל כשמשבשים לך את התוכנית נוצרת מהומה נוראית", מסביר יוסי. "להערכתי ההישג העיקרי במרד הזה, שלא נמשך יותר מחצי שעה, היה ששיבשנו את התוכנית של הגרמנים. נוצרה אנדרלמוסיה. הם התחילו לירות לכל הכיוונים ואנחנו ניסינו להציל את החיים שלנו".
לופטין הצית את בית היודנרט עליו פיקד. צעירי הגטו שמעו לו והציתו את יתר בתי הגטו ואת המחסנים שהוחזק בהם הרכוש שהוחרם מהם. יוסי אחז ביד של אבא שלו, בעוד אמו החזיקה את אחיו הצעיר על הידיים שלה. זוהי הייתה הפעם האחרונה שראה אותם. "התחילו דחיפות נוראיות והיד שלי נותקה מהיד של אבא שלי", נזכר. "התחילה בריחה המונית דרך הגדרות. הגרמנים פשוט ירו על אנשים". היהודים התחילו לרוץ, ויוסי בן ה-6 רץ לבדו אל הלא-נודע.
"אני לא זוכר שום דבר שהיה לי בראש", שחזר יוסי. "חשתי סכנה. לא זוכר אם רצתי מתוך אינסטינקט או כי רציתי לחפש את אבא שלי. אני אפילו לא זוכר אם פחדתי או לא פחדתי. אני זוכר רק אנשים נופלים ולא קמים, או אנשים נופלים, קמים, ואז נופלים ולא קמים. אני לא נפגעתי. ראיתי אנשים פונים שמאלה אז גם אני פניתי שמאלה, יצאתי מטווח האש לאט לאט".
במהלך המנוסה הוא חש לראשונה פחד של ממש, בצילו של איום לא צפוי. איכרה מחוץ לעיירה כעסה על היהודים הנמלטים שהעזו לרוץ על הדשא שלה. אין לדעת אם היא ידעה בכלל באותם רגעים על הזוועות מהן הם ברחו, אך היא החליטה לרדוף אחריהם במגרפה, מה שנצרב במוחו של יוסי - אולי בגלל המוחשיות שבסכנה, שגם ילד בן 6 יכול להבין. כעבור חצי שעה, כבר היה רחוק משם. "הייתי כמעט לבד בשדה פתוח", משחזר. "פתאום ראיתי את דוד שלי במרחק של עשרות מטרים. התחלתי לצעוק בשמו והוא לא שמע אותי. אבל אז עבר על ידי מישהו, הוא שמע אותי ורץ לכיוון דוד שלי, אמר לו משהו ואז הדוד שלי בא אליי ולקח אותי. בזכותו למעשה אני חי".
דודו של יוסי, הירש-לייב, לקח אותו תחת חסותו ושניהם החלו לרוץ לכיוון היערות. "הוא ביקש ממני להוריד את המעיל ועשיתי כרצונו", נזכר, "אחרי כמה זמן שאלתי איפה המעיל והוא ענה שהוא זרק אותו, כדי שיהיה יותר קל לרוץ. ואז בכיתי בבכי נוראי, התפרקתי". במהלך בריחתם הם פגשו בעוד יהודים שהצליחו להימלט, ואז הם שומעים שמישהו ראה את אביו של יוסי. הם חיפשו אותו ארוכות באזור הנהר, מנסים להתעלם מהקור חודר העצמות ולהימנע ממפגשים עם אוכלוסיה עוינת, גרמנים או משתפי פעולה. למחרת, יום שישי, מצאו אותו. יוסי מעיד, כי המילים הראשונות שאבא שלו צעק כשנפגשו מחדש היו "אין אלוהים" ביידיש.
בחזרה לפרויקט "המורדים"
מיד עם המרד התחילו במצוד אחרי היהודים הבורחים, בעיקר בעזרת משתפי פעולה ותושבים מקומיים. "כמו אלה שעזרו לנו גם היו כאלה אחרים, שקיבלו קילו סוכר או קילו מלח על כל ראש של יהודי", ציין יוסי. "כשהיינו מחוץ לגטו היינו צריכים להתגבר על שלושה דברים. האחד זה פחד, זה סתם רגש, אפשר להתגבר על זה", מחייך. "השני זה מסתור או מחסה. הדבר השלישי זה הקור. על הרעב התגברנו. אכלנו גרגירים של שיבולת שועל, דומדמניות. הלכתי 'לשנורר' מחוות באזור, תמיד היה איתי אדם מבוגר. היו איכרים שיצאו לעבוד בשדה ואני שמרתי להם על הפרה או על החזיר, אז בקיץ הייתי יוצא ועובד שם, ומקבל פרוסת לחם, גבינה או חלב".
אחרי זמן-מה במנוסה, יוסי איבד את דודו בעודו אוחז בידו. "יצאנו מהביצה, התחלנו ללכת, שמענו ירייה אחת בלבד וזהו", נזכר. "אבא שלי תפס אותי וזרק אותי מאחורי שיח, התחבאנו כמה מטרים ממי שירה בדוד שלי. הוא שאל אותו אם יש לו כסף, חיפש לו בכיסים, לא מצא שום דבר. דוד שלי צעק 'חסל אותי' ברוסית. הוא ירה בו עוד שתי יריות, וזהו". זו הייתה עוד אחת מהפעמים המועטות שהוא מודה שפחד בהן. "אני זוכר את נקישות השיניים שלי, חשבתי שזה ירי של תותחים. אני בוודאות יודע שפחדתי אז. אני לא זוכר שום פחד בזמן הבריחה, אבל אז אני זוכר שפחדתי". הוא ואביו נותרו לבד, אך מעולם לא נפרדו.
בסך הכול, כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם, אבל כ-1,000 יהודים הצליחו לפרוץ את גדרות הגטו. כ-400 מהם נהרגו מירי הנאצים, וכ-600 הגיעו ליער. גם בקרב הבורחים היו רבים שנתפסו או הוסגרו, ומצאו את מותם. כ-120 הצטרפו לכוחות הפרטיזנים, בהם לופטין עצמו, שנהרג שנתיים מאוחר יותר ממוקש. באותו מרד קטן בלחווא נהרגו גם 14 חיילים נאצים. ביולי 1944, כמעט שנתיים אחרי המרד, העיירה שוחררה בידי הצבא האדום.
רק כ-100 מהבורחים נותרו חיים בסוף המלחמה, כשלוש שנים אחרי אותו המרד. יוסי הוא הצעיר ביותר בהם, ובין האחרונים שנותרו בחיים. הוא עלה לארץ בגיל 12 והתגורר בחולון, שם נמצאה אחות של אביו. הוא למד בבית הספר כדורי, היה בשומר הצעיר והתגייס לצה"ל. לאחר מכן עבר ליחידה 504 באגף המודיעין, ומשם המשיך לשירות ארוך במוסד. כיום הוא מתגורר ברמת השרון עם אשתו, לה הוא נשוי 60 שנה, ויחד הם הורים לשלוש בנות, וסבא וסבתא לתשעה נכדים.
סיפורו של גטו לחווא נותר, עד היום, בשולי הסיפורים מאותן שנים מזעזעות. ליוסי אין הסבר אחד לכך, אולם הוא נאחז בפיתרון. "אני משתדל לספר ככל האפשר", הוא אומר כמעט בהבטחה, ומסיים במסר. "בזכות המרד הזה אני חי, בעקבות שיבוש התוכנית של הגרמנים, בזכות האחדות - כמה זה חשוב היום", קובע יוסי. "זה היה משהו מאורגן, על ידי קבוצה, ארגון, קהילה. הכול היה בשיתוף פעולה מלא".