ב-17 במאי 1943 ציטט עיתון "המשקיף" קטע מתוך דבריו של הרב משה בלוי, מראשי אגודת ישראל, על מרד גטו ורשה: "העיתונות הלאומית עשתה משמועה זו מטעמים, והרימה על נס את הגבורה ואת אומץ הלב של הלוחמים הבוחרים למות מות גיבורים, ומהם באים להשוואה עם מרד המכבים וכו'", נכתב. "למרד, בתנאי מצב שכזה, שאין בו משום סיכוי לניצחון, מסוגלים רק אנשים שהחיים נמאסו עליהם. ברור שזהו איבוד לדעת. למות מות גיבורים, אינו נעוץ באמונת ישראל".
הרב לא יכול היה לבטא דעות רחוקות יותר מהקונצנזוס שהחל להתגבש כאן בארץ בעקבות הידיעות האיומות על הנעשה בפולין. ועל כן, מיהרו עורכי "המשקיף" להוסיף בהמשך לציטוטים: "הרב בלוי כתב לפני שבועות מספר נגד העצמאות העברית בארץ ישראל, ומיד קמו 'פועלי אגודת ישראל' והכחישו את דבריו הכחשה נמרצת. אנו מאמינים, שהיסודות הבריאים ב'אגודה' יכחישו גם את דבריו אלה, כשהוא בא להפוך את גיבורי ורשה למתאבדים סתם...".
מרד גטו ורשה, מבחינה רשמית, פרץ ב-19 באפריל 1943, לפני 80 שנה בדיוק, והסתיים יום לפני פרסום הדברים האלה, ב-16 במאי. דברים שראו משם לא ראו מכאן, והאירועים ההיסטוריים נצבעו בגוונים מאוד מסוימים: בארץ ישראל המנדטורית, העיתונים הביטו בהשתאות על הגבורה ההרואית וראו בה הצלה של הכבוד היהודי הרמוס.
בשעה שההיסטוריה כותבת את עצמה, ובכל מקרה הידיעות מגיעות באיחור מאירופה הכבושה, קשה היה לקבל תמונה מלאה על המתרחש - אך גם המעט שנמסר הספיק כדי לזעזע: "דין של מיתה נגזר על 30,000 היהודים האחרונים בגטו ורשה. ברחובות ורשה נשמעים הדי יריות. נשים וילדים עומדים על נפשם בידיים ריקות", פורסם במשקיף ב-23 באפריל, ארבעה ימים לאחר פרוץ המרד. "הממשלה הפולנית קיבלה ידיעות, שהנאצים הביאו טנקים ומכונות משוריינות לתוך הגטו היהודי בוורשה, כדי ללחום ולהכריע את פעולות המרי של היהודים" - פורסם בעיתון "הארץ" ב-27 באפריל.
הידיעות הקצרות, השבורות, על המרד היהודי הגדול ביותר המתנהל על אדמת אירופה מילאו את היהודים בארץ התרגשות עצומה. הגאווה שטפה את העיתונים: "היטלר חשב, שיעשה את היהודים לוח-מטרה לחיציו. עתה רואה הוא: לוח-המטרה יודע גם לירות. נכדי המכבים אינם פחדנים", נכתב במאמר מתורגם של העיתונאי היהודי-סובייטי איליה ארנבורג שפורסם בעיתון "דבר" ב-4 במאי. "הנאצים שילמו בדמם בעד כל רחוב, בעד כל בית, בעד כל שעל שכבשו", נכתב באופטימיות בכתבה שסקרה את המרד מתחילתו באותו עיתון ב-11 במאי. בידיעה קצרה שסיכמה את ועידת התאחדות הציונים הכלליים שהתקיימה אותו זמן, צוין בעיתון הצופה שיצא ב-13 במאי, כי הוועדה "מביעה הערצה אין קץ נוכח הגבורה העילאית שבהתגוננות יהודי ורשה".
גם הפוליטיקה הפנימית בארץ לא איחרה להופיע, כפי שניתן להתרשם מדיווח קצר על אירועי חג הפועלים ב-1 במאי, בו מתח עיתון המשקיף, המזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית, ביקורת על כך ש"הארגונים השמאליים" מנכסים את המרד לעצמם: "בליל שבת התכנסו כל הארגונים השמאליים, החל ממפא"י ועד פ.ק.פ. לחגיגות בבתי הקולנוע שבעיר. נוסף על מליצות השגרה ניצלו תעמלני השמאל גם את גבורת יהודי ורשה בנאומיהם".
לגאווה הרבה הצטרפו גם תחושות נוספות. קל לדמיין איך האדרת אחיהם המורדים הנמצאים בתופת גרמה ליהודים שחיו כאן בבטחה יחסית לחוש כלפי עצמם. נקיפות מצפון על אוזלת ידו של היישוב, שלא הצליח לעזור להם, כרסמה ברבים בתוכו. "מרד יהודי ורשה מכוון כלפי חמשת מיליוני יהודי אמריקה השותקים", אמר א. הפט ב"כינוס ההסתדרות למען הגולה", כפי שסוקר ב-10 במאי. "ואולי מכוון גם כלפינו, כלפי הדברנות שלנו, כלפי הסכסכנות שלנו, כלפי הפלגנות שלנו, כלפי חיינו שלא נשתנו, כאילו לא אירע כלום בעולם".
והיה לכך עוד צד, נוקשה וחסר פשרות. כפי שנכתב על יצחק גרינבוים, מראשי התנועה הציונית בפולין, שעלה לארץ ישראל בשנת 1933, ודיבר בוועידת הציונים הכלליים ב-12 במאי: "הכאב על חוסר התגוננות של יהודי פולין גבר לעיתים בליבו על כאב ההשמדה". בעיניו, היעדר תגובת הנגד מצד היהודים בגולה הייתה חרפה. התפנית שהביא המרד שינתה את יחסו לכך, כפי שצוטט: "רק עם חיסול הגטאות גברה יד המבקשים להתגונן, הודקו הקשרים עם המחתרת הפולנית. התחילה פרשת ההתגוננות וגם הצלת יהודים. אנו מתגאים בגבורת המתגוננים ששמה קץ לטבח ללא התנגדות".
עוד מפרויקט "המורדים"
תהילת המרד שהלכה והתעצמה, יצרה הפרדה בדימוי הציבורי בין "המורדים" ובין היהודים שנרצחו ללא קרב. ככל שגברה הערצה כלפי הקבוצה הראשונה, כך שאלות קשות יותר הוטחו נגד התנהגות הקבוצה השנייה, כלפיה הביעו רבים בושה.
עשרה ימים לאחר שהמרד נגמר, סיכם את הדיון מאמר בעיתון המשקיף. "גטו ורשה גאל את כבוד ישראל: הוא העלה אותנו מדרגת בקר לדרגת כוח", נכתב. את המשך המאמר אפשר לראות כתשובה לאותו רב, שהעז לפקפק בגבורת הלוחמים בגטו: "אין זו מלחמת 'יאוש' בלבד. לא ולא! אנו מבינים היטב לרוחם של גיבורי ישראל בוורשה: זוהי מלחמת תנופה, מלחמת נקם, מלחמת איבה ושנאה והשמדה והרג ושפיכת דמים". לבסוף נכתב: "עם גטו ורשה שוקעת הגולה העברית, והיא שוקעת בגבורה ובקרב, עם הנשק ביד - כיאה לעם העומד על סף המלכות".
"זה לא שמתנו מיד. עד אז עוד היו דברים"
רחוק מאוד משם, למעשה ממש היכן שהתרחשו המאורעות האיומים שעליהם כתבו העיתונים בעברית, המציאות נראתה אחרת מבעד לעיניה של הלינה בת ה-13, שהמשיכה במלחמת ההישרדות בגטו ורשה ההולך וחרב. מלחמה זו, שסוקרה כה באדיקות בארץ, נראתה והרגישה אחרת בחוויה היומיומית שלה.
הלינה היא הלינה בירנבאום, היום בת 93, סופרת ומשוררת ישראלית. את זיכרונותיה מתקופת השואה פרסמה בין היתר בספר "החיים כתקווה", והיא מוכרת גם כאמו של הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, שעמד בין היתר מאחורי האלבום "אפר ואבק" בשיתוף יהודה פוליקר, וכתב עבורו את שיר הנושא. סרט על נסיעתם המשותפת לפולין של האם ובנה מוקרן בימים אלה בערוץ HOT8.
מאז הוקם הגטו באוקטובר 1940 הלינה התגוררה בו ושרדה מכה אחר מכה שהנחיתו הנאצים על היהודים. עד הגירוש הגדול ב-1942 גרה עם שני הוריה ושני אחיה הגדולים ממנה, מארק וחיליק.
"בשלוש שנים אנשים עושים כל מיני דברים", מסבירה לי הלינה בשיחת טלפון מביתה בהרצליה. "זה לא שכולם מתו מיד, לא הרגו את כולם בבת אחת. עד שמתנו, עד הנשימה האחרונה, עוד היו דברים".
קשה לדמיין איך נראים ימי שגרה בשעה שכל רגע הוא מצב חירום, אך בשביל היהודים באותו זמן גם שגרה כזו היה דבר להיאחז בו. וכל עוד ניתן היה לעשות את זה, החיים ממשיכים ונרקמים מאליהם. "היו כל מיני פעילויות בגטו. למשל היו שלושה תיאטראות. אני בעצמי הלכתי לאופרה עם אמא שלי, עם כרטיסים שאחי הגדול השיג לנו דרך בית החולים שבו הוא עבד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי ששמעתי אופרה, זה היה נורא יפה", הלינה מספרת.
היא מתארת מציאות שכללה, בנוסף למצוקה, לאלימות ולחולי, גם פערים חברתיים אדירים. "היו קונדיטוריות ברחובות. ככה בזמן שאנשים מתים מרעב מול הוויטרינות. לקוח היה יכול לצאת מהחנות ואז אנשים היו מתנפלים עליו. קראנו לכאלה 'חאפרים'. ראיתי הרבה מקרים כאלה".
כדי להתנחם במצב הזה, היו מספרים הרבה בדיחות. היא נזכרת בכמה מהן (ואני שואלת את עצמי אם זה נעשה בשמץ של שעשוע). "כשכבר היו שמועות על תאי הגז ועל זה שעושים מיהודים סבון, הייתה בדיחה על שני חברים שהולכים יחד, ואחד מהם לפתע מוציא בקבוק של בושם ושותה ממנו. החבר שואל אותו למה הוא עושה את זה, והוא משיב: 'הולכים להרוג אותנו. אם אני כבר צריך להיהפך לסבון אז שלפחות אהיה כזה שמריח טוב'".
תמיד היו שמועות בגטו. והרבה פעמים הן היו איומות כל כך, שקשה היה להאמין להן. כי איך אפשר להאמין שיש דבר כזה באמת מחנה השמדה בטרבלינקה? ואיך אפשר להאמין שהנאצים מתכוונים באמת לחסל את כולם-כולם כאן בגטו? היכולת לחזור לשגרת החיים לאחר כל מעשה רצחני וכל גירוש, הייתה קשורה בין היתר ליכולת של היהודים למצוא הסבר, ולו הקלוש ביותר, למותם של הקורבנות.
כך למשל מספרת הלינה על מכונת הכתיבה של אביה שהייתה ברשותם. "אחי חיליק, שהיה חבר ב'השומר הצעיר' עוד לפני המלחמה, השתמש בה בשביל העיתון החשאי שהם הוציאו בגטו. אבא שלי האשים אותו שבגללו עוד יישלחו אותנו לאושוויץ. הוא לא ידע שרצו לשלוח את כולנו לשם בכל מקרה", היא אומרת. "אנשים פחדו שאם מישהו יעשה משהו גדול נגד הגרמנים, הם יהרגו את כולנו. ככה שלא הייתה אהדה למורדים. היודנראט והמשטרה היהודית עודדו את חוסר הרצון הזה, להתמרד. לא הייתה התנגדות עד ינואר 43', לא בפועל".
"חשבנו שרק נשאר להיכנס מתחת לאדמה ולחכות"
שגרת הגטו חטפה מהלומה כשהחלו הגירושים הראשונים לטרבלינקה ביולי 1942. "קמנו בבוקר וראינו פלקטים על החומות והקירות של הבניינים, שאומרים שכל היהודים יגורשו מזרחה לעבודה. כולם. הרעבים, החולים, הילדים. הייתה פאניקה. יש חצי מיליון יהודים בגטו, בתנאים איומים לרובם, ובתוך כל זה הם עכשיו גם מגורשים - אפילו מהשטח הזה, מחתיכת המדרכה בגטו".
"וככה זה מתחיל. כל יום מוציאים כמה אלפים ברכבת. ולא יודעים אפילו לאן", היא אומרת. מתוך הבנה ששום דבר טוב לא יצא מהגירוש, רבים בגטו התחבאו. את מי שמצאו או שהרגו במקום או שלקחו לאומשלגפלץ, כיכר השילוחים. באחת הפעמים הגיעה גם הלינה לאומשלגפלץ עם הוריה ואחיה חיליק, אולם פרט לאביה, אותו לא ראתה מאז, הם הצליחו להימלט מהמקום. אמה, בהחלטה של רגע, גררה אותה משם בנחישות. היא הבינה שעדיף להם להסתכן בכך שיתפסו אותם תוך מנוסה מאשר לעלות על הרכבת, שמשמעותה מוות ודאי.
כשהסתיים הגירוש הגדול באמצע ספטמבר, שגרה חדשה החלה להיווצר בקרב שארית היהודים שנותרו בגטו - כעת רק עשרות אלפים מתוך כמעט חצי מיליון. אנשים רבים שנותרו לבד, ללא משפחה, התחילו להתארגן בארגוני המחתרות. "מתי התחילו להתמרד? כשלא היה יותר מה להפסיד. באותו זמן הסתכלו על המורדים כמו על אלוהים", אומרת הלינה.
אבל עדיין היה לרוב מה להפסיד. הידיעות על תבוסת הנאצים בקרב סטלינגרד בסוף 1942 מילאה את ליבם של רבים בתקווה, שהנה, אם יצליחו להחזיק מעמד רק עוד קצת - הם ינצלו. ולכן, במקביל לפעולות ארגוני המחתרת שגברו בגטו, החלה להתפתח בו תופעה נוספת: בונקרים. "חשבנו שרק צריך לחכות ולהיכנס עכשיו מתחת לאדמה. להביא את כל האוכל שיכול לשרוד כמה חודשים, ולחכות שהמלחמה תיגמר. וככה בנו בונקרים. הייתה קדחת של בניית בונקרים. אמא שלי שילמה כסף בשביל מקום בבונקר לחמישתנו - לחיליק ולאשתו הלה, לה ולי ולבת הדודה שלי".
יום לפני תחילת המרד, ב-18 באפריל, נכנסה משפחתה של הלינה לבונקר. זיכרון שנחרט בראשה מאותו יום הייתה ההגעה אל מקום המחבוא, אז שמעה לראשונה את השיר "התקפת נגד" של המשורר ולדיסלב שלנגל. "חיליק אחי עמד שם עם עוד כמה חברים שלו מהשומר הצעיר והם שרו. שלושה מהם החזיקו רובים ושיחקו איתם כמו בכדורים, בשמחה כזו של מוות - במחשבה שהם עוד יעשו משהו רגע לפניו. בגלל זה זכרתי את השיר". בשנות ה-80 הלינה תרגמה את השיר לעברית. "השירים בגטו נתנו לי כוח", היא משתפת, "הידיעה שמישהו יכול עוד לשבת ולכתוב אותם כשהכול מסביב הרוס... עודדה אותי. עודד אותי לחשוב שיש איזה כוח מאחורינו שאולי אנחנו פשוט לא יודעים עליו".
אחיה הגדול של הלינה, מארק, לא הספיק להגיע איתם אל הבונקר, והלינה לא ראתה אותו מאז ועד שנפגשו שוב אחרי המלחמה. "מארק היה אמור להביא איתו את האוכל, אבל בגלל שלא הופיע נשאר רק מה שאמא הצליחה להביא: בקבוק שמן, קוביות סוכר וקצת ריבה בצנצנת. חיינו שלושה שבועות מקוביית סוכר וקצת מים".
"אני לא הייתי עם הלוחמים, הרי הייתי ילדה", מסבירה לי הלינה דבר שכביכול הוא מובן מאליו. "גם חיליק לא היה עם המורדים. הוא רק התחתן ולא רצה להשאיר את אשתו לבד. גם אותנו לא רצה לעזוב. ואני לא יודעת מה נכון יותר", היא מוסיפה כמעט כבדרך אגב, "להישאר ולתמוך באישה ובילדה קטנה או לקחת רובה ולהרגיש חזק".
החיים בבונקר היו קשים. מלבד המחסור התמידי באוכל, עתה גם בקושי נותר חמצן. ככל שעברו הימים הצטרפו עוד ועוד אנשים למקום המחבוא. "היו במקום שני מאווררים, אחד שמכניס את האוויר הטוב והשני שמוציא את האוויר הרע. אבל עם הזמן לא היה אוויר, ולא היה אפשר להדליק גפרור".
מחוץ לבונקר התרחשה הלחימה מול הנאצים. מספר המורדים לא עלה על יותר מאלף, והורכב משני ארגונים לוחמים מרכזיים: אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי). "בשלב הזה המורדים היו אידיאל ממש", מספרת הלינה, "הרגשנו שיש מישהו שלא מפחד להחזיק נשק ביד, ושאנחנו לא חסרי אונים. אני זוכרת את התחושה הזו". המרד החל כשהמורדים פתחו באש נגד כוחות גרמניים שנכנסו לגטו בכוונה לפתוח בגירוש נוסף. מאותו רגע הם לחמו נגדם בכמה מוקדים ברחובות הגטו, עד שהצליחו הנאצים לפזר את קני ההתנגדות. הלחימה הוכרעה תוך ימים ספורים - למעשה כבר בימיו הראשונים של המרד.
הגרמנים ספגו אבדות קטנות בלבד, אך רבים מהלוחמים היהודים נהרגו בקרב האבוד, והיתר נאלצו להימלט או להתחבא, והתערבבו עם יתר האוכלוסייה במקומות המסתור. עתה התפנו הנאצים למשימתם המקורית - המשך פינוי הגטו מיהודים והשמדתו. אלא שההסתתרות ההמונית, בה ראו הנאצים פעולת התנגדות לכל דבר, האטה משמעותית את מילוי המשימה. ולכן, די מהר החלו ליישם את השיטה שהצליחה לשבור את המסתתרים שהיו בני מוות בעיניהם ממילא - שריפת הגטו עליהם. "אנשים נחנקו מהעשן שהגיע לבונקר מהאש ברחובות", מספרת הלינה.
הבונקר שלה הצליח לשרוד את האש, אך מה שחשף לבסוף את המסתתרים היה אדם שהלשין עליהם. "לא הכרנו את אותו אדם, אבל הוא ידע איפה המקום ממנו היה אפשר להכניס אוויר בתקרה, ולשם בדיוק זרקו הנאצים את הרימון כשמצאו אותנו".
זה היה ב-2 במאי, שבועיים לפני סוף המרד. "הייתי חצי ערה-חצי ישנה כשאמא שלי אמרה לי: 'קומי, תתלבשי, גילו אותנו'. גילו אותנו! את יודעת מה זה כשאת מתחבאת במשך שבועות ומפחדת מכל רשרוש? עד אז עוד חשבנו שנחיה. ועכשיו כבר די: הם גילו אותנו. אני מתה. התקווה מתה".
בפעם השנייה הלינה ומשפחתה הובלו לאומשלגפלץ, תחת צעקות, עינויים ומראות אימים. אחרי חודשים שבהם עשו הכול כדי להימנע מכך, הסיוט התממש. הם הועלו על הרכבת אל היעד הנורא הבא.
"רצו לדבר רק על המורדים והפרטיזנים"
עבור הלינה, התלאות היו עוד רחוקות מאוד מסיום. היא שרדה את התופת בכמה מחנות, בהם מיידנק ואושוויץ, ואיבדה כמעט את כל משפחתה. ב-1947 עלתה לארץ ישראל.
בינתיים הכותרות בעיתונים בארץ השתנו מעט, ובמלאות השנים הראשונות למרד, הן סיקרו אזכרות ועצרות לזכר אותו מאורע. לעומת זאת, למרבה התסכול, הישראלים באותו הזמן לא רצו לשמוע על מה שעבר על הלינה בתקופת המלחמה. "הם חשבו שמי שנשאר זה 'כל הגרועים', וש'כל הטובים' נהרגו", היא מספרת לי. "פעם אחת אמר לי נהג אוטובוס שהתווכחתי איתו: 'מי יודע מה עשית שם בדיוק אם נשארת בחיים'".
"לא רצו שאספר על מה שקרה. אמרו לי שזה בושה וחרפה, ושאקלקל את הנוער. תמיד האשימו אותי: 'למה לא באת כשאנחנו באנו, כשחלינו במלריה? איפה היית כשייבשנו את הביצות? זה היה אותו הפזמון תמיד. יכולתי להתפוצץ כל פעם כששמעתי את המילים האלה", היא אומרת. כששאלתי אותה איך היא מסבירה את ההתנהגות הזאת, היא הציעה הסבר שמצא חן בעיניי: "זה כמו כשאת נופלת וכואב לך, דווקא אנשים שקרובים אלייך אומרים: 'למה לא הסתכלת? למה את לא משגיחה? איפה העיניים שלך? לא נעים להם לראות אותך סובלת אז הם מעבירים את האשמה אלייך. ככה זה טבע של אנשים".
לדבריה, היחס הזה השתנה מעט כשהחלו לציין בארץ את יום הזיכרון לשואה, בתחילת שנות ה-50. "אבל אז הם רצו לדבר רק על המורדים והפרטיזנים. עליהם אמרו: 'הם לקחו את הגורל שלהם בידיים. כל האחרים - נתנו שיהרגו אותם'. כל הזמן היו מדקלמים את זה בארץ, שהמורדים הם הגיבורים, ושאנחנו בלי בושה הלכנו כצאן לטבח", היא אומרת. "אבל זה לא היה נכון. כל שעה שחיינו זו הייתה גבורה של מישהו".
לדבריה, התפישה הישראלית ביחס לניצולים השתנתה מאז, אבל "מאוחר מדי", כדבריה. "כשהתחילו לנסוע לפולין, כשהתחילו לשמוע את סבא וסבתא, והפסיקו להתבייש".
סיפור מרד גטו ורשה, והתנגדות היהודים הלוחמים בכלל בשואה, היה מאז ומתמיד מקור נחמה וגאווה בישראל. אבל כמו ברבים מהאתוסים, כשנוברים בהם מגלים שהמציאות לפעמים מורכבת יותר ופחות חד משמעית. וכך, גם להתנגדות ולגבורה פנים רבות.
"אני לא חושבת שהמרד היה קדוש כל כך", מגלה לי הלינה לבסוף. "אני חושבת שמי שעזר לחיות, להתמודד עם הסבל, להקל אותו עד כמה שהיה אפשר - זה היה קדוש. כמו כשאמא שלי הרגיעה אותי כשפחדתי למות. זה מה שעזר לי, ולא כמו שאולי חשבו, שהיה מוטב אם הייתה לוקחת סכין והורגת גרמני. זה לא היה משמח אותי. לא".
בחזרה לפרויקט "המורדים"