מחיי עוני בטבריה, דרך שכול ומלחמות ועד לתמיכה במחאה: הפריבילגים, קווים לדמותם

חייזר, לו נקלע לארצנו ואולץ לצפות בערוצי התקשורת הביביסטים ושופרותיו למיניהם במשך ימים רצופים, היה מקבל את הרושם שישראל אכן מוקפת אויבים נוראים המכונים "אשכנזים". לפעמים התחושה היא שלו רק יכולנו להפטר מהם, הייתה ישראל יכולה, ערב הפסח, לצאת מעבדות לחרות. אלא שמדובר באויבים מתוחכמים. הם משתייכים למעמד חברתי המכונה "פריבילגים", שפגיעתו רעה. הם שולטים על סביבתם ומתנשאים על זולתם תודות לנשק הסודי והעוצמתי המכונה "הגמוניה". בשלב זה כבר היה החייזר מבין בכוחות עצמו שההגמוניה של האשכנזים הפריבילגים היא הרעה החולה המונעת מעם ישראל למוד התלאות והסבל להגיע, סוף סוף, לגאולה הנצחית.

בשבועות האחרונים נפל דבר: במעמדם של האשכנזים כ"שטן הגדול" חל פיחות. את מקומם תפסו אחיהם הגרועים מהם: הטייסים. זה לא בהכרח סותר, כי לא מעט טייסים, הם גם אשכנזים. תארו לעצמכם את השילוב הנפיץ הזה: אשכנזי, שהוא גם טייס! האין זו סכנה ברורה ומיידית לשלום הציבור?

פתאום נזכרתי שאני מכיר באופן אישי אחד כזה. בעוונותיו הוא טייס, די ותיק אפילו, והוא גם אשכנזי, רחמנא לצלן. קוראים לו מתי (מתתיהו). שמו המקורי בלידה היה זילברמן (טפו) אבל הוא עיברת לכספית כדי לבלבל את האויב (וגם בגלל שבן-גוריון החצוף דרש מכל הקצינים הבכירים בצה"ל הצעיר להיפטר משמותיהם הגלותיים). הוא גם דוד שלי, שזה רק מחמיר את המצב. אז הלכתי השבוע לבקר את דודי מתי. חזרתי למקום הפשע ואולי סתם חיפשתי נחמה.

לפעמים, כדי לקבל פרופורציות, צריך לחזור להתחלה. למקורות. לדור המייסדים. האחרונים שבהם עוד סובבים כאן בינינו. הדוד שלי מתי שייך לקבוצה הזו. הוא עוד מעט בן 89. אחיו הצעיר (ב-8 שנים) של אבי יצחק, שהלך מאיתנו לפני קצת יותר משנתיים. מתי הוא טייס הקרב הראשון מהעיר טבריה. כלומר פריבילג בריבוע. אני מקווה שהפרטים הללו לא ישמשו עכשיו נגדי. אין לפקוד עוון אבות על אחיינים. אמי עליה השלום נהגה להגיד לנו, בכל פעם שבאנו בטענות (ובאנו לא מעט), שמשפחה לא בוחרים. ודווקא היא, בחרה להתחתן עם אשכנזי. אנחנו משלמים היום את המחיר. ואחרי כל זה, ברגע של רצינות, גם אם אפשר היה לבחור משפחה, אני הייתי בוחר את מתי זילברמן להיות הדוד שלי. הדוד האשכנזי, פריבילג, הגמוני ונערץ שלי.

הוא נולד בטבריה בשנת 1934, 8 שנים אחרי אבא שלי. האשכנזים של טבריה כונו "אשכנזים עתיקים". כמעט כולם חרדים או דתיים שדיברו יידיש, ערבית ועברית. טבריה של ראשית המאה הקודמת היתה עיר קטנה, צפופה, עניה מרודה. היו שם הרבה ערבים, לא מעט יהודים מזרחיים וספרדים ומעט יהודים אשכנזים. היה אפילו נוצרי אחד, הרופא הסקוטי שקיבל פציינטים במלון הסקוטי, שהיה פעם בית חולים, היחיד בגליל.

כל ילדי משפחת זילברמן נולדו שם. בשנים האחרונות התאהבתי מחדש בסקוטי הזה. כשאני ישן באגף העתיק של המלון, אומר לי שאול סיידא, המנכ"ל, ש"רוב הסיכויים שאתה ישן בחדר בו אביך נולד לפני קרוב למאה שנה".

משפחת זילברמן הייתה עניה אף יותר מהמקובל באותם ימים. ההורים (סבי וסבתי), אביגדור וטובה זילברמן (לבית הלר), היו חרדים. הוא היה חסיד בויאן. סוג של "עמך". חרדי לייט שהלך עם מגבעת אבל בלי המדים השחורים. היה לו מזג שהזכיר יותר את חב"ד. היא הייתה חסידת קרלין, אצולה חרדית על מלא. הקרלינים לא אהבו את השידוך הזה מהרגע הראשון. הם הטילו סוג של נידוי על המשפחה, שכלל גם את הילדים. זה הקשה עוד יותר על החיים, שהיו קשים מלכתחילה.

סבא אביגדור, להלן הפריבילג הראשון, היה חלבן. קם כל בוקר בארבע, דוחף עגלת עץ ועליה כדי חלב גדולים, מטפס בשכונות הגבוהות של העיר ומחלק חלב. שכר זעום מאוד, עבודת פרך, חיים מהיד לפה, מגרדים לחם לארוחת הערב. אבל סבא היה איש חרוץ, אופטימי, שמח וטוב לב. עד האסון. ששת הילדים (אחד מהם היה אבי) גדלו בעוני ודלות, אבל לא היו מודעים לזה. הבנים למדו ב"חיידר" החרדי, עם המלמד שהיה מכה בסרגל על האצבעות, עם המון גמרא ותלמוד, הרבה פחות ליבה. הבכור היה ישראל, אחריו אוסנת, אבי יצחק היה השלישי, אחריו מתי, שרה וגלילה. היה קשה למצוא בטבריה של אז משפחה בלי "גלילה". מתי וגלילה, הצעירים בחבורה, חיים איתנו גם היום.

שנה לפני שמתי נולד, אירע בטבריה "השטפון הגדול", שהפיל חללים רבים. כמות עצומה של גשמים שירדה בפרק זמן קצר הפילה על העיר הרעועה מפלי מים וסלעים אדירים. עשרות נהרגו. אבא שלי, ילד בן 7, ניצל בעור שיניו. "ההורים הגיעו לבית הספר וחטפו את הילדים במירוץ נואש למעלה, לעיר העילית, כדי להימלט מהמים הגועשים", היה אבי נוהג לספר לנו, "אותי אף אחד לא בא לקחת. רצתי לבד, ילד קטן, מסביב זרם הגהינום, סלעים גדולים התגלגלו סביבנו, לא יודע איך הגעתי בסוף למעלה".

גם מתי ניצל. הוא היה בן פחות משנה, כנראה סבתא הצילה אותו. הם חיו אז בשכונת אחווה, במבנים הערבים הישנים העשויים בזלת שחורה. בלי מים זורמים, חשמל או רפואה נגישה. הילדים לבשו בד"כ מה שאמותיהם תפרו להם ואכלו מה שהוריהם הצליחו לאלתר. בראשית המאה הקודמת, השתייכה משפחת זילברמן לרצפת הייצור של טבריה. שמונה נפשות בשני חדרים, במבנה מט לנפול בשכונה הכי צפופה, מרודה ודלה של העיר התחתית, מבנה אותו חלקו עם משפחה נוספת (שפר, בקמץ). כך החלה הפריבילגיה.

אנחנו, בני הדור השלישי, באנו לטבריה עם הורינו כל פסח. חגגנו את ליל הסדר ובילינו כמה ימים מחופשת הפסח אצל סבא וסבתא. אלה היו כבר הסבנטיז ואנחנו היינו צברים תוססים וחסרי דאגות. לא ידענו מה היה שם, בטבריה, לפני שנולדנו. את סבא אביגדור הכרנו כאיש שתקן וקודר. סבתא טובה הייתה דברנית, פעלתנית וקודרת. הם לא נולדו כאלה, סיפרו לנו. בשנותיי הראשונות היו אבי ואמי מטלטלים אותי לטבריה באופנוע עם סירה. זה מה שניפקו אז לפריבילגים. הנסיעה לטבריה נמשכה כמה שעות ואני אזכור תמיד את הרגע הראשון שבו נגלית הכינרת, במלוא זהרה המסמא, לעיניו של הנוסע המותש, בסירה (של האופנוע). מונחת שם למטה, מולך, מתענגת על תפארתה, מנצנצת, קורצת, יפהיפיה. אלה רגעי הקסם של ילדותי.

טבריה עצמה הייתה עיר תיירות. צנועה, אבל לוהטת. היו בה לא מעט חרדים, אבל הם עוד לא שלטו בסדר היום. היו מלונות סבירים, הייתה טיילת, היו תיירים והחיים היו יפים. כמה עצוב להשוות אותה לעיר המתחרדת, קודרת ומסתגרת של היום.

בשנת 2008 כתב מתי והוציא לאור ספר אוטוביוגרפי צנוע: "מהחיידר לקוקפיט", שמו. כתיבת הספר כמעט נכפתה עליו בידי אחד מחברי ילדותו, הסופר דוד בן קיקי. "אתה חייב לכתוב את סיפור חייך", אמר לו, " אתה טייס הקרב הראשון של טבריה". מתי לא זרם. הדוד שלי הוא איש צנוע, ממעיט בדיבור. לא הפריבילג הקלאסי. כל חייו שנא רחמים עצמיים, דיבורים עצמיים וקילוסים עצמיים. בסוף השתכנע. באחד הקטעים המרגשים בספר הוא מתאר טיסה אליה המריא מתישהו ב-1956, לכיוון צפון הארץ. מטוס הסילון הראשון של חיל האוויר, המטאור המיתולוגי. לפתע הוא מצא את עצמו מעל עיר הולדתו. המטאור ציית לו כשהבין שהוא לא יוכל להתאפק. והוא באמת לא התאפק. באותם ימים, היה חיל האוויר הרבה פחות ממושמע מהיום. טייסים המריאו וטסו לאן שבא להם. אז מתי טס הביתה.

מתי, כמו אחיו, למד בחיידר חרדי אשכנזי. זיכרונות הילדות שלו מאותו מוסד לימודי היו טראומתיים. ופתאום הוא מעל טבריה. "צללתי מעל הכינרת", כתב בספרו, "המשכתי מול הסמטה של החיידר, עד שראיתי אותו ויכולתי כמעט לראות את הרב בכבודו ובעצמו. אז משכתי בחדות למעלה לאמצע השמיים ונעלמתי מעל העננים. התרחקתי ככל שיכולתי מהמקום שממנו ברחתי. 12 שנים חלפו מאז שעזבתי את החיידר, אבל להביט בו מתא הטייס של המטאור היה כמו להביט במוצג פרה-הסטורי.

"כשמשכתי למעלה חשבתי בליבי שאני סוגר חשבון ומתרחק מכל הדברים ששנאתי בחיידר: מהנוקשות, ממכות הסרגל, ובעיקר ממה שסימל בעיני דריכה במקום. היציאה ממנו היתה בשבילי הדרך לעולם החדש. אינני בא לזלזל ברבים וטובים שלהם העניק החיידר עולם ומלואו והשראה. אולם לי הוא לא התאים ובשבילי היה המקום סמל לצרות אופקים. ממטוס סילון הרחק בשמים ובאין מרירות בליבי, נפרדתי מהחיידר לתמיד".

כל ששת האחים והאחיות במשפחת זילברמן יצאו בשאלה. אז, עוד לא קראו לזה ככה. זה היה תהליך טבעי של התבגרות. כל אחד בתורו, בערך באותו גיל (סביב 15-14). מתי, כמו אבא שלי כמה שנים לפניו, קם בבוקר יום אחד והחליט שהוא לא הולך לחיידר. הוא הולך לבית הספר "תחכמוני". ככה סתם, על דעת עצמו. הוא התייצב בפני מנהל ביה"ס ואמר לו משפט בעברית המליצית שהיתה בפיו: "חפץ הנני ללמוד במוסד שבניהולך". המנהל הביט בו, כמו שהביט באבי לפניו, ואמר לו "התקבלת".

למרבה הפליאה, ההורים לא עשו מזה עניין. למרות שסבתא טובה היתה חרדית על מלא, וסבא אביגדור היה יהודי מאמין בכל רמ"ח אבריו, שס"ה גידיו ואפילו בקבוקיו על עגלת החלב, הם הבינו את הילדים. אף אחד לא שקל לנדות אותם, לשבת עליהם שבעה או אפילו לכעוס עליהם. אולי גם זו פריבילגיה. וחוצמזה, עוד לא היתה מדינה. היתה מלחמת קיום יומיומית. לא היה מי שישלם קצבאות לאברכים ואף אחד לא התנדב להגן על תושבי טבריה מהרוב הערבי שלא תמיד היה ידידותי.

הבית הראשון של המשפחה היה בשכונת "אחווה" בעיר התחתית של טבריה. גרו שם העניים ביותר. חלומה של סבתי היה להצליח יום אחד לבנות לעצמה בית למעלה, בעיר העילית. בינתיים, היא היתה צריכה להאכיל את ילדיה למטה. הפרוטות שסבא עשה מחלוקת החלב לטבריינים הספיקו בקושי למינימום האפשרי. אבל ממול רבצה לה הכינרת, ופיצתה על הכל. ישראל, הבן הבכור, שאהב תיאטרון וספרות והיה בעל נפש פיוטית, אלתר עסק קטן של הפלגות לתיירים המעטים של אז.

את הסירה שכרו ממשפחה עשירה יותר. אבא שלי היה מצטרף עם מפוחית או אקורדיון ומנעים את זמנם של המשייטים. למתי הקטן, בדרך כלל לא נשאר מקום והוא נשאר בוכה על החוף. החלטורות האלה סייעו למשפחה להחזיק את הראש מעל המים. תרתי משמע. ישראל, הבכור, היה מנצל את המעות המעטות שהרוויח כדי לצאת להרפתקאות בתל-אביב. כלומר, ללכת לראות תיאטרון. הוא היה שרוף על תיאטרון והעריץ את "הבימה" של אז ואת מיזמי התיאטרון הצעירים בעיר הגדולה. היה נוסע וחוזר לטבריה בעיניים נוצצות.

יום אחד, עשר שנים לפני אותה טיסה מעל החיידר, שיחק מתי כדורגל עם כמה חברים ליד הבית בשכונה בטבריה. הוא היה בן 14. הכדור היה עשוי מסמרטוטים. "היינו לוקחים גרב ישנה וממלאים אותה בסמרטוטים, אני הייתי מומחה בלתפור אותם", מספר הפריבילג. פתאום עצרה שם מונית. היו אלה ימיה הקשים ביותר של מלחמת השחרור. "מהמונית יצא גבר אחד", מספר מתי, "לא דאגנו, כי כשבאו להודיע הודעות קשות היו באים בדרך כלל כמה אנשים. האיש התקרב אלינו ושאל למי כאן קוראים זילברמן. אמרתי שלי. הוא שאל אם יש לי אח בשם ישראל. אמרתי שכן. הוא נתן לי פיסת נייר וביקש ממני למסור אותה להורים. תגיד להם שאחיך נעדר, אמר, נכנס בחזרה למונית ונסע".

כך קיבלה המשפחה את הבשורה על נפילתו של ישראל. באו עם פתק, מצאו את הילד, שמו לו את הפתק ביד והלכו. ובכל זאת, אף אחד לא בא בטענות. "אני מסרתי את הבשורה להורי", מספר מתי, "וראיתי איך הם קורסים. אבא שלי התמוטט מיד ומעולם לא חזר לעצמו. אמא שלי פרצה בבכי נוראי. אני הבנתי מיד שמעכשיו, עול פרנסת המשפחה ייפול עלי. הייתי בן 14".

לא הייתה ברירה. המשפחה הייתה ענייה מרודה, גם במושגים של אז. סבא קרס. היה צריך להחזיק אותו בחיים. ישראל נפל, אבא שלי עזב את טבריה, יחף, כמה שנים קודם ולחם עכשיו בפלמ"ח בעיצומה של מלחמת השחרור. האחות הבוגרת, אוסנת, התחתנה ועזבה את הבית עוד קודם.

נותרו רק מתי ושתי האחיות הצעירות, ילדות רכות. בגיל 14 הוא הפך לעוזר חלבן. קם כל בוקר בארבע, יצא לרחובות עם אביו, שהפך לשבר הכלי של עצמו, גורר את עגלת החלב עם הכדים הגדולים במעלה הרחובות התלולים של טבריה, כדי להביא אוכל הביתה. אביו עדיין פסע לצידו, אבל היה צל של עצמו. מתי היה הולך לבית הספר אחרי החלוקה, טרוט עיניים ומותש.

המשבר הפך את סבתא לראש המשפחה. כלביאה שכולה, והיא הייתה מאוד שכולה, היא קמה ולקחה פיקוד. בשיניים ובציפורניים. יחד עם מתי הקטן, הם הצליחו לקבל מגרש צנוע בשכונה למעלה ולבנות שם בית חדש למשפחה. הם בנו אותו בידיהם. לבנה לבנה. הנדר שנדרה סבתא להיחלץ מהעיר התחתית ולעלות לטבריה עילית, קוים. הבית היה צנוע מאוד, בשכונת "אחוזת כינרת". סבתא וסבא חיו בו עד יומם האחרון. היום, גם הוא כבר לא קיים.

לא מעט פעמים שאלתי את עצמי מה היה קורה אם אבי וחמשת אחיו ואחיותיו לא היו עוזבים, כל אחד בתורו, את החיידר ואורח החיים החרדי ומצטרפים למאמץ מלחמת הקיום של הישוב היהודי בארץ ישראל של אז. איפה היינו היום אם הם היו נשארים חרדים ומקדישים את חייהם ללימוד תורה באותו חיידר, ממשיכים ממנו לכולל ולישיבה. יכול להיות שהייתי עכשיו ישי או ישראל כהן? יכול להיות שהייתי חי בבני ברק וצועק "שאבעס" על מחללי שבת? ומה היה קורה לו ראשוני הציונות לא היו עושים בדיוק את המעשה הזה, כמה עשורים קודם, באירופה?

אני אגיד לכם מה היה קורה: כלום. שום דבר. לא היתה קמה מדינה. לא היינו זוכים בעצמאות ובחרות. לא היינו הופכים לנס האנושי המדהים ביותר בהיסטוריה ולא היינו העם היחיד שחוזר למולדתו אחרי 2000 שנות גלות. הנס הזה אירע בזכות כל אותם "אזרחים סוג א'" שהחליטו יום אחד להתנער, ולשלוט בגורלם.

מה שמפתיע, היא העובדה שסבא וסבתא, אביגדור וטובה, לא נטרו לילדיהם על נטישת אורח החיים החרדי ואפילו לא כעסו עליהם. הם היו דתיים עד יומם האחרון אבל בירכו את ילדיהם בדרכם החדשה והתפללו להצלחתם. הם ידעו שהצלחתם תהיה הצלחת הישוב כולו: הקמתה של מדינה יהודית. זה היה החלום של כולם: חרדים, דתיים וחילונים.

מתי הוסלל ללימודים בבית הספר המקצועי "עמל". "ידעתי ששום דבר לא ייצא ממני כאן, אבל מהמקום שממנו באתי, אי אפשר היה להתקבל למוסדות אחרים", הוא מספר, "למדנו מסגרות. לא היה לי כשרון לזה. החלטתי להקדים את הגיוס לצה"ל". בגיל 16, שמע מתי מאחד מחבריו בבית הספר "עמל" בטבריה, על מיונים לקורס טיס של חיל האוויר הישראלי הצעיר. ישראל היתה בת שנתיים. מדינה בחיתוליה, שהיו חיתולי בד מאולתרים. יחד עם החבר שלו הוא נסע, בטרמפים, לעקרון, שם היו מבדקי הטיס של אז. אחרי חודשיים הגיע מכתב קצר ולקוני: "שמחים להודיע לך שהתקבלת לקורס טיס".

"ידעתי שאסור שאמא שלי תראה את המכתב הזה", מספר מתי, חיכיתי כל יום לדוור כדי לראות את המכתבים לפני אבא ואמא. עד שהמכתב הגיע". שאלתי אותו מה היה קורה אם סבתא טובה היתה קוראת את המכתב לפניו. "היא לא היתה נותנת לי בחיים להתגייס לקורס טיס", אמר, "היא אמרה לי כל הזמן, מתי, אני שילמתי את המחיר הכי יקר, ישראל איננו, אבא שלך מת מהלך, אני לא אתן לצבא עוד ילד. שאלתי אותה מה תעשה אם אתגייס לחיל קרבי. אמרה לי משהו כמו 'אני אלבש את הכובע ואלך ברגל לבן גוריון. נתתי לו ילד אחד. לא נותנת עוד אחד. אני אסביר לו, כדי שיבין".

מהיכרותי עם סבתא טובה, מזל גדול היה לבן גוריון שהיא לא עלתה על המזימה הפריבילגית לגייס לחיל קרבי את בנה, אחרי שנתנה לצה"ל את בכורה (ואבי שירת בפלמ"ח, בצה"ל ובצבא הבריטי). "אני לא זוכר איך הצלחתי להחתים אותה על הטפסים לקבלה לקורס טיס", אומר מתי, "אמרתי לה שזה קורס מכונאים של חיל האוויר, שזה לא מסוכן". חוץ מזה, נדמה לי שסבתא גם לא ידעה לקרוא עברית. ככה זה אצל פריבילגים. מתי הבטיח לה שגם אם תגלה בהמשך שהוא רימה והוא בקורס טיס, הוא יסכים שתשים את הכובע ותלך ברגל לצעוק על בן גוריון. בסוף, היא לא הלכה. בסוף, סבתא שלי הפכה לאמא של הטייס הראשון של טבריה. אכן, פריבילגיה שכזו.

קורס הטיס היה קשה. "הבנתי שאני בצרות כבר בהתחלה", מספר מתי, "השיעורים הראשונים עסקו בהיבטים התיאורטיים של הטיסה, מתמטיקה, אווירודינמיקה, פיזיקה ועוד דברים שאני, תלמיד בבית הספר עמל, מעולם לא שמעתי עליהם. ישבתי בלילות עם מנורה קטנה מחוץ לצריף וחרשתי את החומר. היה לי הרבה להשלים. רוב החניכים באו ממקומות אחרים, מבתי ספר טובים, היה להם קל יותר. סיפרו לי שבשעות המועטות שישנתי דיברתי מתוך שינה ואמרתי פעמים רבות את השם 'ישראל'. שאלו אותי מי זה. אמרתי, אחי הגדול שנהרג. לא פירטתי".

בשתי שנות הקורס, מתי כמעט ולא יצא הביתה. לא רצה לקחת את הסיכון שאמא שלו תעלה על זה שהוא בקורס טיס. "הייתי מנותק בבסיס, נשארתי לשמור והקדשתי את הזמן ללימודים. רק סוף שבוע אחד נעתרתי להזמנת אחד מחברי והצטרפתי אליו להתארח במשפחתו. זה רק חידד אצלי את ההבנה עד כמה אני בא מעולם אחר לגמרי. שלחתי לאמא ד"שים עם חברים. טלפון עוד לא היה. כתבתי לה, כל השנתיים האלה, מעט מאוד מכתבים. לא סיפרתי לה על הקשיים בלימודים, על זה שכולם מנסים לעזור לי, על זה שמסביבי מודחים כל הזמן חניכים, השורות מתדלדלות. על זה ששום דבר לא הכין אותי למה שעובר עלי עכשיו כשלמדתי לשייף מוטות ברזל בעמל. לא סיפרתי על זה שאין לי עם מי לחלוק חוויות או פחדים, שהייתי בודד. נשארתי אופטימי. אהבתי מאוד לטוס. רציתי להיות טייס ובשורה התחתונה הצלחתי בגלל התכונות שירשתי מאמא. לא לוותר, להמשיך הלאה".

קשה להאמין, אבל שנתיים ימים מתי לא יצא הביתה. היחיד שביקר את מתי באותן שנים של קורס הטיס, היה אבא שלי. טבריה היתה מקום קטן וכמעט כולם ידעו שיש לעיר נציג בקורס טיס. כולם, חוץ מסבתא. "רק עשר שנים אחרי שהייתי טייס, היא גילתה את זה", מספר מתי. היה זה אבא שלי שלקח את סבתא למפגן חיל האוויר בשנת 1963. הייתי אז בן 3 ולדעתי גם אני הייתי שם. מתי היה אז מפקד הרביעיה האווירובטית של חיל האוויר. סבתא ואבא (ואולי גם אני) ישבו בקהל, מעל טסו הפוגות והותירו שבלי עשן לבן, אבא שלי הצביע על המטוס המוביל, רכן ואמר לאמא שלו את המשפט הלא ייאמן הבא: "את יודעת מי מטיס את המטוס הזה? מתי". סבתא הביטה בו וביצעה תנועת יד מבטלת. לא יכול להיות. היא העדיפה לא לדעת.

חודש לפני סיום קורס הטיס אמר אחד ממדריכיו של מתי שחסרות לו שעות טיסה סולו בלילה. מה עושים? מתי חרד מהדחה. בשבועות האחרונים של הקורס נהגו אז להדיח שניים-שלושה חניכים והוא לא רצה להיות אחד מהם. הוחלט שהוא ייצא לסולו לילה שיכלול הרבה המראות ונחיתות וכך ישלים את החסר. מתי מילא את טנק הדלק עד הסוף והמריא במטוס ההרוורד. וחזר לנחיתה. והמריא שוב. וחזר. כך שעה, שעתיים ואין מילה מהמדריך. פקחית הטיסה שאלה אותו מה מצב הדלק. "יש מספיק", ענה. רק לאחר שלוש שעות וארבעים דקות של המראות, טיסות ונחיתות, נזכר המדריך במתי. "אוי, שכחתי את זילברמן", אמר.

זה היה סולו הלילה הארוך בהיסטוריה. היה ברור שרק פריבילג שהוא גם אזרח סוג א' יזכה לצ'ופר כזה. אחרי שנתיים מפרכות וכנגד כל הסיכויים, עבר מתי את הקורס בהצלחה והוסמך להיות טייס בחיל האוויר הישראלי. פיסת נייר ועליה כתוב שהוא רשאי להטיס מטוס, חתומה ע"י מפקד חיל האוויר, היתה האסמכתא של אז. במסדר הכנפיים הוא עמד לבד. השנה היתה 1953. אמא שלו תגלה שהבן שלה טייס רק עשור אחר-כך. מתי, צעיר צנוע, סגפן ונחוש, עמד במסדר הכנפיים לבד והתגעגע. לאמו, לאביו, לאחיו שנפל, למשפחה, לריחות של טבריה.

לפני כמה שבועות התאספו בבית קפה קטן ברמת השרון כל הבוגרים החיים של קורס טיס מספר 9 של חיל האוויר. שלושה גברים בני קרוב ל-90, מתי ביניהם. הם העלו זכרונות מהימים הרחוקים והפרועים ההם. "טסנו כל היום וכל הלילה כדי לצבור שעות", מספר מתי, "טסנו על סטירמנים ממלחמת העולם הראשונה, מטוסים דו כנפיים שאהבתי מאוד. היו גם ספיטפיירים וסטירמנים. אחר-כך הגיעו לחיל האוויר מטוסי הרוורד, מטאור ואוראגן". מתי טס על כולם. הוא נחשב לטייס אמין, מדויק, אמיץ. השתתף במבצע קדש (ליווי הצניחה ותקיפת מערכי האויב), ששת הימים ויום כיפור. עוד נגיע ליום כיפור.

לימים, צירוף נסיבות נדיר הפך אותו לקברניט הג'מבו של אל-על שהטיס אותי באוקטובר 1991 לניו-יורק, כדי שאהיה שליח העיתון בעיר הגדולה. ישבתי איתו בקוקפיט. לקראת נחיתה הרגשתי שמשהו לא מתנהל כרגיל. בפעם הראשונה (והאחרונה) בחיי ראיתי את מתי במצב חירום. קצר, מדוייק, קר רוח להחריד. הטיסה לא נחתה בניו-יורק. כל נמלי התעופה של החוף המערבי נסגרו, בזה אחר זה, עקב ערפל כבד. נחתנו בטורונטו, בתנאים קשים. מתי סיפר לי אחר-כך שזו היתה הנחיתה הקשה ביותר שלו, מאז הפך לטייס באל-על. באותן דקות ארוכות מאוד בקוקפיט, לא זיהיתי את כל זה. הוא היה שקט ורגוע לגמרי.

קצת פחות כיף היה כשיצא להביא לחיל האוויר מטוסי מטאור מעודפי חיל האוויר המלכותי הבריטי. זמן לא רב אחרי ההמראה מקובנטרי, התברר שהמטוס לא תודלק כמו שצריך ואחד המיכלים לא מזרים דלק למנוע. היה ערפל כבד. מתי היה מעל צרפת. לא היו אמצעי ניווט. היה רק שני טייסים (מתי היה הטייס המוביל) ומטוס. לא היה קשר, לא היו מפות, היתה סטיה גדולה בניווט, היה לילה והיה ערפל. קורות אותה נחיתת אונס מפורטים בספרו של מתי.

הוא הישיר מבטו אל המוות, כמו שאומרים, והמוות השפיל את עיניו. המטאור נחת בשדה חקלאי ושני הטייסים יצאו חבולים, חבוטים, אך בחיים. איכר צרפתי יצא מהמתבן שלו מבועת לגמרי. שוטר צרפתי הגיע ועצר את שני הטייסים. כולל אזיקים. הוא היה בטוח שהם הגיעו מאלג'יריה להפציץ את צרפת. אף אחד לא עדכן אותו שמדובר בפריבילגים. מתי הצליח, בדרך לא דרך, להגיע בטלפון שדה לנספח הצבאי הישראלי בפריז דאז, פול קידר, שדאג לשחרורם. המטאור הובא איכשהו לארץ, אבל מעולם לא המריא עוד.

שנים רבות אחרי שהחל לטוס בחיל האוויר, שנים ארוכות אחרי שאמא שלו כבר ידעה שהבן שלה טייס, מצא מתי בסרבל הטיסה שלו ספרון קטנטן. כשישבנו השבוע בביתו ברמת השרון, יחד עם הבן עידן (והנכדות אריאל ויובל כספית, בלוגרית אופנה מצליחה), מצאנו בין התמונות המצהיבות והמסמכים המתפוררים את הספרון הזה. "הוטמן במעיל הטיסה שלי ע"י אמי", כתוב עליו. מדובר בספרון תפילה. סבתא החביאה אותו באחד הכיסים הפנימיים של הסרבל של בנה, בתפילה אילמת שלא תצטרך לקבור גם אותו.

טראומת נפילתו של ישראל פירקה את המשפחה. "קרובים שחיו אז בטבריה מספרים שאבא שלי הגיע אליהם לילה אחד, נשען על מקל, דפק על הדלת וכשפתחו שאל מי מוכן לבוא איתו להחזיר את ישראל. עיניו היו קרועות לרווחה והוא היה מבולבל", מספר מתי. לאבל הכבד נוספה ההכרה שישראל לא היה צריך ליפול באותו קרב. מתי ואבי, שחקרו את הנסיבות, שמעו עדויות מלוחמים וקצינים מ"גבעתי" של אותם ימים שהקרב עצמו היה מיותר, המלחמה כבר הוכרעה, מישהו החליט לנסות לכבוש עוד גבעה ולקרב הזה הטילו את כל החיילים הפשוטים יחד עם עולים חדשים שהגיעו מאירופה העשנה זמן קצר קודם. כל הפריבילגים.

ישראל זילברמן, שהיה מופקד על הבונגלור טורפדו (מטען חבלה שהחייל הפורץ היה מצמיד לגדר התיל שהקיפה את המוצב המצרי במטרה לפרוץ את הדרך לשאר הכוח) הצמיד אותו לגדר וספג אז צרור ממקלע מצרי כבד. הוא נותר שם, תלוי על גדר התיל, ודימם למוות כל הלילה. גופתו לא הוחזרה מעולם.

שנה אחר-כך היה זה אבא שלי שהציל את המצב. לצה"ל היו אבדות כבדות מאותו קרב בחזית הדרום, חלק מהגופות לא נמצאו. אחרי המלחמה מצאה משלחת של צה"ל עצמות וגולגולות רבות של חללים ישראלים על הגבעה. הן הובאו לבית הקברות בנחלת יצחק. אבי נקרא לשם, לנסות לזהות את אחיו. אבא שלי היה טיפוס קר רוח, כמו אחיו ואחיותיו. מי שגדל בתנאים שתוארו כאן בטבריה, לא עושה עניין משטויות. הפריבילגיה מחשלת. הוא סקר את הגולגולות, בחר אחת מהן וקבע שזה ישראל זילברמן, אחיו הבכור, בן 28 בנפלו. הוא קבע את זה על סמך שן קדמית אחת שהיתה קצת עקומה. הוא עשה את זה כדי שלאביו ואימו יהיה איפה לעמוד ביום הזיכרון. מאז, אנחנו עומדים שם, בנחלת יצחק, כל שנה.

עשרות שנים אחר-כך פגשתי לשיחת רקע את אל"מ ירון פינקלמן, שהיה מפקד חטיבת גבעתי בזמנו. סיפרתי לו שאני משפחה שכולה של גבעתי. פינקלמן סיפר לי שזה עתה הסתיים פרויקט הסטורי של החטיבה במסגרתו נחקרו וסופרו כל הקרבות שניהלה החטיבה בשנות קיומה, כולל שמות החללים. הוא נתן לי את מארז הספרים במתנה. באותו הלילה חיפשתי שם את ישראל, וגם מצאתי.

הקרב, בניגוד למה שמתי ואבא שלי חשבו, היה מכריע. לאבא שלי כבר לא יכולתי לספר את זה, הוא החל באותן שנים לשקוע בדמנציה. למתי סיפרתי את זה. העובדה הזו הקלה עליו.

אפשר לספר את עלילותיו של מתי כספית בחיל האוויר לאורך עיתון שלם. על צלילות התקיפה במיתלה ב-56, בהן הוא נתקל במרבדים אינסופיים של אש נ"מ ופשוט צלל דרכה לעבר האויב המצרי, פעם אחר פעם. על העובדה שהוא היה המייסד והמקים של הצוות האווירובטי של חיל האוויר, דווקא לאחר תאונת טיס טראומטית שגרמה למפקד החיל לקרקע הכול. על החוויות עם אידי אמין. על מלחמת יום הכיפורים, שהייתה, על פי עדותו, הכי קשה שלו. הוא כבר עבר למסוק ושימש במהלך כל המלחמה כטייס צמוד של מח"טים בחזית הדרום. "החי"רניקים ראו בנו משיח שבא משמיים", הוא מספר, "בפעם הראשונה הרחתי את הריח האמיתי של המלחמה, את הריח של הגופות הנשרפות בטנקים. ולא היה מדובר רק בגופות של מצרים", סיפר לי השבוע.

ימים ארוכים הוא תיפקד שם כטייס צמוד של קצינים בדרגת מח"ט, בקו החזית ממש. "טסנו מאוד נמוך, ממש בגובה הקרקע, כדי לא לחטוף טיל מהמצרים. גם כשהתרוממנו קצת, זה היה לכמה שניות. ידענו שלוקח להם 17 שניות לטווח אותנו ולפגוע בנו, אז ספרנו. הרחתי את ריח הגופות השרופות של החבר'ה שלנו בטנקים. ימים ארוכים בתוך דם, אש, תמרות עשן וריח של מוות. לא היה בכלל מודיעין. אני זוכר שטסתי יום שלם עם הסגן של ברן (אלוף אברהם אדן, ב.כ.), רק כדי לנסות להבין כמה מצרים יש מולנו בחזית. הייתי ממריא לגובה והוא היה שואל אותי כמה זמן עוד אפשר להשאר, אמרתי לו שיסמוך עלי, למרות שזה לא היה ממש מדויק. היה לנו הרבה מזל".

המטוס שהוא אהב באמת, היה המוסקיטו. מלכודת מוות בריטית שהרבתה להתרסק, להתפרק ולהתפוצץ באוויר. מתי איבד חברים רבים בתאונות מוסקיטו. אבל העוצמה של המטוס הקטן והלא פרופורציונלי הזה, כושר הניווט שלו והמהירות הרבה, הפכו אותו לכלי שמתי הכי אהב. "הטייס יושב במוסקיטו ממש מקדימה, בקצה האף של המטוס, הוא שולט בשדה הראיה וזה מאפשר לו לטוס נמוך מאוד".

זה אפשר למתי, וגם לחבריו, לחרוש את הארץ בגבהים מינימליים, כשהם "מגרדים" את צמרות העצים וקוצרים שדות חיטה. מדי פעם גם התרסקו. "פעם טסתי עם עוד טייס וכשהיינו צמודים לקרקע הרמנו כמות עצומה של חיטה על הכנפיים. ידענו שאם נחזור לבסיס, יקרקעו אותנו ואולי אפילו ידיחו אותנו. אז נחתנו קודם במנחת בהרצליה, ניקינו את הכנפיים וחזרנו. מטוס אחר באותה טיסת אימון נתקל בעץ וחזר עם כנף אחת מורמת. שני הטייסים הודחו", הוא מספק.

מתי גם הספיק להתרסק עם מסוק, כשעף לו רוטור הזנב. המסוק איבד שליטה והסתחרר עד שנחבט בקרקע. "גם כאן, היה לנו המון מזל", מסכם מתי ביבושת. הוא שוכח להזכיר שחוץ ממזל, היה שם גם טייס מיומן ומצוין. את זה הוא מעולם לא אמר על עצמו.

לקראת סיום שיחתנו השבוע, שאלתי את מתי על מה שקורה היום. על טייסי מילואים בחיל האוויר שמסרבים להמשיך להתנדב לאימונים בגלל החקיקה והאיום על הדמוקרטיה. מה אתה חושב על זה, שאלתי. "אני בעד", אמר בקיצור נמרץ, כהרגלו, "הטייסים צודקים". ואם תהיה מלחמה?, הקשיתי. "אז כולם יבואו מיד. מאה אחוז". כי בסוף, ככה זה אצל פריבילגים.