המושגים פוזיציה וניגוד עניינים מופיעים רבות בשיח על המהפכה המשפטית. יש הרואים בכל היוזמה, מטרה לחלץ את נתניהו מהמשפט, והגברת השליטה הפוליטית של הרוב הקואליציוני ברשות השופטת, בתקשורת ובגופי אכיפת החוק. מנגד יש הטוענים כי המתנגדים מונעים מפוזיציה, כדי לשמר מעין מעוז שמאלני בבתי המשפט. חלק גדול מן הוויכוח בנוי בעצם על התפיסה שאין שום אותנטיות בטענות העצמיות של כל צד, וכי הדבר היחיד המעניין את הצדדים הוא לקדם את האינטרס האישי שלהם.
תפיסת הפוזיציה חלחלה גם ליחס של המומחים המעורבים בשיח על הברכה והקללה ביוזמות לוין-רוטמן. כך למשל במצב שבו עשרות כלכלנים וזוכי פרס נובל מהעולם, מאות כלכלנים בישראל, מאות משפטנים בישראל ובעולם, מאות חוקרי מדעי המדינה, חוקרי תורת המשחקים וחוקרי מדיניות ציבורית ולמעשה כמעט כל תחום דעת רלוונטי, מצביעים על החשיבות של עצמאות מוסדית לכלכלה, למנהל התקין ולהגנה על זכויות האדם - מרשים לעצמם מקדמי היוזמה לפסול את כולם בטענה שהם מדברים מפוזיציה ולא על בסיס מחקר. באותה נשימה הם נשענים על קומץ מומחים שמצדיק את עמדתם.
נעיר במאמר מוסגר, שגם אם נניח לצורך הדיון שהאיכות האקדמית של המתנגדים והתומכים היא זהה, ישאל עצמו כל אחד האם היה עובר ניתוח כשכמעט כל המומחים הרלוונטיים מתריעים על הסכנות שבו, רק בשל העובדה שאולי הם מדברים מפוזיציה, כי מצא רופא אחד אמיץ המוכן לערוך לו את הניתוח ללא דיחוי?
עם זאת צריך לשים לב שבעת ובעונה אחת שבה לוין ורוטמן מאשימים את כל המומחים המזהירים מהרפורמה ככאלו הפועלים מפוזיציה, הם מובילים מהלך שכל משמעותו היא שנושאי תפקידים, שבעבר נותקו מהמשחק הפוליטי, ימונו ויקודמו על ידי פוליטיקאים. כלומר אלו המאמינים כי הכל מפוזיציה בעצם רוצים לקחת שופטים ויועצים משפטיים ולהפוך אותם לתלויים בקידומם בגורמים פוליטיים.
סתירה זו יכולה להיות מוסברת באמצעות כמה תובנות מאתיקה התנהגותית. המחקרים בתחום העוסקים בהשפעת האינטרס העצמי על החשיבה וההתנהגות, מראים כי אינטרס עצמי אכן משפיע מאד על ההתנהגות של אנשים (ימנים ושמאלנים כאחד). המחקרים בתחום מראים גם כי על פי רוב אנשים מתקשים לזהות את השפעות האינטרס העצמי על האופן שבו הם עצמם מקבלים החלטות. עם זאת אנחנו טובים יותר בלייחס השפעות של אינטרס עצמי להחלטות ועמדות של אחרים, בפרט כאשר אלו מאיימות על תפיסת העצמי שלנו.
במובן זה העמדה של אתיקה התנהגותית, תחשוד אף יותר מתחומי ידע אחרים, בהיקף ההשפעה של האינטרס העצמי על תהליכי קבלת ההחלטות של אנשים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית.
כך למשל כותב טור זה שייך לאקדמיה המשפטית, שמתנגדת ברובה למהפכה, אם כי באוניברסיטה שמרנית יותר - בר אילן , ומשמש גם כעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. האם עובדה זו משפיעה עלי? בוודאי - כולנו, ובכלל זה השופטים, חשופים להטיות. אבל הפתרון שמצאו בהקשרים משפטיים רבים, הוא לייצר מוסדות עצמאיים שמנותקים ככל הניתן מאינטרס עצמי ומפקחים על החלטות של כאלו החשופים יותר לאינטרס העצמי שלהם.
הפתרון להיקף ההשפעה של ה"פוזיציה", הוא לא עוד משרות אמון או שליטה פוליטית ברשות השופטת אלא בדיוק להיפך - יותר מסך בערות בקבלת ההחלטות, יותר מוסדות עצמאיים ומקצועיים שיש להם היכולת לקבל החלטות שהינם כמה שיותר מנותקות מהאינטרס העצמי של מקבל ההחלטה.
מבלי להידרש להכרעה האם רמתם הערכית של השופטים גבוהה משל הפוליטיקאים, מוסד השפיטה מעוצב כדי לנסות ולמזער את האינטרס העצמי של השופטים, על ידי כך שהם נבחרים לכל החיים, לא חייבים את בחירתם לאיש, מרוויחים היטב, מתנתקים מפעילויות מפלגות ולא מכבדות ועוד.
הפוליטיקאים, צריכים להיבחר, לעיתים על ידי בסיס מאד הומוגני של תומכים, זקוקים לכסף ויחסי ציבור אוהדים כדי להיבחר ומכהנים פרקי זמן קצרים והולכים, בשל אי היציבות של המערכת הפוליטית. כל אלו הופכים אותם, מבלי לטעון לבעיה ברמתם הערכית, לבעלי יכולת פחותה להתנתק מהאינטרס העצמי שעשוי להשפיע על התנהלותם. הניסיון להגדיל את ההשפעה הפוליטית על הרשות השופטת, היעוץ המשפטי וחלקים מהרשות המבצעת, תוך האשמת כל המומחים המתנגדים כפועלים מפוזיציה, סובל מכשל פנימי. אמת, כולנו מוטים ומושפעים מאינטרס עצמי הרבה יותר מכפי שאנחנו יודעים, אך לשם כך נוצרו מוסדות. הגדלת השליטה הפוליטית באותם מוסדות, היא וודאי לא הדרך להפוך אותם לענייניים ומנותקים מהשפעות אינטרסנטיות.
יובל פלדמן הוא עמית בכיר בתוכנית לרפורמות בשירות הציבורי של המכון הישראלי לדמוקרטיה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן