ברביעי האחרון הודיע בנימין נתניהו לנשיא המדינה "עלה בידי", אחרי מו"מ ארוך ומתיש עם "השותפים הטבעיים". נתניהו, שציפה להקים ממשלה תוך שבוע, לא תיאר לעצמו שדווקא "שותפיו הטבעיים" יעבירו אותו מסע סחיטה, שייאלץ אותו לשלם להם במזומן, בדמות בליץ חקיקה וכניעה מוחלטת לדרישות שהציגו. כל זאת, רק כדי שיואילו בטובן וירשו לו, 12 דקות לפקיעת המנדט שאף הוארך בעשרה ימים, להודיע לנשיא הרצוג כי יקים ממשלה בשבוע הבא. מספיק לראות איך צייץ שר האוצר המיועד בצלאל סמוטריץ' "עלה בידנו" 34 דקות לפני ראש הממשלה המיועד, אולי כדי להסביר שוב לציבור מי הולך להיות בעל הבית, או ראש הממשלה בפועל, בשנים הקרובות.
בינתיים, קרב חלוקת התיקים בליכוד רק מתחיל, וחברי המפלגה נלחמים על סל דל שהציג להן יו"ר הליכוד. אנשי הליכוד לא חוסכים בביקורת נגד דרך ניהול המו"מ מצדו של נתניהו, שהותיר אותם כמעט ללא תיקים בכירים. במקביל, הולכת ומתפתחת לה ביקורת מכיוון אחר - גם בקרב מצביעי הליכוד, נגד ההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות החרדיות, שמעניקים מיליארדי שקלים לחברה החרדית ומנציחים את אי-השתלבותם באוניברסיטאות ובשוק העבודה, מה שרק עלול לפגוע בפריון העבודה והתל"ג של מדינת ישראל.
אל תפספס
באופן לא מפתיע, תגובת הליכוד והשופרות בתקשורת לביקורת שעולה היא צמד מילות הקסם - "אבל הערבים". כן, שמעתם נכון: בכל פעם שמישהו מעביר ביקורת נגד ההסכמים הקואליציוניים ומכירת החיסול שעשו בליכוד והעומד בראשה למדינה ומוסדותיה לשותפות הקואליציוניות, הוא ישמע כתגובה אוטומטית את המילה "הערבים".
אותה המילה שמסייעת לנתניהו בכל פעם שהוא מרגיש שהוא נמצא בסכנה פוליטית; אותה המילה שמלווה את נתניהו מאז כניסתו למשרד ראש הממשלה בפעם הראשונה בשנת 96'; אותה המילה ששולף נתניהו בכל פעם שמרגיש שצריך לחפות על כישלון כזה או אחר. את אותם הערבים, שהיוו "אסון קיומי למדינת ישראל" כשנכנסו לקואליציה בממשלת בנט-לפיד, ניסה נתניהו לצרף באופן נואש לקואליציה שלו. מי שמנע זאת ממנו הוא לא אחר מאשר סמוטריץ', כפי שכולנו שמענו בהקלטת "שקרן בן שקרן". אגב, באנגלית נתניהו הוא "דמוקרט בן דמוקרט", שתומך בשילוב אותם הערבים.
אז מה קורה כאן? אכן בליכוד לא מצליחים להתמודד עם הביקורת הקשה נגד המיליארדים שהעבירו לאוכלוסייה החרדית בתמורה להנצחת האבטלה, ואין כמו המילה "ערבים", שהפכה מזמן לסוג של סדין אדום בקרב לא מעט אנשים בחברה היהודית, כדי לרכך את הביקורת. מספיק לראות איך כל נבחר ציבור יהודי חדש בימין, המחפש דרך קלה לבלוט בתקשורת, ישר מתחיל לתקוף את הערבים, או מקדם חקיקה נגד ערבים, שלרוב נגמרת בקריאה טרומית או בקבורה בוועדות הכנסת. אך את הרווח התקשורתי הוא כבר הפיק, ואת הבולטות שנורא חיפש כבר קיבל - ואלה כבר יתורגמו בהמשך לתמיכה בפריימריז של מפלגה כזו או אחרת.
אך בכל זאת, בואו נתעמק רגע בהשוואה שעושים בליכוד ובסביבת נתניהו. האם הערבים דרשו מיליארדים כדי לשבת בבית ולא להשתלב בשוק העבודה ובמשרדים הממשלתיים? או שפשוט ממשלות ישראל לדורותיהן עשו הכול כדי שאותו ציבור ערבי יישאר מאחורה ולא ישתלב במדינה? כמה מנכ"לים ערבים מונו עד כה לעמוד בראשות משרדים ממשלתיים? כמה יישובים ערבים הוקמו עד כה כדי לסייע בפתרון מצוקת הדיור שסובלת ממנה החברה הערבית? עכשיו, מוזמנים להחליף את המילה ערבים במילה "חרדים" ונסו לענות על אותן השאלות. ההבדל בתשובות שתקבלו - שמיים וארץ.
וזו בדיוק הבעיה בהשוואה שעושים, היא פשוט אינה במקום. יש צד אחד שרוצה להשתלב אך לא נותנים לו ולמרות זאת הוא לא מרים ידיים ומנסה לשבור את החומות, בכל פעם מחדש; כשמנגד, יש צד שפשוט אינו מעוניין להיות חלק מהמשוואה, ומרגיש שהכול מגיע לו כשהוא יושב בבית.
קחו למשל את ההשוואה שעושים בין תוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית, למיליארדים שהעניקו בליכוד במסגרת ההסכמים הקואליציוניים לציבור החרדי. האם היה שקל אחד בתוכנית החומש - תקציב לחמש שנים - לאזרח ערבי כזה או אחר, בתמורה לזה שהוא מצהיר שאינו הולך ללמוד מקצועות ליבה ומעדיף להישאר מחוץ למעגל העבודה? או שפשוט מדובר בתקציבים שאמורים להיות מושקעים בתשתיות ובשיפור המצב הכלכלי-חברתי בחברה הערבית, בשל ההזנחה שסבלה ממנה לאורך השנים ע"י ממשלות ישראל, שתמיד התייחסו אליה כאקס-טריטוריה, שאינה חלק מהמדינה? ולכן, הכסף של תוכנית החומש - במידה ויגיע בסוף ליעד - אף פעם לא היה אמור לשמש כתקציב לקצבאות לציבור שאינו מעוניין לעבוד.
אחת ההשוואות שכן צריכה להיעשות היא למשל במספר הסטודנטים שמספקות שתי האוכלוסיות למוסדות האקדמיים בישראל. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנה האקדמית 2020 שיעור הסטודנטים לתואר ראשון בקרב החברה הערבית עמד על 18.3% (כ-44 אלף סטודנטים). שיעור הסטודנטים החרדים באותה שנת הלימודים עמד על כ-4.5% בלבד מסך הסטודנטים בישראל לתואר ראשון ותארים מתקדמים (כ-14,700 סטודנטים), שבהם 67% סטודנטיות חרדיות.
נכון שאומרים "איש באמונתו יחיה", ואני לא שואף לנהל מאבק באמונתו של ציבור כזה או אחר - אך אני לא יכול להשלים עם העוול שעושים בהשוואה בין הציבור הערבי לחרדי. הנתונים הללו מדגישים את ההבדל בגישה ביחס שמקבלות שתי אוכלוסיות אלה בישראל. אחת רוצה להשתלב אך מתעקשים לא לתת לה, והאוכלוסייה האחרת עושה הכול כדי שלא להשתלב, וזוכה לדממת אלחוט מצד הממשלה המיועדת. חבריה ו"שותפיה הטבעיים" תמיד יעדיפו לתקוף את הערבים - הכי קל, הכי נגיש.