סעיף בהסכם הקואליציוני של הליכוד עם מפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' קובע כי "הממשלה לא תאשר את הצטרפות ישראל לאמנת איסטנבול". מדובר באמנה למאבק באלימות נגד נשים שאליה הצטרפו יותר מ-40 מדינות באירופה ובין היתר מבהירה כי אלימות נגד נשים ובתוך המשפחה אינה עניין של הפרט אלא תופעה שיש למדינה חובה למגר באמצעות מדיניות מקיפה. הממשלה היוצאת הייתה אמורה לאשר את הצטרפותה של ישראל לאמנה, מהלך שעורר זעם של גורמים בימין בטענה כי האמנה עלולה לחייב מתן מעמד לנשים רבות שנרדפות. לבסוף אישור הצטרפותה של ישראל נבלם על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה היות ומדובר בתקופת בחירות.
אמנת איסטנבול היא האמנה הבין-לאומית הראשונה שבה מוסדר תחום מניעת האלימות כלפי נשים ושיש בה הכרה בתופעת האלימות כלפי נשים, במרחב הפרטי והציבורי כאחד, כתופעה גלובלית. מטרת האמנה היא למנוע אלימות כלפי נשים בכלל, ואלימות כלפי נשים במשפחה בפרט, להגן על קורבנות, ולהחיל ענישה מתאימה על מבצעי העבירה. האמנה נכנסה לתוקף לראשונה בשנת 2014 והיא מחייבת את המדינות שאשררו אותה לפעול בארבעה תחומי פעילות: מניעת אלימות, הגנה על קורבנות אלימות, העמדה לדין של התוקפים ושיתוף פעולה בין גורמים רלוונטיים. 45 מדינות והאיחוד האירופי חתמו על האמנה, והיא אושררה ונכנסה לתוקף בלפחות 35 מדינות, שכולן חברות במועצת אירופה.
שר המשפטים גדעון סער תכנן לקדם בממשלה היוצאת את הצטרפותה של ישראל לאמנה תוך הסתייגות משניים מסעיפיה: זה המחייב אותה להעניק תושבות לחסרות מעמד הסובלות מאלימות וזה המחייב אותה לפצות קורבנות אלימות במצב שבו העבריין או הביטוח לא מכסים את הנזק. למרות זאת, ארגוני ימין הביעו התנגדות להצטרפות לאמנה כי טענו שההסתייגויות של המדינה מסוגיות הקשורות בהגירה ובשוויון מגדרי אינן מספקות. ההערכה היא כי הציונות הדתית מתנגדת מאותה סיבה אף שהסיבה לכך אינו מופיע בהסכם עמה.
באפריל שלחה שרת הפנים איילת שקד מכתב לסער, ובו פירטה הסתייגויות רבות מהאמנה. שקד טענה בין היתר כי סעיפי האמנה הנוגעים לרדיפה על רקע אלימות מגדרית פותחים "פתח לאוכלוסייה חסרת תקדים בהיקפה שתוכל לטעון למעמד פליטות או למצער להגנה מפני הרחקה". במכתבה נאמר כי "עם כל הצער, מתן מקלט מדיני לא נועד ואינו יכול להוות פתרון לכל סוג של קושי או מצוקה הקיימים במדינות מוצא פחות מפותחות, בוודאי ובוודאי כאשר מדובר בתופעות רוחב תרבותיות. מציאות כזו כמובן שאיננה רצויה גם מבחינה מעשית כיוון שמדובר בפתח לאינספור בקשות מקלט בעילות שקשה עד כמעט בלתי אפשרי להפריכן, ומכאן לניצול לרעה של מערכת המקלט הישראלית".
שקד טענה למשל כי אמנת איסטנבול אינה מבחינה בין אלימות פיזית לפסיכולוגית כעילה למתן מעמד פליט, והדבר יקשה על המדינה להוכיח כי מבקשות המקלט אינן סובלות מאלימות במקרה של טענות שקריות.
על רקע הלחץ שהפעילו בימין, סער דחה את ההצבעה בממשלה בנושא ומאוחר יותר - עמדת המשנה ליועמ"שית עו"ד גיל לימון הקפיאה את ההליכים. לימון כתב לסער כי "ממשלה הפועלת בתקופת בחירות מחויבת באיפוק ובריסון בהפעלת סמכויותיה, כאשר יש לבחון כל מקרה לגופו". הוא הוסיף כי "נראה כי אין דחיפות בקידום ההצטרפות לאמנה דווקא בעת הנוכחית זאת במיוחד לאור העובדה שההזמנה להצטרפות אליה תקפה לחמש שנים - כך שהממשלה הנכנסת תוכל להידרש לשאלת הצטרפות לאמנה".
המשנה אמנם ציין במכתבו גם שיקולים התומכים בהשלמת הליך ההצטרפות לאמנה, למרות שמדובר בתקופת בחירות, בהם העובדה שהעבודה על הבקשה להצטרפות החלה כבר בשנת 2016 והתעכבה בשל הבחירות לכנסת והיעדר תקציב מדינה בין השנים 2021-2019, אולם לבסוף קבע כי המהלך אינו ישים בתקופה כזאת.
באיגוד מרכזי הסיוע תקפו בחריפות אחרי הפרסום על הסעיף בהסכם: "העובדה שראש המממשלה המיועד מוכן להפקיר נשים לסבל, לעינוי נפשי ולאלימות מתמשכת היא בלתי מתקבלת על הדעת. ההסכם הקואליציוני בו נקבע כי ממשלת ישראל לא תצטרף לאמנת איסטנבול מעידה על חוסר
שאלימות נגד נשים אינה עניין פרטי אלא תופעה שעל המדינה למגר באמצעות מדיניות מקיפה.
את המחיר על החלטה זו ימשיכו לשלם נשים וילדים, שסובלים יום יום מטרור בתוך הבית ומחוצה לו, אבל את העינוי הנפשי והפיזי שלהם, ביבי וסמוטריץ' לא סופרים. זו החלטה שגוייה, מכעיסה המחזירה אותנו שנים אחורה במאבק נגד אלימות".