שכחו מה זה להיות הורים? אין מה לחשוש מאבי מעוז - החינוך מתחיל ונגמר בבית

"שתלתם ניגונים בי אמי ואבי", כתב המשוררת פניה ברגשטיין בשנת 1944 (ושרה יפה, בין היתר, יהודית רביץ). לו היה מבקש משורר בן זמננו לתאר את המטען החינוכי שמעניקים הורים לילדיהם, הדף היה נשאר לבן. לפי מה שמתברר סביב פרשת מינויו של אבי מעוז לסגן-שר במשרד ראש הממשלה, שיהיה גם ממונה על חלק מתוכניות הלימוד שנמצאות היום בידי משרד החינוך, הילדים שלנו לא זוכים לשום מטען חינוכי ערכי בבית אלא מתעצבים רק לפי מה שמלמדים אותם בבית הספר.

למען הסר ספק, אני חילוני-ליברלי בהשקפת עולמי, קרוב לזרם הפרוגרסיבי הרבה יותר מהזרמים שמיוצגים באמצעות מפלגת נועם, פטרונה הרוחני, הרב טאו או נציגה בכנסת, אבי מעוז. השפעתם של אלה רעה בעיניי ואני מתבייש לחיות במדינה שהעניקה להם, גם אם בעקיפין, מנדט להיות בין 120 חברי הרשות המחוקקת. אבל עם כל סלידתי מהשמרנות החשוכה שמבטאים אלה, אני לא מסיר מעלי את האחריות הגדולה ביותר שלקחתי על עצמי בחיים האלה: להיות האחראי הבלעדי על המטען הערכי שעמו יצאו ילדיי אל העולם.

אני כמובן לא בעד שילוב תכנים הומופוביים בתוכנית הלימודים, תחת הכותרת המכובסת "ערכי המשפחה", כיוון שאני מאמין שיש כל מני מודלים להורות ומשפחה. אני גם לא בעד שילוב של גזענות חשוכה במסווה של "חיזוק ערכי היהדות", אבל אני באמת לא חושב שזה מה שיהפוך את ילדיי (למען הגילוי הנאות, השניים הגדולים כבר נפרדו מזמן ממערכת החינוך ולשלישית נותרה עוד כחצי שנה עד שתשלים לי 36 שנות לימוד, במצטבר, כהורה) מאנשים צעירים ונאורים למועמדים להצטרפות ללהב"ה. למה? כי אני יודע באיזה בית גדלו, מי חינך אותם - ובעיקר למה חינכו אותם. רוצה לומר, ילד כהניסט הוא קודם כל כישלון חינוכי של הוריו, רק (הרבה) אחר כך, של בית הספר.

בואו ונשווה לרגע בין מערכת החינוך למערכת הבריאות, המבוזרת, שמאפשרת לנו לקבל טיפול - על פי העדפותינו - במוסד כזה או אחר, אצל רופאים שונים או (בעיקר בשנים האחרונות) לשלב פתרונות מתחום הרפואה השמרנית עם כאלה מתחום הרפואה האלטרנטיבית. כשפציינט בוחר בדיקור על פני טיפול שמרני, אני לא חושד שהוא מערער את הדיאגנוזה של רופא המשפחה שלי. למה שלא יחנך כל אחד את ילדיו על פי ערכיו ואמונתו? למה יש, מעבר לחוק היבש ולדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה, צורך בחינוך "ממלכתי"?

החינוך הממלכתי הוא תוצר לוואי של מדינה צעירה עם נרטיב ברור, שאליה נקבצו פליטים מרחבי העולם. המטרה הייתה להפוך את ילדיהם לצברים גאים, כאלה שאמונים על ערכים משותפים לחברה הישראלית, או לפחות לחלק האחוס"לי שלה (אשכנזי, חילוני וסוציאליסטי).

מתוך הכרה בצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הדתית, נוצרו כמעט במקביל גם החינוך הממלכתי-דתי ולצידו ניתנה אוטונומיה גם לחינוך החרדי. היו גם יוזמות אחרות, אבל הן נסגרו או לפחות הוגבלו - מזרם העובדים הוותיק ועד ליוזמות מודרניות יותר כמו בתי ספר דמוקרטיים, לטבע, אומנויות ועוד (שנכפו עליהם שינויים גדולים).

אדרבא, יחנך כל אחד את ילדיו, הן בביתו והן במסגרות השונות, אך ורק על פי דעתו ודתו. מה ילמדו בית הספר שתחת משרד החינוך? זו אולי הנקודה היחידה שבה אני חובר אל חבריי מימין: שילמדו בהם בעיקר מתמטיקה, אנגלית ומדעים - כי הרושם שלי לפחות (כאמור, בוגר כמעט 36 שנות לימוד של שלושת ילדיי) הוא שככל שבית הספר ניסה להיות מסגרת רחבה יותר, ירדה מאוד רמת ההוראה (ניסיתם פעם לדבר אנגלית עם בוגר תיכון?). במקביל, ככל שהוא התיימר "לחנך", רבו במערכת החינוך האלימות והחרמות.

זאת ועוד - התרחבות של מערכת החינוך אל מקצועות שאינם לימודי ליבה, צירפה, השאירה וקידמה בתוך המערכת כוח אדם בינוני. במילים קצת יותר בוטות: לצד אנשים נפלאים שמקדישים לתלמידיהם את כל זמנם ומרצם, הסתננו למערכת לא מעט גורמים שלא הייתם נותנים להם להתקרב אל הילדים שלכם בנסיבות אחרות. אם הייתם יכולים לבחור לבד את בתי הספר ואת הזרם החינוכי של ילדיכם, זה לא היה קורה.

הייתי מותח כאן עוד קווי שוני מיותרים בין מערכת החינוך למערכת הבריאות, אלמלא היה נדמה שמדובר כאן בפשיטת רגל עמוקה הרבה יותר, פשיטת הרגל של הסמכות ההורית. מי שמצקצק בשפתיו ומאשים את מערכת החינוך בכל שהילד שלו אלים יותר (או סובל מאלימות), מחרים או מוחרם, צורך אלכוהול וסמים ועוד, הוא קודם כל מי שמסיר אחריות מעצמו. מורים לא מגדלים ילדים אלימים - הורים אלימים הם שהופכים אותם לכאלה, משרד החינוך לא יכול להפוך ילד להומופוב או לטראנסג'נדר, גם אם הוא מכנה את מה שהיה פעם אבא ואמא כ"הורה 1 והורה 2" - אלה דקויות שכלאורה מייצרות הוויה, אבל בתכלס לא רלוונטיות לכלום.

איך אני יודע? בימי מערכת החינוך הייתה שמרנית הרבה יותר. אני זוכר איך הורים חילוניים הזדעזעו וקראו "הדתה" כשמישהו ביקש ללמד את ילדי ישראל את מילות "שמע ישראל" לפני כמה שנים. אז בבית הספר התיכון שבו למדתי בנעורי, בית ספר חילוני בשכונה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, לימדו "יהדות".

המורה היה חוזר בתשובה, איש ימין קיצוני, שחלק מהתכנים שבהם דגל הסתננו גם לשיעוריו. לעד אהיה אסיר תודה לאיש: אף אחת מדעותיו הקיצוניות לא דבקה בי, אבל בזכותו אני יודע איך לקרוא דף גמרא, לא עניין של מה בכך בעיניי כיהודי, אפילו יהודי לא מאמין שכמוני. למה הוא השפיע רק על הידע שלי ולא על התודעה? כי להוריי היה מטען אידיאולוגי להעביר אלי. בבית.

כשהם שידרו לי שלא נורא אם אעדר מבית הספר, אבל אוי ואבוי אם אחמיץ את הטיול של תנועת הנוער, הם העבירו אלי משהו גדול הרבה יותר. אני לא מבקש שתשפטו עכשיו אם נהגו נכון או לא (ממרחק השנים אפילו אני לא בטוח, רק מוקיר את שתי האפשרויות), אבל העובדה היא שהם לא חששו שמא אחד המורים "ימיר" את דתי או את אפילו רק את דעתי.

רוצים לחנך לקבלת האחר? רוצים לחנך לשמרנות? לאמונה דתית אדוקה או לליברליות קיצונית? עשו זאת בבית. כי אם אנחנו מפחדים עד כדי כך מאבי מעוז (ואבהיר שוב עד כמה אני סולד מהשקפותיו), זה אומר קודם כל שנכשלנו כהורים.