הצמיח את העמק: איש הטבע והמורה המיתולוגי שהקים מושב ותרם לדורות של בני נוער

לפני 61 שנים הקים אילן זהרוני עם חבריו את מושב רם-און בחבל התענך. במשך שנים רבות חקר והטיב לכתוב מאמרים על תולדות העמק ועל הטבע באזור והנחיל לרבים את הידע הרב שלו. השבוע נקבר באדמה שכל כך אהב.

אילן זהרוני נולד בשנת 1940 למנחם ויפה זהרוני. בני הזוג עלו לארץ ישראל מפולין בשנת 1934 ואחרי שנתיים התיישבו במושב כפר יהושע שבעמק יזרעאל, שם נולדו אילן ואחיותיו- עירית ואביבית.

מנחם זהרוני היה איש טבע והמורה המיתולוגי של כפר יהושע, הוא גם הקים בלב בית הספר את "המכון האזורי לטבע וידיעת המולדת - בית חנקין נטע הבר, בת המושב ואוצרת אמנות אמרה בעבר ל"וואלה" כי "חזונו של (מנחם) זהרוני, שהוגשם לתפארה בבית חנקין, היה לקיים בכפר קהילה שוחרת תרבות, חוקרת ולומדת, המכירה היטב את סביבתה. המכון שימש מרחב למידה ומשכן קבע לתצוגה מוזיאלית לכל הפריטים שנאספו על ידי מנחם זהרוני, ילדי הכפר ותושביו, בשדות הכפר, בעמק ובסביבתו לאורך השנים: עשרות פוחלצים ושלדים של עופות ויונקים, הנפוצים בעמק יזרעאל ובארץ ישראל, מגוון עשיר ונדיר של צמחים מיובשים, פריטים ארכיאולוגיים ופריטים גיאולוגיים שונים".

בנעוריו למד אילן בבית הספר החקלאי "כדורי" ועם סיום לימודיו התגייס לנח"ל. יחד עם חבריו לגרעין "שלח" שהורכב מבני מושבים ובוגרי בתי ספר חקלאיים הקימו את מושב רם-און, אז ישוב ספר, סמוך לגדר הגבול שמעברה כפרים פלסטינים, שהיה באותה התקופה תחת שילטון ירדני.

בתחילה ניהלו המייסדים את היישוב בדגם קיבוצי, כשכוונתם הייתה אחרי תקופת התבססות קצרה לעבור לחיי מושב, כשלכל משפחה משק חקלאי משלה. אילן נישא לגילה שאותה הכיר בצבא והם הקימו ביחד משק חקלאי שכלל לול הודים ומטעים, שדות ארטישוק, בצלצלים ועוד גידולים שהשתנו במהלך השנים. לזוג נולדו ארבעה ילדים- הבנים עופר וטל והבנות איילת וגלי.

אחרי יותר מעשור של עבודה במשק החל אילן לשלב גם את אהבתו הגדולה לחינוך ולידיעת הארץ, אותם ספג בבית הוריו. הוא עבד כמדריך נוער בתנועת המושבים והחל לעבוד כמדריך בחברה להגנת הטבע. עם הזמן הקדיש פחות זמן לחקלאות ויותר זמן להדרכה בחברה להגנת הטבע. הוא היה למדריך מוביל ואת הידע הרב שאצר פרסם במאמרים וספרי הדרכה. מחקריו ותחומי ידיעותיו השתרעו על מגוון נושאים- טבע, היסטוריה, סיפורי התנ"ך, בוטניקה ועוד. כך אפשר למצוא בספרים ובירחונים מאמרים שלו בשלל נושאים, לדוגמא- על הביצות שהיו בעמק יזרעאל, על בית הכנסת העתיק של בית אלפא, מסלולי טיולים ועוד ועוד.

בתו, איילת, אמרה כי אהבתו הגדולה של אביה הייתה לטייל בעקבות סיפורי התנ"ך. "מישהו סיפר לנו השבוע כי בזיכרון שלו צרובים התיאורים שאבי תאר בטיול שעשו בגלבוע וסיפור המלחמה של גדעון במדיינים", אמרה. גם אחותו עירית הייתה למומחית בתחום ידיעת הארץ. עירית, סא"ל בצה"ל, שירתה במדור ידיעת הארץ בחיל החינוך ובביטאון צה"ל, "במחנה", שם ערכה והפיקה את המדור השבועי "דרך ארץ" שיצא גם כסדרת ספרים. אילן שיתף פעולה עם אחותו במספר ספרים שערכה.

בדצמבר 1990 פקד את המשפחה אסון כבד- הבן הבכור, עפר, נהרג בתאונת מטוס. היה בן 27 במותו. עפר טייס בטייסת 113 של מסוק הקרב "פתן" (אפאצ'י) בחיל האויר, בדרגת רב-סרן, נהרג עם שלושה טייסים נוספים ועם קצינת המבצעים של הטייסת (זיו גרוך, גדעון זכאי, שלומית יאיר ודניאל נובוגרוצקי), כשמטוס הססנה בו היו התרסק במצוקי רמת מטרד שבנגב. עפר היה קצין המבצעים הראשון של הטייסת עם מעברה ממטוסי קרב למסוקי קרב.

האחות איילת אמרה כי "השכול היה נוכח מאד בחיי אבא וכל המשפחה. לא פחדנו לדבר על השכול, היינו גם צוחקים וחושבים במקרים שונים מה עופר היה אומר. את הכאב האישי אבא היה מבטא בכתיבה. הוא כתב הרבה שירים". בבית המשפחה נותרו פסלים שעופר יצר משאריות מתכת. אילן לקח אחד מאותם פסלים- פסל של אדם קוצר עם חרמש - והציב אותו על גבעה בדרך לבית הקברות, שם הקים פינת הנצחה לעפר. מתחת לפסל נכתב "אהב את הטיסה בשמים, את נופי המולדת, ואת האדמה ועבודתה בארץ מתחת".

12 שנים אחרי האסון, טל, בנם השני של אילן וגילה, מונה לפקד על טייסת 113 בה שרת אחיו הבכור, עפר. בארבע השנים שבהן פיקד על הטייסת עמד בראש הצוות שהעביר את הטייסת למסוקי "שרף" (אפאצ'י לונגבואו), הביא אותה לכשירות מבצעית והוביל אותה במלחמת לבנון השנייה.

יחד עם כישרון הכתיבה ויכולת הביטוי הגבוהה, היה אילן בעל דעה, מעורב בחיי המושב והמדינה וכמי שרצה להביע דעתו על דברים שונים, כתב רבות למקבלי החלטות ולעתים גם מכתבים למערכות עיתונים. "הוא לא היה יכול לשתוק או לטמון את הראש בחול ולקחת ללב", אמרה הבת איילת. לדבריה "הוא היה אדם הגון וישר ולא סבל תופעות של חוסר צדק, חוסר הגינות או חוסר יושר והביע את דעתו על כל דבר. לעתים גם היה מתגייס ותורם כסף לאנשים שהיו במצוקה". היא ציינה כי "יותר מהכל היו חשובים לו חיילי צה"ל ובעיקר אנשי חיל האויר, אותם אהב אהבת נפש". כשהדריך חיילים עשה זאת בהתנדבות.

אילן היה מעורב גם בחיי המושב - הדריך טיולים וכתב שירים לחגים שחגגה הקהילה. למסיבת בר המצווה של כיתת בנו טל כתב שיר בשם "לצמוח כאן בעמק". "לחיות כאן את העמק/ לחוש את רגביו/ לחוש את כל העמק/ לבלוע את נופיו", כתב באחד מבתי השיר.

לפני חצי שנה אובחנה בגופו מחלת סרטן והוא החל לעבור טיפולים כשמשפחתו עוטפת אותו בחום ובאהבה. לאורך כל השנים המשפחה הייתה מקור כוחו, כשילדיו ו-12 נכדיו נוכחים ומחוברים לבית סבא וסבתא. "באחד הלילות, כשישבתי לידו בבית החולים, הוא אמר לי: 'אני מתגעגע נורא לעופר'", סיפרה הבת איילת.

השבוע הלך לעולמו והובא למנוחות באדמת העמק, בבית הקברות ברם-און שבו קבור בנו. הוא ביקש ממשפחתו שההלוייה תהיה בלי "טררם", כדבריו. בני המשפחה נשמעו לאביהם. בין הדברים הבודדים שנאמרו מעל קברו היה שירו "לצמוח כאן בעמק" עם הבית שהוסיף אחרי נפילת בנו:

"שוב לא תצמח בעמק
לנשום אויר שדות
לשאוף ניחוח גשם
לרוץ בשלוליות".