הרופאה שכל חייה נלחמה לגשר על הסדק החברתי וליישם רפואה שוויונית

בסוף השבוע שעבר הלכה הד"ר אילנה הרמן-בהם לעולמה. כשעברו בני משפחתה על תכתובות בטלפון הסלולארי שלה ראו כי יום קודם, למרות מצבה, עדיין היתה בקשר עם מטופליה. מהיום שבו הגיעה הרמן-בהם לבית החולים סורוקה בבאר-שבע, בשנת 1976, ועד יום מותה היא היתה מסורה כל כולה למטופליה ברפואה הציבורית בדרום, נלחמת למען טיפול רפואי טוב ושוויוני לכל מי שזקוק לכך.


היא נולדה בשנת 1949 בקנדה לאברהם וזינה הרמן, ילידי אנגליה ופעילים ציוניים. אביה היה אז בתפקיד הקונסול הכללי של ישראל במונטריאול. כשהגיעו לבית החולים חכרו בני הזוג את חדר הלידה שבו תיוולד בתם, כדי שהלידה תחשב ככזו שהייתה בשטח ישראלי. האם, זינה, הייתה גם היא דיפלומטית, ובאותה תקופה הייתה חברה במשלחת ישראל באו"ם. לימים הייתה חברת הכנסת השביעית בסיעת "המערך".

אילנה הייתה ילדתם השלישית אחרי דוד ונעמי. דוד הרמן פרופסור לחינוך, נעמי חזן פרופסור למדע המדינה ולימודי אפריקה וחברת כנסת מטעם מרצ. באמצע שנות החמישים, כשהאב היה מנכ"ל משרד החוץ, גרה המשפחה בירושלים ואילנה למדה בעיר. ב-1959 מונה דוד הרמן כשגריר ישראל בוושינגטון ואילנה עברה לארצות הברית עם הוריה. עם סיום לימודיה בבית ספר תיכון בוושינגטון שבה לבדה לישראל, למדה שנה באוניברסיטת ירושלים ואחר כך התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל המודיעין.

עם סיום השירות הצבאי החלה בלימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ועם סיום לימודיה החליטה כי ברצונה לעבוד בפריפריה. בית החולים סורוקה בבאר שבע עדיין נחשב אז ככזה. היא החלה כסטאז'רית במחלקה פנימית ג' אותה ניהל פרופסור שמעון גליק שבו ראתה מורה ורבה. גליק גם היה ממייסדי הפקולטה לרפואה בבאר שבע.

במחלקה של גליק הכירה רופא צעיר, מתמחה, ד"ר רפי בהם, בוגר לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב שהחליט גם הוא להגיע לסורוקה כהחלטה אידאולוגית לעבוד בפריפריה. השניים הפכו לזוג ונישאו. עם השנים נולדו להם שלוש בנות - ליאורה, איילה ושירה.

לצד עבודתם בבית החולים סורוקה החלו בני הזוג לעבוד במרפאה בירוחם. הייתה זו יוזמה של רפי אחרי שהבין שהעיירה נותרה ללא רופא. בתם, ליאורה, גם היא רופאה בסורוקה, אמרה כי במשפחה נקרא הדבר "פרוייקט ירוחם". בישוב הוקמה מרפאה קהילתית. בתחילה אילנה התגייסה לפרוייקט ובהמשך משך לשם ד"ר בהם גם מתמחים וסטודנטים לרפואה, גייס כספים להעסקת רופאים פנימאים ודאג לרפואה מונעת. בנוסף גם הוביל פרוייקטים חברתיים בירוחם: הוא הקים סניף של תנועת הצופים, יסד מעון יום ומרכז טיפול לילדים ואנשים מוגבלים והקים מרכז יום לקשישים.

שלוש שנים גרה המשפחה בארצות הברית, שם עשתה אילנה התמחות בסוכרת ואנדוקרינולוגיה ולמרות האפשרויות המקצועיות שנפתחו אז בפניה, שבו לישראל ולבית החולים סורוקה ועברו לגור בעומר.

אילנה מונתה כמנהלת מחלקה פנימית ג' בסורוקה וכמנהלת מרפאת סוכרת בבית החולים. אישה יחידה עד כה שניהלה מחלקה בחטיבה הפנימית בסורוקה. במרפאת הסוכרת שניהלה החלו לתת לחולים טיפול ששילב את כל ההיבטים הרפואיים - אורתופדיה, רפואת עיניים, אחות סוכרת, דיאטנית ועוד.

במקביל עבדה במרפאות בקהילה, הייתה מרצה בכירה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חברה בוועדות לאומיות, כיהנה כסגנית נשיא האגודה הישראלית לסוכרת, והייתה חוקרת פעילה ומרצה, שפרסמה עשרות מחקרים אקדמיים ומאות מאמרים בנושא הסוכרת.

לאורך כל שנותיה העיקרון המרכזי שהנחה אותה היה החשיבות וההכרח לדאוג וליישם את ערך השוויון בבריאות. לפני מספר שנים אמרה: "החברה הישראלית רב-גונית; אנחנו מעדות שונות וממעמדות סוציו-אקונומיים שונים וזה משפיע על הבריאות שלנו - איך אנחנו מפתחים מחלות, כמה אנחנו מפתחים מחלות ואיך אנחנו מפתחים סיבוכים של מחלה. וכשאנחנו כמטפלים באים לתת מענה לצרכים הבריאותיים של החולים שלנו, אנחנו צריכים להכיר את כל המטען החברתי-תרבותי שבא יחד עם הבן אדם האינדיבידואלי ולתת מענה לצרכים שנובעים מתוך ההכרה של המכלול הזה. אנחנו חייבים להקנות לעצמנו את הכלים הדרושים כדי שנוכל להיכנס לתוך ההוויה הזאת ולדבר מתוכה בכדי שהאדם שאנחנו רוצים את טובתו יוכל להפנים בתוך המסגרת החווייתית התרבותית שלו איך לעשות את זה נכון".

לדבריה "היום, עם הסדק החברתי והצורך לגשר עליו ולעשות צדק חברתי, צריכים לתת מענה לרבים שאין להם יכולת לעמוד כספית וכלכלית במה שנדרש כדי לשמור על בריאותם. אני פונה לממשלה, לח"כים ולארגונים הלא ממשלתיים לעזור שתהיה חבילת תרופות שתהווה סל בסיסי של תרופות שייתן מענה לסוכרת ולמחלות הנלוות ונוכל לספק אותן חינם או בעלות סמלית, לכל אותם אנשים שלא קונים תרופות בגלל בעיות כלכליות. אנחנו צריכים לדאוג לכך כחברה, כפרטים בחברה וכאנשי מקצוע, כדי לגשר על הפערים התרבותיים, החברתיים ובעיקר הכלכליים".

לעמיתיה הרופאים הייתה נוהגת לומר שצריך לדבר לחולה בגובה העיניים. לפני שמונה שנים יצאה לפנסיה, אך המשיכה ללוות מטופלים, לעבוד במרפאות בקהילה ומדי שבוע הייתה נוסעת מביתה לבית החולים יוספטל שבאילת כדי לטפל בחולי סוכרת בעיר הדרומית. גם כשחלתה ועברה טיפולים התעקשה להמשיך ולטפל בזקוקים לכך, וגם המשיכה לנהוג לאילת בכוחות עצמה ולטפל בחולים.

בתה ליאורה, מספרת בחיוך איך אמה ביקשה ממנה לדחות ביום אחד את ברית המילה של בנה, נכדה של אילנה, משום שהתאריך המיועד לאירוע יוצא ביום שבו נקבעו לה תורים לקבלת מטופלים במרפאה.

חלק מהמטופלים אפילו לא ידעו שהיא חולה. רבים הגיבו בתדהמה על מותה, כך לדוגמא כתבה אשה שאותה ד"ר הרמן-בהם ליוותה שנים רבות: "בצער ענק, התבשרתי שהרופאה שבזכותה אני חיה, נפטרה. אל אילנה הגעתי, חיילת בגיל 19, אחרי שהייתי בנתק ממרפאת סכרת ילדים, כי הרופאה שם רדתה בי. אילנה קיבלה אותי כפי שאני, עם ערכים לא תקינים של סוכר, ורק ביקשה שנעשה הסכם: אין ביננו סודות, כזבים. הכול על השולחן. ובאמת, הכול היה על השולחן, רגעים של שמחה, רגעי עצב, אכזבות. תקצר היריעה מלספר על האישה הנדירה הזו. כשיצאה לפני שמונה שנים לפנסיה, הרגשתי נטישה, למרות שיש לי היום רופאה מהממת. היא עדיין ליוותה אותי עד שלשום. הרופאה שהיו עולים אליה לרגל מכל הארץ רופאים וחולים, לשמוע חוות דעת, ייעוץ, לא הסכימה מעולם לקבל באופן פרטי. רק במרפאה בבאר שבע. כל כך הרבה אנשים חבים לה את חייהם. אני אוהבת אותך אילנה, את תחסרי לי. האופטימיות ששידרת עד יומך האחרון, ראויה להערכה''.