כשינינה השלס הייתה בת עשר נכנסו חיילי גרמניה הנאצית לעיר מגוריה, לבוב. הרוסים נמלטו ואת פני הצבא הגרמני קידמו לאומנים אוקראינים שהחלו לפרוע ביהודים. ינינה הלכה עם אביה, הנריק. איש ציבור, פעיל ציוני ועורך עיתון יהודי בפולנית. הם ראו קבוצת מקומיים מתעללת ביהודים.
"את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית. אל תשימי לב למה שעושים אנשים אחרים. את עצמך, היי אמיצה!" אמר לה אביה והוסיף: "לעולם אל תבכי, הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון. לכי עכשיו הביתה והשאירי אותי כאן". מאז ינינה לא ראתה עוד את אביה. היא החלה במסע לחיים ושרדה. מילותיו האחרונות של האב נותרו בה כצוואה. כל חייה הייתה אישה אמיצה, לוחמת ובעלת דעה עצמאית ונאבקה כדי להישאר כזאת. בחודש שעבר הלכה ד"ר ינינה השלס-אלטמן לעולמה והיא בת 93.
היא נולדה ב-1931 בלבוב להנריק ועמליה-לושיה השלס. האבא ערך את העיתון Chwila ("רגע" בפולנית), האם הייתה אחות בבית חולים. בספטמבר 1939 עברה השליטה על לבוב מידי פולין לריבונות סובייטית. אביה נעצר והוחזק כעשרה חודשים בכלא. לאחר מכן החלו ההורים לפעול להשגת סרטיפיקט עלייה לפלשתינה. תמונה של ינינה עם הוריה מאביב 1941 נועדה לשם כך. אבל ביוני פלשו הגרמנים לעיר. הנריק נרצח בפוגרום הראשון אחרי הכיבוש הגרמני, ב-30 ביוני 1941. בהמשך היו פוגרומים נוספים בעיר ובהם נרצחו אלפי יהודים.
אמה של ינינה פוטרה מעבודתה והחלה לעבוד כאחות בבית חולים יהודי שפעל במחתרת. על היהודים הוטלו סנקציות שונות והם הוכרחו לשאת על הזרוע סרט עם ציור מגן דוד. בנובמבר 1941 הוכנסו לגטו בעיר. במהלך 1942 החלו ה"אקציות" למחנה ההשמדה בלז'ץ. מרבית בני משפחתה של ינינה, בהם סבה וסבתה, נשלחו לשם ונרצחו. היא ואמה הצליחו להסתתר, אולם הוסגרו והוכנסו לכלא שהיה בתוך הגטו. התנאים בכלא היו קשים ביותר ומדי פעם אסירים הוצאו להורג. חברים של המשפחה אספו כסף ושיחדו שומר בבית הסוהר והוא שיחרר את השתיים.
המצב בתוך הגטו הלך והחמיר. הרעב היה כבד ותנאי התברואה היו ירודים. רבים מתו ממחלת טיפוס. אלפים נרצחו בבורות הריגה והיו גם שנהרגו בקרבות התנגדות לגרמנים ועוזריהם. כשהמצב כבר היה אבוד אמה החליטה להתבצר עם קבוצת מורדים. היא נתנה לינינה את מעט הכסף שהיה ברשותה ואמרה לה: "חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי. לכי, אם את אוהבת אותי".
ינינה בת ה-11 עוד ניסתה לשכנע את אמה כי יישארו ביחד וימותו מחובקות, אבל בסוף נכנעה לתחנוני האם ונפרדה ממנה. כעת היא נשארה לבד בעולם. מאוחר יותר נודע לה שאמה, חבריה וחברותיה, נתפסו והתאבדו ביחד בבליעת ציאניד שהיה ברשותם. ינינה הוכנסה למחנה העבודה ינובסקה שליד לבוב. גם שם התנאים היו קשים עם גילויי אכזריות קשים והוצאות להורג. בתוך התופת של המחנה התנהלו במחתרת חיי תרבות וגם ינינה הילדה שהחלה לכתוב שירים, הצטרפה לאותם מפגשים.
"אותם ימי סבל וזוועה, תחת צלו של המוות, התפתחה אצל יהודים רבים השאיפה למצוא ביטוי כלשהו לרגשותיהם", אמרה לימים למאיר הראובני, כתב עיתון "למרחב". לדבריה "במחנות הריכוז ובגיטאות צמחו אז עשרות ציירים, משוררים, סופרים. הכתיבה והציור היו להם ממש לסם חיים אחרון והם דבקו בעבודה זו כבקרני המזבח של הצלתם". מי שהוביל את אותם מפגשים היה סופר ומשורר בשם מיכאל בורוביץ'. חבריו מהמחתרת הסוציאליסטית הפולנית הצליחו להבריח אותו מהמחנה והוא התעקש כי יבריחו נוספים. בין הנמלטים הייתה גם ינינה.
אחרי שנמלטה אירגון ז'גוטה (Zegota)פרש עליה את חסותו. מדובר בוועד לעזרת היהודים, שהיה ארגון להצלת יהודים בו פעלו במשותף יהודים ולא יהודים. היא הוברחה לקרקוב והועברה לידיה של מרים (מרודה) הוכברג-פלג (מריאנסקה) שהסתירה אותה ודאגה לה למקומות מסתור עד סיום המלחמה. בין המשפחות שהסתירו אותה גם פולנים-נוצרים, לאחת מהן, ואנדה יאנובסקה-וויצ'ק שהיתה פעילה בז'גוטה, גם הוענק אות חסידת אומות העולם. ונדה הייתה קוסמטיקאית. ביום קיבלה לקוחות בביתה, ובערב הפך הבית למוקד לפעילות מחתרתית, שעיקרה זיוף תעודות. בביתה כתבה ינינה יומן לבקשת מרים-מרודה. ביומן תיארה בפירוט את החיים בגטו לבוב ובמחנה ינובסקה.
"ישבתי וכתבתי במשך חמישה ימים רצופים, ללא מחיקות וללא טיוטה", סיפרה לבמאי חן שלח שעשה עליה סרט עבור מוזיאון לוחמי הגיטאות. "זוהי ילדה שחוותה את מות אביה מיד עם כניסתם של הגרמנים ללבוב... זוהי ילדה שחוותה את מות אמה... ילדה אשר ניסתה להביע את אשר הרגישה בכתיבה", כתבה עליה הוכברג-פלג. נעם רחמילביץ', ארכיונאי בית לוחמי הגיטאות, מדגיש את חשיבותו של היומן שנכתב בזמן אמת, רק שלושה שבועות אחרי שנמלטה ממחנה ינבוסקה. הוא מציין כי במבצע במאי 1944 שבו הבריחה המחתרת מיקרופילם מוורשה אל המערב ובו היו 120 תמונות עם מידע חיוני שחושף את מצב היהודים בפולין, היו גם צילומי היומן של ינינה.
"בעיני ילדה בת 12"
זמן קצר לאחר סיום המלחמה, פורסם היומן כספר בפולנית בשם "בעיני ילדה בת 12", על ידי הוועדה ההיסטורית היהודית המחוזית בקרקוב. בהמשך התפרסם תרגום לגרמנית במזרח גרמניה (1958) ובעוד 11 שפות נוספות. רק לפני מספר שנים תורגם גם לעברית (הוצאת "פרדס").
בקיץ 1944 הצליחה הוכברג-פלג למצוא לה מקום בטוח יותר והעבירה אותה לידיה של ידוויגה סצז'לצקה שניהלה בית יתומים בכפר פורונין, על יד זקופנה. בית היתומים שכן במקור בוורשה, אך בשל המרד הפולני פונו הילדים והצוות מוורשה לפורונין. בבית היתומים הסתירה סצז'לצקה כעשרים ילדים יהודים. הוכברג-פלג כתבה כי הצעתה של סצז'לצקה לקלוט את הילדה ינינה "היתה ברכה משמיים ולינינה העניקו חודשים אחרונים אלו של המלחמה, אפשרות להשתחרר מסיוטיה". בבית היתומים, שעבר אחרי המלחמה לצופוט, הייתה עד 1949.
ב-1950 עלתה לבדה לישראל. היא שירתה שנתיים בצבא ולאחר שחרורה החלה ללמוד כימיה בטכניון. היא נישאה לקלמן אלטמן שלמד פיזיקה בטכניון. שניהם התקדמו במסלול האקדמי ולימים ד"ר ינינה אלטמן חקרה ולימדה בטכניון, במכון וייצמן ובאוניברסיטה הטכנית של מינכן. מחקריה פורסמו בכתבי עת מדעיים באנגלית ובגרמנית. בן זוגה, פרופסור קלמן אלטמן, היה מרצה וחוקר בטכניון. לזוג נולדו שני בנים - צביקה ואיתן. בתוכנית הרדיו "הקול פוליטי" בקול הגליל העליון שהוקדשה להשלס-אלטמן, סיפרו השניים כי בילדותם אימם לא סיפרה להם דבר על שעברה בשואה, משום שביקשה לגונן עליהם. עם השנים החלה לשתף בעברה, בעיקר עם נכדיה שהתעניינו בכך.
יחסה לגרמניה ולעברה לא היה חד-ממדי. מצד אחד התנגדה לקבלת השילומים ונאבקה בהלבנת עברם של בכירים בעלי עבר נאצי שהשתלבו בממשל הגרמני שאחרי המלחמה. כך, לדוגמא, הביעה מחאה נוכח מסקנות ועדה שחקרה את עברו של תיאודור אוברלנדר. אוברלנדר היה שר בממשלת גרמניה המערבית בשנות החמישים, למרות עברו כקצין בגסטאפו. נוכח מחאה שקמה בדקה ועדה את הטענות כי היה כמפקד גדוד "נכטיגל" היה דמות משמעותית בפוגרומים בלבוב וניקתה אותו מכך. הקאנצלר אדנאואר אף יצא להגנתו. לבסוף נאלץ אוברלנדר להודיע על יציאה ל"חופשה ממושכת". ינינה אלטמן שלחה לועדה קטעים מיומנה שבו תיארה את פעילות היחידה של אוברלנדר, יצאה נגד ניקוי שמו ונגד המשך תשלום משכורת ממשלתית נדיבה למי שהיה למעשה פושע מלחמה.
בנוסף גם שלחה מכתב לתובע בגרמניה נוכח שחרורו ממאסר של פריץ גבאור שהיה מפקד מחנה ינובסקי. היא העידה על פקודות הוצאה להורג שנתן, כולל רצח תינוקות, ועל מקרים רבים שבהם רצח אנשים במו ידיו.
מצד שני היא ביקשה לראות גם את האזרחים הגרמנים שהביעו התנגדות למשטר הנאצי ואף כתבה ספר על קבוצת אנשי אקדמיה גרמנים ממינכן שפעלו נגד אותו משטר. חברי הקבוצה קראו לעצמם "הוורד הלבן" וזה היה גם שם הספר שכתבה. כולם שילמו בחייהם על פעילותם. כשם שיצאה נגד השתלבות פקידי הממשל הנאצי במערכות השילטון, האקדמיה והמשפט בגרמניה המערבית אחרי המלחמה, גם ביקשה להראות את אלו שנאבקו נגד הרוע וגם ביקשה להבליט את אלו שיצאו נגד הדה-נאציפיקציה ולמען ערכים הומניים.
בני הזוג אלטמן היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית וינינה גם היתה ממייסדות אירגון "נשים בשחור". היא הייתה פעילת שלום, פעלה ודגלה בקשר ישראלי-פלסטיני. במשך שנים השתתפה מדי יום שישי במשמרת המחאה שנערכת בחיפה. בנוסף התנדבה באירגון "קו לעובד" ובתנועת הנשים הדמוקרטית.
במהלך השנים הוצגו מחזות על חייה: "ינינה", בפולנית בביצוע קבוצת תיאטרון של לבוב, "המחברות של ינינה" בצרפתית וההצגה "ינינה" שהעלתה בלהה מאס-אשרוב. בעת כתיבת המחזה היא ביקשה ממאס-אשרוב "לקשור את ההצגה עם ההשלכות על המציאות של היום". היא אמרה כי "אנחנו צריכים להבין את הסבל של האחר משום שאנחנו סבלנו. לבוב שלי נמצאת בכל מקום, בכל מקום שבו מערערים את יציבות החיים של בני האדם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבו אנשים מאבדים את יקיריהם".
רחמילביץ' שנפגש איתה פעמים רבות סיפר איך גם בגילה המבוגר הייתה מגיעה בנסיעות באוטובוסים משכונת נווה שאנן שבחיפה ללוחמי הגיטאות, מביאה איתה ספר חדש שכתבה ועוגה מעשה ידיה. "הייתה אישה צנועה שהעניקה לכל אדם יחס שווה", אמר. "בכלל לא היה לה חשוב מה המעמד או התואר של האדם עמו היא מדברת. כל אחד זכה ליחס של סקרנות ואדיבות. לה היה חשוב שהאדם מאמין בערכים של צדק".
בדצמבר האחרון הלך לעולמו בעלה, קלמן אלטמן, ובחודש שעבר הלכה ינינה לעולמה, מי שחייה מילדותה עד סוף ימיה היו מאבק מתמשך.