בספטמבר 1953 היה בר-כוכבא גיא "מ"מ משקים" בנח"ל. הוא וחייליו היו בקיבוץ מעגן מיכאל ונשלחו לנגב. דני מט, המפקד שאליו היה כפוף, הורה לו יום אחד לקחת איתו כמה חיילים ולנסוע עם שני קומנדקרים לוואדי עביאד שבאזור ניצנה. "שם תפגוש קבוצת אנשים, זו יחידה 101. אתה מסופח אליהם לשבוע", הורה לו מפקד הגדוד. "הגעתי לוואדי עביאד. פגשתי שם חבורה של 11 איש ולא הכרתי אף אחד. הם נראו כמו איזו יחידה משונה מאוד, וממש לא צבאית", נזכר לימים גיא.
בסוף אותו שבוע הוא הפך לאחד מלוחמי אותה יחידה משונה ושלושה חודשים אחר כך כבר היה חבר בחוליה של ארבעה לוחמים באחד המבצעים המפורסמים ביותר של יחידת קומנדו של צה"ל, מבצע "כפפות משי". המבצע נחשב אבן דרך בגיבוש מה שהוגדר מעבר ל"יוזמה הלוחמת" של צה"ל.
השבוע בר-כוכבא גיא הלך לעולמו והוא בן 87. "חבר נאמן, אמין, אמיץ וקר רוח", אמר עליו דוד בן-עוזיאל ("טרזן"), חברו ליחידה 101. "כשאתה יוצא לפעולה, הוא האיש שאתה רוצה שיהיה לצדך", הוסיף.
בר-כוכבא נולד בשנת 1935 במושבה ראש פינה, להוריו ציון ונעמי בלום. דור רביעי למשפחת בלום שעלתה מרומניה ונמנתה על הגרעין המייסד של ראש פינה. האם, נעמי, בת משפחת ברוכשטיין מצפת. הוא נולד שנה אחרי אחיו הבכור והוריו קראו לו בר-כוכבא, כשמו של מנהיג המרד ברומאים. במהלך השנים, כששירת בצבא קבע, שינה את שם משפחתו מ"בלום" ל"גיא" ואת שמו הפרטי נהגו לקצר ל"כוכבא".
כשהיה בן עשר, אביו הלך לעולמו והאם עברה עם שני ילדיה לחיפה. האח הבכור היה חולה והאם פרנסה בקושי רב את שני הבנים. הם חיו בתנאים קשים, בדירת חדר עם שירותים שהיו משותפים לדירות נוספות בבניין.
בסוף כיתה ח' הוא התחיל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ובמקביל הוא הצטרף לתנועת הנוער העובד. יחד עם חבריו לתנועה הצטרף לחברת נוער שהתחנכה בקיבוץ עין זיתים שליד צפת ובהמשך עבר עם חבריו לקיבוץ רמת רחל שעל יד ירושלים.
בגיל 17 הוא התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל. במסגרת הנח"ל הוא מונה להיות מפקד של עולים חדשים שזה עתה הגיעו לארץ והיו מבוגרים ממנו בכמה שנים. לאחר מכן, הוא עבר לפקד על גרעיני נח"ל במעגן מיכאל וזמן קצר אחר כך התגלגל ליחידה 101.
לתא"ל בדימוס עוזי עילם, שהיה קצין מודיעין בחטיבת הצנחנים וחיבר את הספר "פשיטה לילית: פעולות התגמול: מהגנה ליוזמה" סיפר גיא כי אחרי השבוע לצד לוחמי ה-101 פנה למפקדם, אריק שרון, וביקש ממנו להצטרף אליהם. "הוא אמר לי: תבוא. עניתי: מה זה תבוא, אני חייל והוא השיב: בוא לסטאף (מיקום הבסיס של היחידה), אני כבר אסדר את הכל. הגעתי לסטאף. שלמה באום (סגן מפקד היחידה, א.א.) קיבל אותי בחמימות ובשמחה והוא אמר לי: לך לחוליה של מאיר הר ציון. באתי למאיר, גם הוא קיבל אותי בחביבות, וכך הצטרפתי ליחידה 101".
היחידה הוקמה במחצית שנת 1953 לנוכח המצב הביטחוני המעורער לאורך גבולות המדינה, וכישלונות בהתמודדות עם חדירות מחבלים ופיגועים ביישובי הספר, תופעה שכונתה אז "הסתננויות".
ביחידה היו כ-60 קצינים ולוחמים. למרות שפעלה רק חמישה חודשים, היא הצליחה להטביע חותם לאורך שנים. היחידה החזירה את האמון ביכולתו של צה"ל להגיב לתופעת ההסתננויות ולהשיב את היוזמה לידיו. הפשיטה הלילית הפכה לכלי שהביא ליחידה את תהילתה ואחרי חמישה חודשים, כש-101 נטמעה בגדוד 890 של הצנחנים, החל סגנון פעולה זה להתפשט ליחידות נוספות ולהיות מרכיב מרכזי ברוח יחידות העלית של צה"ל.
פעולות היחידה דרשו יכולת ניווט לילי ברמה גבוהה וכושר גופני גבוה כדי להגיע ליעדים רחוקים מהגבול. לבר-כוכבא היו כישורי שדאות מעולים ויכולת להבחין בפרטים ובדקויות בשטח.
מרבית הפעולות של יחידה 101 בוצעו על ידי חוליות של ארבעה-חמישה לוחמים לבושים בגדים אזרחיים, עם ציוד קשר מוגבל מאד במרחק השידור וללא כל סיוע של יחידות נוספות לצורכי חילוץ, גיבוי ורפואה, כפי שמקובל זה שנים.
ב-16 בדצמבר 1953 נרצחו שני חיילי צה"ל ליד בית גוברין ובתגובה הוחלט שיחידה 101 תצא לפעולות תגמול בגזרת הר חברון ותפגע בחיילים או שוטרים ירדנים. ב-21 בדצמבר, תחילתו של חורף קר וגשום, יצאו שלוש חוליות של היחידה מאזור קיבוץ נתיב הל"ה לשלושה יעדים שונים. שתי חוליות נחשפו בדרך ונאלצו לשוב לאחור. החוליה של הר-ציון הגיעה ליעד וביצעה את המשימה. עילם כותב בספרו כי שרון ראה במבצע זה "אות ומופת לפעולה שצריך וחובה ללמוד ממנה".
לצד מפקד החוליה, הרציון, השתתפו בפשיטה בר-כוכבא גיא, שמעון כהנר ("קצ'ה") ויונתן בן-טוב ("הנבט"). הארבעה צעדו יותר מ-21 קילומטרים בקור כבד, בבוץ וחלק מהדרך בתוך שלג, עד היעד בחברון. החוליה גלשה מעבר לחצות, השעה שבה היו אמורים על פי התוכנית להתחיל לחזור. הקרב החל אחרי שהם נחשפו בגלל הרקע הלבן של השלג עליו צעדו והשמיים שהיו מוארים בליל ירח מלא. הם פוצצו בית והרגו כמה חיילים מהמשמר הלאומי הירדני. למרות שנחשפו, הם הצליחו לחזור בשלום, בדרך שבה הגיעו. עילם כותב בספרו כי "'מבצע כפפות משי' נחשב לאחד הקשים והמסובכים בתולדות צה"ל. מאיר הר ציון קבע בפעולה בחברון רף גבוה בלא תקדים".
גיא תאר לעילם את הפעולה וסיפר "כי זה היה ליל חורף - ולא היה לנו יותר מאשר חולצה וסוודר. למאיר היה ברור שדבקות במטרה זו דבקות במטרה, והוא אמר שאנחנו ממשיכים לחברון. מאיר תמיד יודע לאן הוא הולך".
כששבו לנתיב הל"ה חיכו להם שרון והרמטכ"ל משה דיין עם מרק חם.
בינואר 1954 הצטרף בר כוכבא עם מרבית חבריו לגדוד 890 של הצנחנים. אחרי שהשתחרר משירות צבאי נישא לנורית והם גרו בקיבוץ מחניים שבגליל העליון. כעבור זמן קצר עברו למושב ניר-בנים. לזוג נולדו בת ובן - עדנה ושחר.
שחר היה מ"מ בשריון. בגיל 21 נהרג ליד צידון, ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה.
בר-כוכבא שירת גם הוא בחיל השריון אחרי ששב לשירות קבע זמן קצר אחרי שהשתחרר משירות סדיר ועשה הסבה לשריון. הוא אף נשלח עם משפחתו למשך שלוש שנים לאוגנדה כדי להדריך את חיילי צבא אוגנדה. בנוסף לכך, היה מפקד גדוד וסגן מפקד חטיבה ובמלחמת יום כיפור היה לצדו של שרון, מפקדו 20 שנים קודם לכן, ב-101. משירות קבע השתחרר בדרגת אלוף משנה.
הוא ונורית נפרדו והוא עבר לתל אביב, היה איש עסקים ונישא בשנית, ללידיה. לזוג נולדו בן ובת - עודד וקרן.
לאורך השנים הוא שמר על קשר עם קבוצת חברים מתקופת יחידה 101 והצנחנים, בעיקר עם קצ'ה. "הם היו שונים אחד מהשני, אבל היה ביניהם שילוב מדהים. קצ'ה היה איש ארגון וכוכבא היה חיית שטח", אמרה נורית. לדבריה, מותו של קצ'ה לפני שנתיים וחצי הייתה מכה קשה עבורו.
ביום ראשון הלך בר כוכבא לעולמו והובא לקבורה בניר-בנים, המקום שלדבריו נשאר תמיד ביתו. קברו נכרה מעל ראשו של קבר בנו, שחר.