הקרב על התקווה

"סהדי במרומים שלא בהקנטה אני כותב לך את הדברים, אלא מתוך דאגה. דאגה גדולה". במילים האלה הסתיים בשבוע שעבר טורו של עמיתי וחברי קלמן ליבסקינד. הוא ענה לי מדם לבו, על דברים שכתבתי לו שבוע קודם, מדם לבי. אני לא חושב שדאגתו של קלמן מהונדסת. היא לא נובעת מבורות ולא לובתה על ידי מחרחרי השנאה הרבים הנמנים על מחנהו.

אני חושב שהוא טועה. הוא שקוע יותר מדי במה שהפך למפעל חייו, העיסוק בבעיית הבדואים בנגב. אני עוקב אחרי המפעל החשוב הזה. קלמן משרטט שם מציאות בעייתית ואני שותף מלא לדאגתו בתחום הזה. יחד עם זאת, אני רואה גם את החלק המלא של הכוס. היא הרבה יותר מלאה מריקה, הכוס שלנו. כן הסיפור הבדואי מורכב ועמוס ניגודים, חלקם מעוררי דאגה אבל חלקם האחר מעורר תקווה רבה. את החלק האופטימי קלמן, לצערי, רואה פחות. זכותו. שליחותו חשובה.

גם אני דואג. לא פחות מקלמן, אם כי הדאגות שלי אחרות. קלמן, כפי שהיטיב לנסח בשבוע שעבר, מודאג מהעובדה שממשלת ישראל הנוכחית נסמכת על קולותיהם של "תומכי טרור" או כאלה שרואים בציונות פרויקט גזעני. הוא חושב שאני "התגמשתי, בהתאם לצרכים". בניגוד לרבים אחרים, הוא לא מקריא דף מסרים. הוא באמת מאמין שהעובדה שח"כ וליד טהא מכהן כיו"ר ועדת הפנים (שאינה כוללת ביטחון פנים) היא סכנה מוחשית לעתידו של הבית השלישי. הוא חש שהעובדה שמפלגה ערבית ישראלית (ועוד אסלאמית) הצטרפה לראשונה אי פעם למערכת קבלת ההחלטות על המגרש הפוליטי, עלולה לערער את יסודות הציונות. אני חושב הפוך. לא מדובר בסכנה, קלמן. מדובר בתקווה. התגשמות של החזון הציוני האמיתי. אז מה מדאיג אותי? עוד נגיע לזה.

בכל מקרה, בניגוד לרושם שנוצר בשבוע שעבר, אין הקמת מדינה פלסטינית על הפרק. אני לא איש שמאל. אין כרגע עם מי ועל מה לדבר. הנושא לא על השולחן. האחרון שניהל משא ומתן על מדינה פלסטינית היה בנימין נתניהו ב-2014. הגיע לטיוטה עם ג'ון קרי שכללה מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. זה אמיתי, זה פורסם, זה אושר, אז כנסו לפרופורציות. נפתלי בנט רחוק משם גם גדעון סער, זאב אלקין ואביגדור ליברמן. הסכנה הזו לא קיימת. אפשר להירגע.

בואו נתחיל לדון בדאגות של קלמן ליבסקינד בעזרת כמה ציטוטים: "דווקא הימין הישראלי יכול וצריך לבנות את הגשר אל רוב הציבור הערבי, זה שמתעניין כאמור בעיקר בנושאים כמו כלכלה, חינוך וביטחון פנים. במהלך השנתיים האחרונות פגשתי חלק גדול מהמנהיגים של ערביי ישראל, שאינם פוחדים להזדהות עם מטרות אלה. הם מרגישים שהשמאל הישראלי ניצל אותם במשך עשרות בשנים והשתמש בהם כבשר תותחים פוליטי, ומודים שמה שנותן להם שלטון הימין, בתקציבים ובכבוד, לא קיבלו בעבר".

לא, לא אני כתבתי את הדברים האלה. ויש עוד - "רוב הציבור הערבי מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים. סביב המכנה המשותף הזה אנחנו חייבים לבנות חיים משותפים, ולהניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין. אין סיבה שלא יהיו לערבים חלק ושותפות בניהול הממלכתי בתחומים אלה. הם לא חייבים להיות ציונים ולעמוד דום בימי הזיכרון, הם כן חייבים להיות נאמנים במאה אחוז למדינת ישראל. אני גם בעד צירוף ערביי ישראלי למשא ומתן שאי"ה יתקיים באחד הימים מול הציבור הפלסטיני. הבה נשתף פעולה עם אותה אוכלוסייה אלמונית גדולה החפצה בשקט ובחיים טובים, לעצמם ולמשפחותיהם, ונטפח אותה. הגיעה העת לשנות את תמונת המצב שמעמידה את היהודים מצד אחד, ואת ערביי ישראל והפלסטינים מצד שני. הימין הישראלי חייב להרים את הכפפה הזאת. בכל המפגשים שנכחתי בהם עם ערביי ישראל, יכולתי לשמוע אותם אומרים שהם פיתחו שנאה וחוסר אמון כלפי השמאל. ההצבעה בכנסת על מינוי מבקר המדינה אכן מוכיחה שלא היו אלה דברים בעלמא. ערביי ישראל אינם מונחים עוד בכיסו של השמאל הישראלי. הביטחון של ערביי ישראל נעוץ, בין השאר, בידיעה שאת הכבוד ואת התקציבים שקיבלו מממשלות הימין לא קיבלו וגם לא יקבלו לעולם מפטרונם הנצחי כביכול בשמאל. הגיעה השעה של הימין להיעתר באופן רשמי ובנפש חפצה לאתגר הפיוס והשיתוף הזה. ערביי ישראל הם הפתרון, לא הבעיה".

מזהים? אשל. נתן אשל. המוציא והמביא לבית נתניהו. היחיד שנמצא שם כל השנים, ברצף. האיש למשימות מיוחדות. הוא כתב את הדברים האלה. בשני מאמרים שונים שפרסם במקור ראשון ובהארץ. זה לא קרה מזמן. זו הייתה ההכנה לבחירות 2019, שהפכו לסבב של ארבעה קמפיינים אינסופיים שאיים להחריב את הכלכלה, החברה והממלכתיות הישראלית (כדי למלט את נתניהו מאימת הדין). אשל כתב את הדברים בסמכות וברשות. במקביל, החל מסע של פגישות חשאיות בהן השתתפו אשל, ראש הסגל של נתניהו דאז יואב הורוביץ ומנסור עבאס ומקורביו. כולל ארוחת ערב אינטימית בכפר קאסם, מקום מושבה של מועצת השורא. אחרי כל מפגש כזה, קיבל נתניהו דוח חשאי מפורט.

אחר כך יצא המנהיג עצמו לאור. הוא הבין שיכול להיות שלא יהיו לו מספיק קולות בימין. ייתכן שיזדקק לקולות הערבים. אז הוא שינה את שמו לאבו-יאיר, קנה (כלומר קיבל במתנה מאחד המיליארדרים) מנדולינה ויצא לשיר סרנדות מתחת לחלונו של מנסור עבאס. זוכרים את הקמפיין בנגב? את הקפה השחור עם מנהיגי הבדואים? את הצהרתו שהוא יעביר את הטיפול בכל הבעיות והקיפוח והדרישות שלהם לידיו שלו, במשרד ראש הממשלה? את הצהרתו שרק ממשלה בראשותו תוכל גם לקיים את הבטחותיה לערבים? אז כל זה קרה. באמת. במציאות.

לפני שנה בדיוק הורה הרב טאו למפלגת "נועם" לתמוך בהקמת ממשלה שתסתייע בקולותיה של רע"ם. הוא עשה את זה בעקבות לחץ כבד של נתניהו. לפני שנה בדיוק סיפר הרב דרוקמן על פגישתו עם מנסור עבאס ועל הלחץ הכבד מהליכוד לאשר הקמת ממשלה בה יתמוך עבאס (מבפנים, מבחוץ, לא באמת משנה). לפני שנה בדיוק התחנן מיקי זוהר, בפוסטים ובראיונות, בפני הציונות הדתית שתסכים להקמת הממשלה (בסיוע רע"ם, כן?). לפני שנה בדיוק צייץ עמיחי שיקלי שהפרסומים, לפיהם הוא מתנגד לממשלה עם רע"ם הם שטויות והוא עומד מאחורי נפתלי "מלא-מלא". הוא גם הציע למנות את מנסור עבאס לשר לשיתוף פעולה איזורי (יש סרטון בגוגל, נשבע לכם). לפני שנה הציע נתניהו לבנט להיות ראשון ברוטציה. לפני שנה התחננו שופרותיו של נתניהו בפני כולי עלמא להבין שמנסור עבאס מושיט לנו יד לשלום, חובתנו להיענות. זו הזדמנות היסטורית.

קלמן ידידי. העובדה שרע"ם בקואליציה לא מסכנת אותנו. אף שערה משערות הציונות לא תיפגע בגלל שמנסור עבאס מגנה כל יומיים את הטרור בשפה בה מעולם לא השתמש מנהיג ערבי. אף יהודי לא ייפגע מהעובדה שמאות אלפים מערביי ישראל מרגישים, לראשונה בחייהם, שהם חלק מהמדינה. צא לסיבוב בין ראשי זרועות הביטחון (אני עושה את זה על בסיס שבועי). שאל אותם. האם משהו השתנה בעקבות כניסתה של רע"ם? הם יענו לך שלא.

ישראל תוקפת בסוריה יותר מאשר תקפה קודם. ישראל משקיעה עשרות מיליארדים בהתעצמות מואצת, להשלמת הבור שהותיר נתניהו. ישראל הצליחה לעכב, ואולי גם לטרפד, את חתימת הסכם הגרעין החדש עם איראן, בלי לשרוף את היחסים עם הבית הלבן. ממשלת ישראל הוסיפה 1,100 שוטרים ומיליארדי שקלים למשטרה כדי שתחזיר את המשילות בצפון ובדרום. נדמה לי שהמשטרה גם לא באמת ויתרה על הר הבית, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים. נדמה לי שמעולם לא עלו כל כך הרבה יהודים על הר הבית כפי שעלו השנה.

את ההוכחה הטובה ביותר קיבלת מאלה שאתה אוהב להאזין לאיומיהם ולנופף בהם אחר כך, בפנינו: ובכן, יחיא סינוואר. מנהיג חמאס בעזה. הוא איים בקולו על עבאס ותבע ממנו לעזוב את הקואליציה מיד. אם האינטרס של חמאס הוא שרע"ם תעזוב את הקואליציה והממשלה תיפול, הרי שהאינטרס של ישראל הוא, בהתאמה, שיקרה דבר הפוך.

סינוואר מתגעגע למזוודות המזומנים. הן נפסקו. קשה לו יותר עכשיו, עם מימון הטרור. אגב, עזה לא הייתה שקטה ככה כבר שנים. המדיניות של ממשלת בנט-לפיד (בהובלת בני גנץ) היא כוחנות ביטחונית ומתירנות כלכלית. בינתיים, זה עובד. אבל מעבר לזה, סינוואר יודע שהתופעה הזו של התקרבות בין חלק ניכר מערביי ישראל לבין המדינה היהודית היא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על הטרור ועל חמאס. בטווח הארוך, הוא עלול לאבד אחיזה בתוך ישראל. לכן סינוואר מנסה להילחם בזה. אני לא בעד לעזור לו. אני בעד לעזור למדינה.

קלמן, שכחת מה היה כאן עד לפני שנה? שכחת את מופע הזיקוקים האחרון תחת נתניהו, ב"שומר החומות"? מי יודע יותר ממך איך איבד נתניהו את המשילות בנגב ובגליל? איך הוא התקפל בבושת פנים בפרשת המגנומטרים. איך תחת נתניהו חמאס הפציץ לראשונה בהיסטוריה את ירושלים ברקטות. איך הפציץ את תל אביב 51 ימים רצופים בצוק איתן. איך נתניהו ניסה להימלט הביתה בבהלה במהלך צוק איתן וענה ב"כן" לכל הצעת הפסקת אש, החל מהיום השני במבצע.

אני בטוח שאתה גם זוכר מי היה שר הקבינט שאכף על נתניהו (באמצעות לחץ פוליטי) לא לצאת לפני שצה"ל יטפל באיום המנהרות. אני משוכנע שאתה זוכר מי שחרר 1,100 מחבלים, 400 מתוכם רוצחי המונים, בעסקת שליט. אין לי ספק שאתה זוכר איך שלושתנו, אתה ובן-דרור ימיני ואני, הובלנו את קו ההתנגדות התקיף לעסקת הדמים הזו. ולסיכום הנושא, אתה בטח יודע מי שחרר את סינוואר עצמו באותה עסקה. ומי שחרר את השייח' אחמד יאסין. לכל זה אתה מתגעגע? המדיניות הזו, של דיבורים ימינה ומעשים שמאלה, לא הטרידה אותך?

פוליטיקה היא לא אוטופיה. בחלומי, ראש הממשלה שלי הוא הכלאה בין דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין. עם נגיעות מאריאל שרון ואפילו אהוד אולמרט (הפצצת הכור הסורי ועוד כמה דברים). אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. פוליטיקה היא אומנות האפשר. הבחירה בין אופציות. אם אתה מחכה לממשלה שתורכב מבר-כוכבא, מאיר הר-ציון, יהודה המכבי ובצלאל סמוטריץ', תהיה לך המתנה ארוכה. לפני כעשרה חודשים היו בפניו של נפתלי בנט רק שתי אופציות: להקים ממשלת אחדות עם רע"ם, או לגרור את ישראל לבחירות חמישיות, בואכה שישיות, שביעיות וכו'.

הוא בחר באופציה הנכונה. הממשלה שלו נוטה ימינה, לא שמאלה. רוב התפקידים בידי אנשי ימין או מרכז ימין. יש בה וטו לכל הצדדים. אין סכנה להתנחלויות. אין תהליך מדיני. לראשונה מזה עידנים ראש ממשלת ישראל כלל לא הזכיר את הפלסטינים בנאומו באו"ם. על מה אתם מלינים? ממה אתם חוששים? הבט בביביסטים. כל יום הם משנים זווית. פעם הם מקוננים על אובדן צביונה היהודי של המדינה. את זה הם אומרים כשבפעם הראשונה יש כאן ראש ממשלה שומר שבת ומצוות. אחר כך הם צורחים משהו בעניין איראן (נתניהו הביא במו ידיו את איראן למעמד של מדינת סף גרעינית). אחר כך הם עוברים להר הבית, כאילו שכחנו מה היה כאן לפני שנה.

קלמן, האמת היא, שאין לימין על מה להתלונן. הממשלה הזו לא עושה שום דבר שקודמתה לא עשתה. נתניהו פינה את חומש 250 פעם. הקפיא את ההתנחלויות. לא פינה את חאן אל-אחמר. לא נגע במערכת המשפט. הגן על בג"ץ בגופו. היחידה שהתחילה להביא לשם שינוי היא איילת שקד. על מה אתם מדברים, למען השם? נגד מה אתם מוחים? אני אגלה לך נגד מה הם (לא אתה) מוחים: נגד חילול הקודש. נגד החוצפה ההיסטורית הלא תיאמן של פינויה של משפחת נתניהו מהשררה. הם לא מצליחים להפנים שהשמש ממשיכה לזרוח. שהמדינה ממשיכה לפרוח. הבט בכלכלה. המספרים משוגעים. כן, זה היה גם אצל נתניהו, אבל זה לא נפסק. זה נמשך, וביתר שאת. הצמיחה מזנקת. האבטלה בשפל של כל הזמנים. חודש מרץ היה הכי טוב בהיסטוריה בתיירות פנים. ביום העצמאות התבשרנו שישראל עקפה את גרמניה בתוצר הלאומי הגולמי לנפש. אכן, חילול הקודש.

אתם קוראים לו "נוכל". זכותכם. על מה ולמה? על זה שהפר את הבטחותיו. אתם מתייחסים בעיקר להצהרות הסרק הפוליטיות שלו טרם הבחירות, בהן הודיע עם מי יישב בממשלה ועם מי לא. ראשית, אביא לך כאן ציטוטים של אחד האנשים הכי קרובים לבנימין נתניהו בעת האחרונה. קוראים לו אלי ורד חזן. עד לאחרונה הוא היה דובר הליכוד (ונתניהו). הוא היה מעורב בתפקידים בכירים כמעט בכל הקמפיינים של הליכוד מאז 2003. גם בכתיבת מצע הליכוד (כשעוד היה למפלגה הזו מצע). הוא מקיים מדי פעם מפגשי זום עם פעילי ליכוד בכירים על מנת לתדרך אותם. הנה מה שהוא אומר על הבטחות בחירות (יש אפילו סרטון): "אם אני אדבר על התפר שבין אמת לשקר בקמפיינים וכל העניין של הבטחות בחירות, כמו שאמרתי - להבטחות בחירות, ואני אומר את זה בצער רב, ואני לא תומך בזה, אבל להבטחות בחירות אין שום חשיבות, למצעים של מפלגות במדינת ישראל אין שום חשיבות, בדרך כלל אלה שידברו על מוסר הם אלה שיפרו אותו הכי הרבה, בדרך כלל אלה שמבטיחים את ההבטחות הכי גדולות הם אלה שלא מקיימים אותן".

לשם שינוי, הוא צודק. קלמן, בוא נתעלם באלגנטיות מהעובדה שבנימין נתניהו נתפס מעט מאוד פעמים בקיום הבטחות כלשהן. מהעובדה שכל מה שהבטיח, הפר. שפעם אחר פעם הקים ממשלות עם המרכז והשמאל והשאיר את הימין בחוץ. שהבטיח שזהו, נגמרה הרוטציה, ומיד עבר למאמץ נואש לרוטציה (עם כל מי שרוצה). על זה שהבטיח להפיל את שלטון חמאס. שהבטיח לא לדבר עם הטרור. לפנות את חאן אל אחמר. לספח את יהודה ושומרון. למנות את גדעון סער לשר, את ניר ברקת לשר האוצר, את משה פייגלין ואת רפי איתן לשר. אפשר להמשיך את הרשימה הזו לנצח. אבל בוא נתעלם ממנה לרגע. נניח שנתניהו השתנה.

תגיד, אתה זוכר את גנץ? בני גנץ. יהודי חביב מאוד, אולי חביב מדי. האיש שהקים מפלגה שהייתה לה רק הבטחת ליבה אחת: להחליף את נתניהו. שום דבר אחר לא עניין את מיליון ורבע המצביעים של גנץ. הוא נשבע שלא יישב עם נתניהו ולכן הוא קיבל את הקולות האלה. מה הוא עשה אחרי הקמפיין השלישי, אתה זוכר? הוא שבר את ההבטחה הזו. למה הוא עשה את זה? כי הוא השתכנע שזה לטובת המדינה. הוא הבין שעוד קמפיין יכול לדחוף אותנו לתהום. הוא הבין שאין ברירה. היה לי קשה עם זה. כאב בטן ותחושה קלה של בחילה. אבל הבנתי שאין ברירה. שהמדינה נמצאת מעל הבטחת בחירות כזו או אחרת. המהלך של גנץ הביא לפירוק כחול לבן וגניזת חלום האלטרנטיבה לנתניהו (לפחות כך זה נראה אז). אבל הוא היה חשוב למדינה. אז תמכתי בו.

מה ההבדל בין מה שגנץ עשה למה שבנט עושה? מנסור עבאס? הרי אתה יודע שגם ביבי היה עושה את זה. עבאס? הוא היה מקים ממשלה עם חמאס. גם את זה אתה יודע. בוא, לסיום הפרק הזה, נשמע מה אמר בנט יום לפני הבחירות ברדיו 103: "אני לא בכיס של אף אחד. לא ביבי ולא רק לא ביבי. מתחייב לדבר אחד - לא יהיו בחירות חמישיות. אני לא מחרים אף אחד. כולם מוזמנים". דברים דומים, ואף חדים יותר, אמר אצל אופירה וברקו ערב הבחירות. בכל הסקרים של אותו קמפיין הוצבה ימינה של בנט בין גוש "רק ביבי" לגוש "רק לא ביבי" כזו שתהיה לשון מאזניים. הבטחת הליבה של בנט הייתה למנוע בחירות חמישיות. כל השאר קשקושי קמפיין ופתפותי ביצים.

יש לנו כאן מדינה מסובכת, קלמן. אולי המסובכת בעולם. 20% מאיתנו אינם יהודים, אלא ערבים המזדהים כפלסטינים. זה מצב חסר תקדים. שני הצדדים, אנחנו והם, היו שמחים להיפטר זה מזה. שני הצדדים, אנחנו והם, יודעים שזה לא יקרה. הם לא הולכים לשום מקום ואנחנו נשאר כאן לנצח. יש שתי אופציות: או שהם יתקרבו אלינו לאט לאט, ישותפו בתהליך קבלת ההחלטות (בלי נגיעה בביטחון, כמובן), יתחילו להרגיש חלק מהמדינה ויפסיקו למשכן את עתידם בבנק הדם הפלסטיני, או שיקרה תהליך הפוך שיוביל לאסון.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שהחזון החיובי מתחיל להתגשם. ביום השואה הגיעו לאושוויץ משלחות של ערבים ישראלים (כן, גם מוסלמים). במהלך שנות הקורונה פתאום גילינו את העובדה שמטפלים בנו רופאים ורופאות ערבים, אחים ואחיות, רוקחים ורוקחות. בכל סקרי העומק רואים שההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה הולכת וגוברת. הקולות החדשים, אלה שלא האמנו שיישמעו אי פעם, מתחילים לתפוס נפח. זה תהליך מורכב, היסטורי, ארוך ומסובך, אבל הוא מתחיל.

החלום הציוני ניצח, קלמן. אנחנו ניצחנו. ישראל היא נס משוגע שקרם עור וגידים. אין עליה איום קיומי. היא חזקה בהרבה מסך כל אויביה. היא עובדה קיימת. הסכנה הממשית האמיתית תהיה כרסום מבפנים. התפרקות המסגרת. התמוססות הדבק המאחה אותנו לעם אחד. את הסממנים לכל זה אנחנו רואים מדי יום, קלמן. אתה יודע מי אחראי לזה. אתה יודע מי מלבה את זה. אתה יודע מי מוכן להעלות את המועדון באש רק כדי למלט את עצמו מאימת הדין. לא ניכנס לזה עכשיו.

מכיוון שאין לנו אופציה לפנות מכאן את אזרחי ישראל הערבים והם כנראה לא יתפנו מעצמם, אנחנו צריכים לבחור בין החזרת הממשל הצבאי לתהליך של התקרבות ושיתוף. הכנסתה של רע"ם לקואליציה לא פוגעת בביטחון המדינה. היא עשויה לחזק את האפשרות שיותר ויותר ערבים ישראלים ייסחפו לתוך הדו-קיום הישראלי. היא תעודד את המגמה המתונה. תחזק את הזהות הישראלית על חשבון הפלסטינית. זו אינה אוטופיה. הבט על האמירויות, בחריין, מרוקו, אפילו סעודיה. גם שם מפנימים את זה. הבט על מצרים וירדן. נכון, אין שם מחסור בשנאת ישראל אבל הסכמי השלום יציבים כבר עשרות שנים.

ערביי ישראל אינם טיפשים. יש להם עיניים, הם מביטים סביב. הם מבינים שהם חיים בגן העדן. הם מבינים (אך לא יודו בזה בפה מלא) שהציונות היא נס שקרה גם להם. אף אחד לא מתכוון להפריט להם סמכויות ביטחוניות או להכניס אותם למערך קבלת ההחלטות בקבינט. כל מה שהם רוצים זה להרגיש שייכים, להרגיש שהם מקבלים מהמדינה מה שהאזרחים האחרים מקבלים ממנה, להרגיש שיש להם תקווה. כשתהיה להם תקווה, היא תהיה משותפת. אם שיתופה של רע"ם בקואליציה ייכשל, זה יהיה אסון למגמה הזו. לא פחות. בדיוק כשהיא החלה לגבור על המגמה הנגדית של טרור, לאומנות וג'יהאד.

לצערי, בימים האחרונים נראה שהקיצונים גוברים. נתניהו, שרק לפני פחות משנה נשא נאום בו התגאה איך מנע מאיתמר בן-גביר לעלות להר הבית ולהבעיר את כל המזרח התיכון, מנסה עכשיו להבעיר את המזרח התיכון בעצמו. מנסור עבאס קורס תחת לחץ הקיצונים במפלגתו. נצחון הרוב המתון והשפוי שיודע שהר הבית לא בסכנה, משני הצדדים, מוטל בספק. אם הקיצונים ינצחו, זה יהיה אסון. לא רק לנו ולא רק להם. לכולנו.

הגענו, סוף סוף, למה שמטריד אותי. יום הזיכרון המחיש את זה בדרך אופטימלית. הרוח החיה ביום הזיכרון היה אחד בשם משה מירון. תעשה עליו גוגל, קלמן. תמצא שם הרבה מאוד תמונות עם נתניהו. מירון הוא ההוגה, היוזם והמבצע של קמפיין ה"שמאלנים בוגדים". אין משימה, מחפירה ככל שתהיה, הקטנה על מידותיו, ובלבד שההוראה תצא מקיסריה.

הוא הגיע לטקס כדי להשפיל את ראש הממשלה. הוא לא משפחה שכולה. הוא ביביסט שלא רואה בעיניים. הוא התחנן בפני השוטרים שיעצרו אותו באזיקים, כדי לספק לשולחיו תמונת ניצחון. כל אותו יום הוא קיבל ריכוך ארטילרי בעשרות ציוציו של הג'וניור, נתניהו הצעיר. אין גידוף שלא הושמע ביום הזה. כן, היו שם גם כמה משפחות שכולות, אבל לא היה שום קשר בין השכול לבין המאמץ להשפיל את ראש ממשלת ישראל בטקסי הזיכרון.

נכון, המשפחות השכולות שלנו קדושות. אנחנו מדינה שכולה. אבל זה לא אומר שיש להן רישיון פתוח, לעולל כל דבר. אני מבין משפחות שכולות שמוחות בפני ראש ממשלה האחראי לשכול שלהן. אפשר להבין את המשפחות שמחו בפניו של אולמרט, ששיגר לא מעט חיילים אל מותם (לבנון השנייה, עופרת יצוקה ועוד). אפשר להבין משפחות שכולות שמחו בפני שרון. אפשר להבין את המשפחות השכולות של אסון הכרמל או מירון שמחו בפני נתניהו. או את המשפחות השכולות של נרצחי עסקת שליט.

הבעיה היא, שנפתלי בנט עוד לא הספיק לסבך את ישראל במלחמה מיותרת, מבצע כושל, אסון מהדהד כלשהו. מה שהוא חווה ביום הזיכרון היא מחאה פוליטית על כי העז להחליף את נתניהו. בנט לא מימן את חמאס (להיפך), בנט לא הגן על חמאס, בנט לא שחרר מרצחים, בנט לא יצא למלחמה. יש לו 16 חללים של גל הטרור הנוכחי, משפחותיהם יכולות למחות מולו. כל השאר הם פעילים פוליטיים שלא היססו להפוך את היום הזה לעוד תחנה ברכבת הפירוק של הישראליות. כל זאת, על שום מה? בשם מי ומה? האם פולחן האישיות המחליא לו אנו עדים בשנים האחרונות מכשיר גם את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל?

אני מקווה שעקבת, קלמן. אם לא, אני ממליץ בפניך לעקוב אחרי אורלי לב. אחת הקרובות ביותר לנתניהו'ז. היא זו שנשלחה (על פי פרסומים במפות גוגל) מקיסריה לגדף את המשפחה השכולה של סרן תם פרקש ז"ל, עם חבר מגדפיה וכמה מגפונים. בערב יום הזיכרון העזה צייצנית אלמונית לכתוב כמה מילים על התרגשותה מנאומו של ראש הממשלה בנט. לב, באחת מקבוצות הווטסאפ הביביסטיות שלה, העלתה צילום של הציוץ החתרני הנ"ל עם הוראה: "טפלו בכלבה". אלה הדברים שמדאיגים אותי, קלמן. השסע הפנימי. ליבוי האש. שיסוי מחצית העם במחציתו האחרת. סימון כל השמאלנים כבוגדים, כל האשכנזים כצוררים, כל אלה שלא נשבעים בשמו של ביבי כמחבלים. מדאיג אותי שראש הממשלה לשעבר לא פוצה את פיו ומצפצף. לא על האיומים, לא על הגידופים, לא על שפיכת הבנזין על הגחלים והחיטוט בפצעי העבר כדי לקדם אג'נדות פוליטיות. מדאיג אותי שאותו ראש ממשלה לשעבר כבר מזמן לא מחליט לבד.

אני מזכיר לך את ההקלטה הבלתי נשכחת של נתן אשל ב"עובדה", שבה סיפר על השיטה של נתניהו: "בציבור הזה, אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן, מה מחמם אותו? הרי הוא אומר - מה? הם? יעשו לי בזה? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו הו הא מה קרה נוני אכל אותה אחרי הבחירות? הם שונאים הכול. השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו. ואנחנו מסתכלים על המחנה שלנו. מירי רגב עושה עבודה מצויינת. זאת אומרת זה שהיא בהמה בכלל. כי היא מלהיבה כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל עם הידיים. זה מה שהיא עושה, וזה מצליח".

צפיתי בטקס המשואות בערב החג. הוא היה מרגש עד דמעות, ישראלי כהלכה, מעורר תקווה, חזון ואמונה שיכול להיות כאן גן עדן אמיתי. טקס בצלמו ובדמותו של חילי טרופר הנפלא. לראשונה מזה שנים, הוא לא הכיל פולחן אישיות צפון קוריאני. ראש הממשלה לא נאם, לא השתלט על הטקס, לא דרס את יו"ר הכנסת, לא הפר את המסורת הממלכתית הנושנה מימים ימימה. הוא ישב בפינה די חשוכה ונופף בדגל ישראל, אחר כך הסתובב בתוך הקהל עם בנו על כתפיו. לא היה בטקס הזה "אני ואני ואני".
מיקי לוי, יו"ר הכנסת, דיבר על "אתם" ועל "אנחנו".

הטקס הזה הביא למרכז הבמה, לאור הזרקורים, את מיטב בנינו ובנותינו שהודרו משם עד היום. תוקנו בו עוולות. רקדו בו אנשים בכיסאות גלגלים. את המשואות השיאו הורים לילדים מיוחדים ופורצי דרך בתחומים חברתיים (אני אישית לא יכולתי שלא להתייפח כשיה-יה, אלוף יורם יאיר, השיא את משואתו). שרו בו שני זמרים ששירתו כלוחמים (רביב כנר ועידן עמדי). הבמאי לא קיבל הוראה לקלוז אפ על הרעיה פעם בחצי דקה, ועל זו שיוצקת מים על ידיה פעם בדקה (מסכנה מירי רגב, הרחיקה עד מקסיקו השנה). הטקס הזה סימל עבורי סוג של חזרה לשפיות וכן, גם חזרה לצניעות המקורית שלנו, עוד מהתקופה שכל מה שעשינו כאן זה לייצא תפוזים.

אם אתה חושב, קלמן, שכל זה מסוכן לישראל, אז אנחנו חלוקים. אם אתה חושב שממשלה שמוכיחה שכמעט כל חלקי העם יכולים לשבת ביחד ולקבל החלטות, אנחנו חלוקים. מצד שני, גם כשאנחנו חלוקים, נישאר לנצח אחים. לא נקרא אחד לשני בוגד ולא נאחל זה לזה איחולי מוות. לא נקרא זה לזה נוכל. היה שווה להתווכח איתך קלמן, ולו כדי להוכיח שכן, גם שני אנשים עם פערי תפיסה ואמונה יכולים לשגשג יחד, בדו-קיום, בתוך צרור עמודים אחד.