בן כספית, איזה ערך יש לעיתונות שעוצמת עיניים לשקרים בשם "רק לא ביבי"?

בן כספית הוא חבר ועמית לכתיבה ב"מעריב" כבר למעלה מ־20 שנה. לא אלאה אתכם בתיאור הגלגולים שעבר העיתון בשנים הללו, רק אספר שלפני כעשור, לאחר אחת ההתפצלויות שבסופן מצאנו את עצמנו כותבים בשני עיתונים שונים, הוא טילפן אליי, הזמין אותי לקפה, וביקש שאעבור לאגף שלו. "חשוב לי שיהיה לידי מישהו שיכתוב שאני מדבר שטויות", הסביר וצחק. עד היום אני מלא הערכה כלפיו על ההצעה ההיא. אני מכיר מעט מאוד עיתונאים, בטח כאלה עם הקילומטראז' של בן, שמחפשים מישהו שיתווכח איתם. בשבוע שעבר, כשבן שיגר לעברי בטור שלו צרור שאלות המתייחסות להתנגדות העזה שלי לממשלה הנוכחית ולציפייה שלי לנפילתה, סברתי שהשאלות הללו שלו ראויות לתשובה.

"האם הם באמת חושבים", הפנה בן שאלה אל עמית סגל ואליי, "ששובו לשלטון של זולל שרצים שהתחתן עם שיקסע וכינה תפילין בשם 'החבלים האלה', יחזק את הזהות היהודית של מדינה שכרגע ראש הממשלה שלה הוא איש דתי חובש כיפה מהציונות הדתית?".

ובכן, אני לא שמעתי אף פעם את בנימין נתניהו מתייחס אל התפילין כאל "החבלים האלה", ובכל מקרה אל נתניהו עוד נחזור. יותר מטרידה אותי - או יותר מדויק לומר, מעליבה אותי - המחשבה שבן כספית איננו היחיד שאוחז בה, לפיה אני אמור להתלהב מנפתלי בנט כראש ממשלה, משום שלשנינו יש כיפה על הראש.

נתחיל מכך שלא זיהיתי עד כה שום דבר שמחבר בין הכיפה שעל ראשו של בנט לתפקוד שלו כראש ממשלה. יש אנשים שהכיפה על ראשם היא חלק ממנגנון ההפעלה שלהם. יש כאלה שאצלם היא חלק מהביוגרפיה. אצל בנט לא מצאתי שום עדות שמחברת אותו אל הקבוצה הראשונה.

אני לא יודע לומר כמה עולם הערכים הדתי שלו משפיע על התנהלותו כאיש פרטי, ובהחלט יכול להיות שבתחום הזה הוא משאיר לי אבק בהקפדתו על קלה כחמורה. אני כן יודע לומר, שככל שאני עוקב אחר פעולותיו כפוליטיקאי, הכיפה שעל ראשו אינה מעלה ואינה מורידה דבר. משכך, העובדה שמה שמונח על הראש שלי דומה למה שמונח על הראש שלו, לא מעוררת בי שום התרגשות.

אבל יש משהו הרבה יותר עמוק מזה. הציפייה מהציבור הדתי לאומי להתלהב מהכיפה של ראש הממשלה, היא ציפייה שטמונה בה הנחת יסוד שהופכת אותנו לציבור שאין לו ערכים, ואין לו תפיסת עולם, ואין לו מערכת שיקולים של טוב ורע, וכמוהו כאוהד של קבוצת כדורגל שמוחא כפיים לקבוצתו, תעשה מה שתעשה, כי אמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים.

ובכן, אנחנו מעט יותר מורכבים מזה. יש חובשי כיפה שיושבים בכלא על רצח, ואין לי איתם דבר וחצי דבר. יש חילוניים שעסוקים בעשיית טוב ובתיקונו של עולם, ואני מעריץ את האדמה שהם דורכים עליה. ובכלל, בן חברי, אם אני אמור לשמוח מכך שבנט ראש ממשלה רק בגלל שהוא דתי ואני דתי, מדוע לא שמחת אתה כשבנימין נתניהו היה ראש ממשלה, שהרי הוא חילוני ואתה חילוני?

הלאה. בן לא מבין איך אני לא מתלהב משיתוף הפעולה הקואליציוני המרגש בין ימין לשמאל, ותוהה, על עמית סגל ועליי, "האם הם במחנה שמבין שצריך ללמוד לחיות ביחד בארץ הזאת וגם לשמאלנים יש כאן לא מעט זכויות, או במחנה של אלה שקוראים להם "משומדים?".

גם סמי פרץ הלך השבוע באותו כיוון במאמר שפרסם ב"הארץ", ולא הבין איך יכול היה עמיחי שיקלי להתנגד ל"חיבור בין ימין לשמאל, ערבים ליהודים, דתיים לחילונים. האין זה האתוס שחניכי המכינות גדלים עליו?", שאל. "האין זו נבחרת החלומות של מי שרוצה להתגבר על מחלוקות, ליצור דיאלוג עם אחרים ולקרב בין יריבים לאחר כמה שנים של קיטוב, שנאה, גזענות ובעיקר תקיעות פוליטית של בחירות תכופות וחוסר יציבות קיצוני?".

ובכן, בן וסמי חבריי, אחדש לכם משהו. קואליציה איננה מדורה של ל"ג בעומר וגם לא מיזם של "צו פיוס". קואליציה משקפת את הבחירה של רוב הציבור, המבקש לקדם תפיסת עולם. יש לי הרבה מאוד חברים טובים שנטועים עמוק בשמאל. אני חולק עליהם, אני מתווכח איתם, ואני מכבד אותם ואת העובדה שהם חושבים אחרת ממני.

אני לא שוכח לרגע שהדעה הפוליטית שלי - שמטבע הדברים נראית לי הדעה הצודקת - לא הופכת אותי לאזרח טוב מהם, או לבנאדם טוב מהם, או לישראלי טוב מהם. אבל בין זה לבין הדרישה להזמין לקואליציה את נבחרי הציבור שלהם, אין ולא כלום. אני חי, נושם וקורא פוליטיקה מאז הייתי ילד, ואני מודה שמעולם לא נתקלתי בעמדה המוזרה הזו, שלפיה אם כולנו ישראלים, וכולנו אזרחים שווים, וכולנו צריכים לחיות באהבה זה עם זה, כולנו גם צריכים לשבת יחד בקואליציה.
אני איש ימין ומהמקום הזה אני רוצה מאוד שתקודם תפיסת העולם של המחנה הלאומי. וכדי שזה יקרה, אני מתפלל בכל פעם שאני הולך לקלפי שהימין ירכיב את הממשלה והשמאל ירכיב את האופוזיציה. יודעים מה? אני בטוח שאם השמאל היה זוכה פה ל־70 מנדטים, לא אתה בן, ולא אתה סמי, הייתם דורשים לצרף לממשלה את בצלאל סמוטריץ' ואת איתמר בן גביר, בשם הצורך שכל כך חשוב לכם פתאום בקירוב לבבות, ובאחדות וב"הינה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".

ואם אחרי הבחירות הבאות יהיו כאן 70 מנדטים שידרשו את הקמתה של מדינה פלסטינית, אני לא מאמין שמישהו מכם יתבע לצרף לקואליציה את מפלגות הימין שיתקעו את היוזמה הזו. ובכלל, אני לא זוכר שחבטתם באביגדור ליברמן על רצונו בממשלה ללא חרדים, שלפי הבדיקה האחרונה שלי גם הם חלק מעם ישראל.

במילים אחרות, אל תצפו מאיתנו את מה שאתם לא מצפים מעצמכם. ועוד משהו צריך לומר, בהקשר הזה. אתם הרי לא לבד בתפיסה המשונה הזו. טענת ה"כל ישראל חברים" היא טענה שאנשי "ימינה" אימצו בחום, רגע אחרי שהקימו את הממשלה הזו, והיא טענה שראויה לכל בוז. למה? משום שהטקסטים האלה, של מדריכים בסמינריון משותף לבני עקיבא ולשומר הצעיר, הגיעו רק עם הצורך הפוליטי להתחבר לשמאל, כדי לזכות בראשות הממשלה.

שבועות ספורים קודם לכן, החזיקו אנשי "ימינה" בעמדה הפוכה ב־180 מעלות. וזו לא הייתה עמדה פוליטית חסרת משקל. זו הייתה עמדה אידיאולוגית. ברורה. מוצקה. מנומקת. רגע לפני הבחירות נשבעו נפתלי בנט ואיילת שקד ומתן כהנא, מעל כל במה, ומול כל מיקרופון פתוח, שהם לא ייתנו יד להפיכתו של יאיר לפיד לראש ממשלה "בשום קונסטלציה".

היו לו, לבנט, הסברים משכנעים לכך. לפיד, הוא הסביר, הוא "נגד ההתיישבות ונגד סממני הדת". "אני ימין והוא שמאל ואני לעולם לא אפעל נגד ערכיי". כך ממש הוא אמר. אז תגיד לי אתה, בן, האם בנט של דקה לפני הבחירות לא ידע שגם לשמאלנים יש זכויות? שגם הם בני אדם עם רצונות ושאיפות וחלומות?

בנט ידע גם ידע. אבל הוא ידע עוד משהו. שכאיש ימין יש לו עניין לקחת את המדינה לכיוון ימין, ולא לייצר תאונה כשהשמאל מחזיק במחצית ההגה, וכל אחד מושך לכיוון אחר. זה כל כך פשוט, שלא ברור מה יש כאן להסביר. כך היה כשהוא ושקד וכהנא נשבעו לא לשתף פעולה עם אנשי מרצ, בטענה שהם תומכים בהעמדת חיילי צה"ל לדין בהאג, ושהם לא מאמינים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך היה כשהתחייבו לא לשבת עם אביגדור ליברמן, שמוביל, כפי שהסביר כהנא, "דרך רעה ומשסה".

אומר לך את האמת, בן, רגע אחרי הבחירות, כשבנט התייצב - אגב רמיסה של כל ההתחייבות הללו - והכריז "בכוונתי להקים ממשלת אחדות יחד עם ידידי יאיר לפיד", הייתי משוכנע שכל עיתונאי הגון וישר, רודף צדק ושונא שקר, יתקומם ויצעק בקול: "נבלה נעשתה בישראל". הייתי בטוח שאתה תהיה הראשון לקרוע לגזרים את החבורה הזו, שאין דרך אלגנטית לכנות אותה אחרת מאשר חבורה של שקרנים. ואין לך מושג כמה התאכזבתי כשזה לא קרה.

הרי באוזניך שלך שמעת את בנט ושקד וכהנא נשבעים - שתי דקות לפני שחתמו איתו על הסכם קואליציוני והתחילו לספר עד כמה מדובר ב"ערבי טוב" - שלא יישבו עם מנסור עבאס. הרי בעיניך שלך ראית אותם רצים לוועדת הבחירות ודורשים לפסול אותו ואת המפלגה שלו מריצה לכנסת בטענה שהם גם תומכים בטרור, וגם שוללים את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אני שואל אותך באמת, בן חברי, איזה ערך יש לעיתונות שאנחנו מייצרים אם אנחנו מודיעים לפוליטיקאים, מושאי הסיקור שלנו, שבשם ה"רק לא ביבי" נשמח לעצום עין מול כל השקרים שלהם? מה שווה כל המלחמה שלנו על שלטון החוק ועל המינהל התקין? מה משקלם של כל הדיבורים שלנו על טוהר המידות, כשמפלגה שלמה רצה לבחירות עם הצעה מסודרת שהיא מגישה לבוחר, ולמחרת בבוקר היא מחליטה שכדי להקים ממשלה בראשותה כדאי להתחפש למשהו אחר לגמרי? איך אדם הגון כמוך יכול לסנגר על הדבר הזה?

איך אדם הגון כמוך יכול להדביק את הכינוי "נוכלת" לאורלי לוי־אבקסיס, שאחרי הבחירות התהפכה, ובה בעת למחוא כפיים לנפתלי שעשה את אותו הדבר בדיוק, רק עם כל המפלגה? "היא הונתה את מצביעי העבודה־גשר־מרצ במצח נחושה", כתבת עליה אחרי שהודיעה שלא תשב בממשלת שמאל הנשענת על הרשימה המשותפת. "לפני הבחירות הודיעה שלא תהיה לה בעיה ליטול חלק בממשלה, גם אם חברי הרשימה המשותפת יתמכו בה מבחוץ", הזכרת לה.

נו, אז כשלוי־אבקסיס מודיעה לפני הבחירות שתשב עם המשותפת ואחרי הבחירות חוזרת בה זה מעשה נוכלות, וכשבנט מודיע לפני הבחירות שלא יישב עם רע"ם ואחרי הבחירות חוזר בו, זה מודל למנהיגות ראויה?

אני קורא את הביקורת הקשה שלך, בן, על עמיחי שיקלי, ולא מצליח להתחיל להבין אותך. קראתי את רשימת ההצבעות שב"ימינה" האשימו את שיקלי, שהצביע בהן נגד עמדת הסיעה. קראתי ולא האמנתי. בין השאר, מופיעות שם ההצבעה שלו בעד חיבור בתים בהתיישבות הצעירה לחשמל, בעד חוק לביטול אזרחותו/תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור מעשה הטרור, בעד גירוש בני משפחה של מחבלים, ובעד הצעה לסדר שיצאה נגד הקפאת תכנון הבנייה ביהודה ושומרון ונגד מניעת הסדרת ההתיישבות הצעירה.

עזוב רגע ימין או שמאל. עזוב רגע את עמדתך הפוליטית, שאני מכבד אותה גם אם אני חולק עליה. הרי העניינים הללו היו ליבת תפיסת העולם של "ימינה" ערב הבחירות. תסביר לי איך עיתונאי עם ראייה נקייה יכול לתמוך במפלגה שקוראת לעצמה "ימינה" ומתנגדת לכל רשימת החוקים שלעיל, ולתקוף את מי שבחר להישאר נאמן לדרך ולתמוך בהן?

"אני מסתכל על קלמן ועמית, שני חברים שלי", כתבת, "ושואל את עצמי באיזה מחנה הם. האם הם במחנה של מתן כהנא, או של הרב טאו? האם הם במחנה של יועז הנדל, או של איתמר בן גביר?".
אומר לך משהו, שנדמה לי שקצת קשה להבין כשעוסקים כל הזמן בצורך להכריע דיכוטומית, כן ביבי או לא ביבי. אני לא במחנה של אף אחד. יש לי תפיסת עולם, ומי שמקדם אותה אני במחנה שלו. אני יכול למחוא כפיים לבנימין נתניהו על הסכמי אברהם, ולכתוב נגדו בחריפות כשהוא משחרר מחבלים עם דם על הידיים. אני יכול להתרגש מנאום של יועז הנדל, כמו זה שנשא השבוע בניר גלים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובו בזמן לחשוב שההכרזה שלו על כך שוואליד טאהא לגיטימי, ואיתמר בן גביר לא, היא הכרזה מבישה.

אני מנסה להשיב לשאלתך אם אני במחנה של מתן כהנא, ואני לא באמת יודע לאיזה מתן כהנא אתה מתכוון. לזה של היום, או לזה של לפני עשרה חודשים? לזה שדילג מאולפן לאולפן ופיזר הבטחות ושבועות וקונמות, או לזה שכעבור שבועיים הפר אותן עד האחרונה? לך אל אוסף הציטוטים השלם שלו, המפוזר ברחבי הטוויטר, ולא תאמין שמדובר באותו אדם.

אומר לך עוד משהו על כהנא, שמהטור שלך אני מבין שאתה מעריך אותו מאוד. מתן כהנא הוא האכזבה הגדולה ביותר שיש לי ב"ימינה", והתחרות שם קשה. בנסיבות אחרות, בעולם אחר, במציאות אחרת, אם היו מכניסים למחשב את הקריטריונים של מי שהוא בעל התכונות הדרושות להנהגת הציבור הדתי לאומי, יש מצב שהוא היה פולט את התמונה של כהנא. שומר מצוות, מוביל, מפקד, לוחם, תורם, מתנדב. אלא שרגע אחרי שהאיש נכנס אל המערכת הפוליטית, התברר שמדובר קודם כל, ולפני הכל, בחייל.

נוהגים במקומותינו ללעוג ללפיד ולליברמן, שבוחרים לצידם אוסף צייתנים. נסה להיזכר אם ראית פעם את כהנא מציג דעה שונה מזו של הבוס שלו. במשהו קטן. בניואנס. שלא יפרק את הממשלה. שסתם יחלוק עליו במשהו. שיתווכח. שיגיד שבעניין פעוט כזה או אחר יש לו דעה מעט שונה משל בנט. שנזהה שיש לו עמוד שדרה. כלום. מהרגע שנכנס למערכת הפוליטית מתן כהנא קם כל בוקר ומצדיע לדגל. כשבנט זז לימין, כהנא עולה לשידור ומסביר למה צריך לפנות ימינה. כשבנט בורח מהנתיב הימני אל השוליים, כהנא הוא הראשון שיפרסם פוסט שיסביר שזה תמיד היה המקום הנכון לנסוע בו.

ומכיוון שמדובר באיש עם כל כך הרבה יכולות, ועם כל כך הרבה קבלות, ההחלטה שלו ללכת בעיניים עצומות אחרי בנט - ילך לאן שילך, יאמר מה שיאמר - הופכת אותו, בעיניי, לאכזבה גדולה כל כך.

שאלת אותי, בן, למה התכוונתי כשקראתי לאיילת שקד לפני מספר שבועות "איילת, שובי הביתה". לאיזה בית אידיאולוגי, שאלת, אתה מצפה שהיא תחזור, כשאתה מזכיר לי שנתניהו בעצמו בחר לצרף אנשי שמאל לממשלותיו, ונתניהו בעצמו התקפל מול לא מעט אתגרים ביטחוניים, ובכלל, שהוא לא באמת היה הימין שעליו אני חולם.

אז כפי שכבר כתבתי כאן לא פעם, אני לא מתחבר לחבורת ה"רק לא ביבי", בדיוק כפי שאני לא מתחבר לחבורת ה"רק ביבי". נתניהו, כפרסונה, לטוב או לרע, בכלל לא מעניין אותי. אני יודע איך אני רוצה לראות את המדינה ואת תפיסת העולם של הממשלה ושל הקואליציה, ולא ממש חשוב לי מי ייקח אותנו לשם.

אם תשאל אותי מהו הבית שלא היה מעולם הבית האידיאולוגי של איילת שקד, אפרט גם את זה בקלות. הבית הזה הוא בית קואליציוני שיושבים בו חברים שלא מצליחים לנסח לעצמם מי אנחנו ומי האויב שלנו, ועל מה נלחמים פה. בית שיושבים בו חברי כנסת שמספרים לעולם שלא האויבים הערבים הם הבעיה שלנו, אלא האויבים שבהתנחלויות. בית קואליציוני שיושבת בו חברה אחת שתומכת בתשלום תמורה למחבלים עבור רצח יהודים, וחבר אחד שבטוח שהיהודים שעולים להר הבית הם הבעיה הביטחונית שלנו, ועוד כמה חברים שחשבון הטוויטר שלהם עסוק בהפצת שנאה כלפי כל מה שמזכיר את המחנה הלאומי ואת ההתיישבות. ואם לנסח את זה באופן מדויק עוד יותר, ייחלתי לכך שאיילת שקד תחזור לבית האידיאולוגי שבו, ורק בו, הבטיחה לבוחריה להתגורר.

ועוד משהו שאלת אותי, בן. שאלת אותי אם אני מאמין "שישיבתה של רע"ם בקואליציה פוגעת בביטחון הלאומי?". התשובה היא כן, חד־משמעית כן. הכי כן שיש. ועל זה, אגב, נפתלי בנט ואני מסכימים. כלומר, לא נפתלי בנט של היום, אלא נפתלי בנט של לפני שנה. וגם איילת שקד של לפני שנה. וגם מתן כהנא של לפני שנה, לפני שעברו טיפול המרה. כשנדדו מאולפן לאולפן ושכנעו את מצביעיהם שזה טירוף לשבת יחד עם הסניף הישראלי של האחים המוסלמים, ושמדובר בחבורה של תומכי טרור מסוכנים.

כן, אני חושב שמי שלקח את וואליד טאהא - שהצהיר שהציונות היא "פרויקט גזעני אכזרי". שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי בעזה ובירושלים, הוא הפגין עם הצד השני והאשים אותנו שאנחנו "מטמאים את אל־אקצא". שמבחינתו, רוצחי היהודים שבכלא הם "אסירי חופש אידיאולוגים ואסירי מצפון ששילמו עבור מטרתנו הפלסטינית הצודקת". שהכריז שהפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה" - והפך אותו לחבר קואליציה בכיר ויושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, הוא מטורף.

אני חושב שמי שעצם עיניים כשח"כ סעיד אלחרומי הלך להזדהות עם הפורעים בעכו - אלה שרצחו ושרפו וביצעו מעשי לינץ' ביהודים - פוגע בביטחון הלאומי. אני חושב שמי שחי בשלום עם התמיכה של ח"כ מאזן גנאים בראאד סלאח, ועם ההתייחדות שלו עם זכרו של מי שעמד בראש חולייה שרצחה יהודים, מדרדר את כולנו לעברי פי פחת מוסרית, ערכית וביטחונית.

יש לי הרבה מאוד ביקורת על הממשלה הזו. אני יכול למלא גיליון שלם עם הביקורת הזו. אבל אגיד לך, בן חברי, מה הכי מציק לי ומה הכי טורד את מנוחתי. שאחרי הממשלה הזו, שהקים נפתלי בנט, לא ניתן יהיה לומר יותר על שום דבר "It is not done".

לפני כמה שנים, אם הייתי מספר לך שאנשים שתומכים במחבלים רוצחים, ורואים בציונות פרויקט גזעני יהיו המשענת של ממשלת ישראל, היית מאשפז אותי, ורגע לפני זה היית מטלפן לעורך של שנינו, משריין לעצמך מקום בראש העמוד הראשון, ושופך שם אש וגופרית.

אבל התרגלנו. גם אתה התרגלת. ועכשיו גם לך זה כבר נראה טבעי. ובממשלה הבאה, כשיאיר לפיד יבקש למנות את אחמד טיבי לשר, אפילו אתה כבר לא תתנגד. אתה, שפעם, כשטיבי וחבריו רק קראו לעברו של עמיר פרץ שהוא רוצח, חידדת את מקלדתך כפי שאיש לא יודע כמוך. "ראיתי אתכם בקלונכם, בבושתכם, בבושתנו", כתבת אז. "ראיתי, ומעולם לא חשתי רחוק יותר. מעולם לא האמנתי פחות באפשרות ההיא, הקלושה, הווירטואלית, לחיות כאן ביחד".

חבטת בטיבי על אופן הדיבור שלו, על כך שלא ניתן לחלץ ממנו גינוי לנסראללה, ועל כך שצריך "לקושש" ממנו "צל של גינוי" ל"מעשי טבח ברבריים" שהפלסטינים עושים בנו. על מוחמד ברכה, שטען בכנסת אחרי אירועי כפר כנא בלבנון שהממשלה ביצעה טבח מכוון, אמרת ש"בכל מדינה נורמלית האיש הזה היה כבר נחבש בבית האסורים".

אני, בן ידידי, נשארתי בעמדותיי כפי שהיו תמיד. זה אתה שהרשית לעצמך להתגמש, בהתאם לצרכים. פעם היית מזדעזע מתמיכה במחבלים. פעם היה דחוף לך להקיא מקרבנו אנשים שחושבים שמה שבנו כאן ההורים שלך וההורים שלי, איננו אלא "פרויקט גזעני אכזרי". והיום? היום אין לך בעיה להושיב אותם בראש ועדת חשובה בכנסת.

דווקא משום שאני מכיר אותך כל כך הרבה שנים כפטריוט יהודי ציוני, דווקא על הרקע הזה מלמדת אותי הדרך שעברת כמה רע המצב, וכמה גדולה ההידרדרות. סהדי במרומים שלא בהקנטה אני כותב לך את הדברים, אלא מתוך דאגה. דאגה גדולה.