כשהלהבות רק מתגברות, "יום האדמה" מגיע בתזמון קריטי

"יום האדמה", שחל היום, נחשב תמיד לבעייתי ומורכב מבחינת האתגר שהציב למערכת הביטחון בישראל. בעבר היו אלה הפגנות של אזרחים ערבים בתוך ישראל, שציינו את החלטת ממשלת רבין להפקיע אדמות ב-1976. אולם, בשנים האחרונות, מאז 2018, הייתה זו רצועת עזה ש"גנבה" את ההצגה באמצעות "תהלוכות השיבה" וההפגנות ההמוניות על גדר הגבול בין ישראל לעזה. בהפגנות ההן נהרגו עשרות
פלסטינים ומאות נפצעו, והחל דפוס הפעולה החדש של חמאס: תהלוכות המוניות בקרבת גדר הגבול.

החשש הגדול הוא שהשנה עלול להיווצר תמהיל מסוכן במיוחד: ראשית מתוכננת הפגנת "יום האדמה" הרגילה והמוכרת באזור סחנין-עראבה שבתוך הקו הירוק, בנוסף לכך, ארגון חמאס מתכנן עצרות המוניות ברצועת עזה, בשלב זה לא בקרבת גדר הגבול. לבד מאלה, החשש העיקרי הוא מפיגועי השראה, שימשיכו את שלושת הפיגועים האחרונים בבאר שבע, חדרה וזה מאמש בבני ברק.

ואם לרגע הייתה תקווה שלא תהיה "זליגה" או השראה של הפיגועים בבאר שבע ובחדרה אל פלסטינים תושבי הגדה המערבית, הרי שהיא התבדתה כשהתבררה זהותו של המחבל בבני ברק: דיא חמארשה, פלסטיני בן 26 מהכפר יעבד שליד ג'נין. זהו כפר שיהיה ידוע בעבר בגלל המפחמות שפעלו בשטחו, וגרמו לזיהום אוויר.

לא ברור עדיין אם חמארשה השתייך לארגון מסוים, על אף שנחשב למזוהה עם פתח וישב בכלא הישראלי. גם לא ברור כיצד נכנס לישראל, אך אין מדובר באתגר גדול במיוחד, שכן בכל יום נכנסים לישראל באופן בלתי חוקי כמה עשרות אלפי פלסטינים. אמש כבר יצאו מאות מתושבי הכפר לתהלוכת תמיכה במחבל ובמשפחתו, וכך גם בערים אחרות. בעזה, בטול כרם ובחברון חילקו תושבים עוגות ודברי מתיקה כדיי "לחגוג" את הפיגוע. המחבל, שספק אם רבים הכירו אותו בחייו, הפך בן לילה ל"גיבור" של ציבור שלם.

ואכן אם מנסים להבין את גל הפיגועים האחרון, קשה לאתר בו השתלשלות אירועים חריגה. גורמי האופוזיציה יאשימו את הממשלה מן הסתם, וכך גם חלקים גדולים מהציבור, אבל אפילו קריאה בכמה סטטוסים שפרסמו כדורגלנים נגד הממשלה מעלה שאין לטענותיהם תוכן של ממש: לא נעשו פה צעדים שונים בהשוואה לממשלות קודמות, לא נרשמו נסיגות ישראליות משטחים ולא הייתה פה אפילו הקשחה מצדה של ממשלת ישראל.

מדובר בהתנקזות של כמה אירועים, פיגועים, שאין ביניהם - לפחות מעשית - קשר של ממש, מלבד ברמת ההסתה והסמיכות של "יום האדמה" לחודש הרמדאן בסוף השבוע. הציבור הפלסטיני אינו מסתיר את תמיכתו הגלויה בפיגועים, לפחות ברשתות החברתיות המתלהמות. רמת השנאה והעוינות מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים, כשהיא ניזונה מההסתה של חמאס אך לא רק ממנה. לחמאס קל יותר ל"לתת לנערים בגדה לשחק לפני אלה שבעזה", אך השאלה היא אם יוכלו לעמוד מנגד ולא להצטרף מהרצועה להסלמה הנוכחית.

ניתן להבין כמובן את התסכול של הציבור הישראלי לנוכח המתרחש. אווירת הפחד כבר בכל פינה, והנטייה היא להאשים את ההנהגה. אלא שלפיגועים הללו אין כתובת מיוחד, ואין מטרה שאפשר לפגוע בה. פתיחה במערכה בעזה מול חמאס לא תשרת איש מלבד הוצאת קיטור של ציבור ישראלי, שמהר מאוד ימצא עצמו מתוסכל מירי רקטות לעבר ישראל. מערכה קרקעית בגדה - מול מי ולמה? סגר כללי? גם זה עלול לייצר עוד ועוד מפגעים ומחבלים, ולאו דווקא לסייע להרגעת הרוחות. גם באוקטובר 2015 החל גל של פיגועים שזכה לכינוי "אינתיפאדת הסכינים". גם הוא לא היה קשור למדיניות מתפשרת של הממשלה ולא לנסיגות או ויתורים, וגם אותו גל של פיגועי דקירה הסתיים לאחר טיפול שורש של שב"כ וצה"ל, תוך שימוש בטכניקות וטכנולוגיה חדשה.

גם הגל הזה כנראה ידעך לאחר טיפול ממושך ואינטנסיבי, ולא ייעלם ביממה או שתיים. המבחן יהיה יום ביומו, החל מהיום הקריטי הזה - וכמובן בשורה של צעדים טקטיים שינסו למנוע תבערה גדולה יותר, כמו סגירת הפרצות השערורייתיות בגדר ההפרדה. חברי כנסת מתלהמים שיקראו לנקמה או פעולות אלימות של המון יהודי בוודאי לא יקרבו את הקץ, אלא רק יגבירו את הלהבות.