בילדותה נקראה ז'וזה שטיינר, במחתרת בהונגריה שמה היה אווה הואוואט, אחרי נישואיה הייתה שושנה ואש ועם עלייתה לישראל ול-73 השנים הבאות, שמה היה שושנה ("שושה" בפי כל) ברזל. בחודש שעבר הלכה לעולמה שושה ברזל והיא בת 98. עלילת חייה אכן יכולה לפרנס קורות חייהם של ארבעה בני אדם.
היא נולדה ב-1924 בברטיסלאבה, אז בשטח צ'כוסלובקיה והיום בירת סלובקיה, בת לליאו ולרנה שטיינר ואחות גדולה לוורה. האב היה סוחר תבואות והאם עקרת בית. העיר, שגובלת עם הונגריה ואוסטריה עברה ידיים מספר פעמים בין הונגריה וצ'כוסלובקיה. שפות הדיבור בבית היו גרמנית והונגרית.
המשפחה חיה ברווחה כלכלית ובבית הועסקו משרתות הונגריות. "הילדות זכורה לי כילדות נוחה מאוד", סיפרה שושנה בעבר למיקי וייס, שראיין אותה לעלון קיבוצה, כפר-החורש. את ארבע שנות הלימודים הראשונות למדה בבית ספר גרמני אוונגלי. את בחינות המעבר לכתה ה' עברה בהצטיינות, אולם לא התקבלה בשל יהדותה. הטענה הייתה ל"מחסור במקום". החלופה הייתה בית ספר סלובקי, ולמרות שלא דיברה את השפה, למדה אותה במהירות והשתלבה בבית הספר החדש.
"בשנתיים הראשונות הכל היה טוב, אך לקראת הסוף, עם התקדמות הנאצים באירופה, התחילו להפלות את התלמידים היהודים, עד שבשלב מסויים הוכשלתי בכוונה על ידי המורה למתמטיקה", סיפרה. "עכשיו, באין מסגרת לימודית ועתיד מעורפל, התחלתי ללמוד מקצועות שחשבנו שנזדקק להם בעתיד, כגון מניקור, תפירה, חפיפת ראש ושזירת פרחים מלאכותיים".
אל תפספס
הרוחות הרעות שנשבו באירופה הביאו לגירוש שבע קהילות יהודיות שמנו כ-4,000 בני אדם מחבל בורגנלנד שבאוסטריה, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938. חלק מהמגורשים היו על אוניה שעגנה על הדנובה בברטיסלאבה. שושה בת ה-13, שראתה אותם בסיבלם, הייתה בין היהודים בעיר שהתגייסו לעזור למגורשים שעל האוניה.
גם בצ'כוסלובקיה החלה האדמה לרעוד. היא סיפרה כי ברחובות החלו להשמע קריאות וסיסמאות לאומניות ואנטישמיות, כמו "סלובקיה לסלובקים, פלשתינה לז'ידים". סלובקיה הכריזה על עצמאותה והוקמה בה ממשלה פשיסטית, גרורתה של גרמניה הנאצית. האב ליאו הבין כי עליהם לעזוב למקום שנחשב אז בטוח יותר והמשפחה עקרה לעיירה גלנטה שסופחה אז להונגריה ושבה היו הממגורות שבהן איחסן את התבואות שבהן סחר.
בסתיו 1940 עברה המשפחה לבודפשט והייתה זו תקופה טובה עבורה. "בבודפשט זכיתי להשלים את הלימודים החסרים ולסיים בית ספר תיכון", סיפרה. "מגיל 15 כבר אימצתי לי את עיקרי הציונות והצטרפתי לתנועת מכבי הצעיר. קודם, בסלובקיה, השתייכתי לתנועת בית"ר. אחוז הציונים ביהדות הונגריה היה נמוך. יהודי הונגריה, כמו גם יהודי סלובקיה, ראו בעצמם פטריוטים הונגרים וסלובקים, אבל אני, כבר אז, נהיתי אחרי רעיון הציונות".
באחד הימים, כשסיימה את ההכנות לפעולה בתנועת הנוער, בדלת התייצב בחור צעיר שאמר כי אימו המליצה שיזמין אותה לתה של השעה חמש. "סירבתי, כי הפעולה בתנועה נראתה לי חשובה יותר. כמובן שלא היה לי מושג, שעם הבחור הזה, שנשלח על ידי אימו, אחלוק בהמשך את חיי", סיפרה. הבחור הצעיר, ואש שאנדור ולימים אלכס ברזל, גוייס לצבא ההונגרי בגיל 21. כשהוצב בעיר ואץ בהונגריה היו השניים נפגשים מדי פעם. בעקבות שמועה שנפוצה ולפיה נשים רווקות נלקחות למחנות עבודה, החליטו השניים להתחתן.
באותה תקופה, כשכבר היה ברור שהיהודים נרדפים, החליטה שושה לשאת זהות בדויה, וחברים לתנועת הנוער שהתמחו בזיוף מסמכים הכינו לה תעודות מזוייפות עם זהות שאולה. שמה הפך להיות אווה הואוואט. אפילו היו לה תעודות מזוייפות של הוריה של אותה אווה אלמונית. היא סייעה לפליטים שהגיעו מסלובקיה לבודפשט, ועם כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית החלה לנסוע למקומות שונים עם תעודות מזויפות שאותן נתנה ליהודים כדי שימלטו את עצמם. אלכס, בעלה, שנשלח אז לעבודות כפייה, הצליח להימלט לבודפשט, אימץ גם כן זהות בדויה ופעל בשורות המחתרת בעזרה ליהודים.
בני הזוג יצאו מבודפשט ב-30 ביוני 1944 ב"רכבת ההצלה" שאירגן ישראל קסטנר. מספר חודשים היו במחנה הריכוז ברגן בלזן, ואחר כך עברו למחנה פליטים בשוויץ, שם נולד בנם הבכור, גבי. משוויץ עברו לעיר הנמל בארי שבדרום איטליה והפליגו לחופי ארץ ישראל. בספטמבר 1944 הגיעו לנמל חיפה.
בני הזוג והתינוק נשלחו למחנה המעפילים עתלית ואחר כך, יחד עם גרעין של יוצאי תנועות נוער מהונגריה שאליו השתייכו, עברו לקיבוץ מצובה שבגליל המערבי. בקרב חלק מחברי הגרעין בער הרצון להקים ישוב חדש וב-1947 הם הקימו בנגב את קיבוץ צאלים. כעבור שנתיים הם התבקשו על ידי תנועת "חבר הקבוצות" לעלות צפונה ולחזק את קיבוץ כפר החורש שליד נצרת.
בספטמבר 1949 עברו חברי הגרעין לכפר החורש. הקיבוץ קם ב-1933, אבל סבל מקשיים והתקשה להתבסס עד אז. עם הגיעם לכפר החורש החלה שושה לעבוד במטבח הקיבוץ וכעבור מספר שנים הפכה לגננת בבתי הילדים. היא יצאה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים ובמכללת אורנים ועבדה כמורה. אלכס היה מזכ"ל תנועת הנוער העובד ולימים חוקר מחשבת היהדות ופרופסור בטכניון ובאוניברסיטת חיפה. "הכל היה קשה אבל היה נפלא", אמרה שושה לאחרונה. "עוד בהונגריה קיוויתי שאהיה בארץ גננת ובעצם כל מה שעשיתי, קיבל מעין נופך של חשיבות, כאילו אני עוסקת בדבר הכי חשוב בעולם". לבני הזוג נולדו עוד שתי בנות ובן: אורה, רחל ויגאל.
היא היתה מעורבת בחיי קיבוצה ואכפתית מהמתרחש במדינה. בגיל 82 החלה ללמוד במכללת הוותיקים של המועצה האיזורית עמק יזרעאל ומכללת עמק יזרעאל, שם למדה יותר מעשר שנים. בשנים האחרונות החלה לסבול מבעיות בריאות אך שמרה על צלילות מחשבה וחלקה את סיפורה עם בני נוער שהגיעו אליה לשמוע על פעילותה במחתרת בזמן השואה.
היא נהנתה ממשפחתה, שמונה 13 נכדים ו-25 נינים. "יש רגעים בחיים בהם האדם חש התרוממות רוח מיוחדת. זה האושר. אבל כמה רגעים כאלה יש? אם חייך מתנהלים בשלווה, שורר שלום בסביבתך ובמשפחתך, מתייחסים אליך יפה ואתה מביט אחורה בסיפוק - אני חושבת שזו מהות האושר", אמרה לאחרונה.