"ריבונו של עולם אתה לא יודע מי זה גדי סדובסקי? לא יכולת לעצור את הזמן? לא יכולת לתת לו עוד זמן על פני האדמה? הרי האיש הזה, ד"ר גדי סדובסקי, הגיע לעולם כדי להציל חיים. כדי להציל עוד חיים היה מוכן גם להעמיד את נפשו מנגד, ותמיד בצנעה, בסתר, נחבא אל הכלים" - כך כתב אלוף במילואים דורון אלמוג, אחרי שהתבשר על מות חברו, ד"ר גדי סדובסקי.
סדובסקי, רופא גניקולוג, שלפני כן שרת שנים ארוכות בצה"ל והתנדב למבצעים של הגשת סיוע חירום באיזורי אסון בעולם, הלך לעולמו לפני שבוע וחצי והוא בן 72.
הוא נולד ב-1949 בתל אביב להוריו מרדכי ושרה שהגיעו לארץ ישראל מפולין כנערים, לפני שהחלה מלחמת העולם השניה. גדי היה ילדם השני, אח ליעל.
אל תפספס
מרדכי היה שוטר במשטרת ישראל והזוג גר בדמי מפתח בדירה קטנה בלב תל אביב - רחוב קינג ג'ורג, פינת רחוב דיזינגוף. למשפחתו סיפר גדי על נוף ילדותו בתל אביב של אותם ימים: ממול לביתם, במקום בו עומד היום קניון דיזינגוף סנטר, הייתה אז שכונת צריפים שנקראה "נורדיה". הוא זכר את בית הכנסת של השכונה ובעלי מקצוע שגרו באותם צריפים: חייט, בעל גלנטריה (מוצרי סידקית), מתקן אופניים וכובען.
בית הספר היסודי "כרמלי" שבו למד נמצא בסמוך. הוא נחשב תלמיד חרוץ, מצטיין ומשקיע. בתיכון למד בבית הספר עירוני ה', שבתחילת לימודיו עוד היה ברחוב מזא"ה. הוא למד במגמת ביולוגיה והצטיין בלימודי טבע.
עם הגיע מועד גיוסו לצבא, התקבל ללימודי רפואה במסגרת עתודה אקדמית והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. בחופשות הקיץ עבר טירונות, קורס מ"כים וקורס חובשים. עם סיום לימודיו החל לעבוד כסטאז'ר בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. להוריו לא היתה יכולת לתמוך בו כלכלית ובלילות הוא עבד בבנק הדם כדי לכלכל את עצמו. לאחר מכן התנדב לחטיבת הצנחנים והיה הרופא של גדוד 202. במהלך תקופה זו נמנה על הכוח שנשלח לאנטבה שבאוגנדה, למבצע שחרור בני הערובה שמטוסם נחטף על ידי מחבלים.
במבצע צורף סדובסקי לסיירת הצנחנים שעליה פיקד דורון אלמוג. היה זה הכוח הראשון שירד מהמטוסים. במהלך ההסתערות בטרמינל נמל התעופה נפצע קשה לוחם הצנחנים, סמל ראשון סורין הרשקו. כדור שפגע בו עבר דרך צווארו וננעץ בגבו.
"סדובסקי, יחד עם ד"ר יואל סייפן, רופא חטיבת הצנחנים, ייצבו את מצבו של הרשקו ליד הקוקפיט של הרקולס מספר 1", נזכר אלמוג. כשנודע לאלמוג שסדובסקי הלך לעולמו, הוא התקשר להרשקו כדי לומר לו: "בטיסתנו מאנטבה לניירובי בלילה ההוא שבין ה-3 ל-4 ביולי 1976, כשאתה הרשקו נפצעת קשה מכדור שפילח את צווארך, גדי היה לידך, מפנה את גודש הדם החוסם את הנשימה. מתכונן בכל שנייה, יחד עם ד"ר סייפן, לבצע החדרת קנה, למקרה שלא תוכל להמשיך לנשום בכוחות עצמך".
הוא הופתע כשהרשקו אמר לו כי מאז אותו יום לא פגש את ד"ר סדובסקי. "פתאום הבנתי, גדי, את גודל צניעותך. תמיד בחרת להישאר מאחורי הקלעים. לתת לד"ר סייפן, מפקדך אז, האיש שבחר בך להיות לצידו במבצע, ואחר כך להחליף אותו כרופא חטיבת הצנחנים, להיות במרכז. איזו גדולת נפש הייתה בך גדי. לשים את האגו בצד ולזכור תמיד, אבל תמיד, שהחולה והפצוע במרכז. שהרופא הוא רק שליח להצלת חיים. שהרופא יכול להיות מעין נותן בסתר".
אחרי שהיה רופא של חטיבת הצנחנים מונה להיות רופא של פיקוד מרכז בדרגת אלוף משנה. במהלך תקופה זו פרצה מלחמת המפרץ והוא היה הסמכות הרפואית הצבאית הבכירה במרכז הארץ ואחרי המלחמה היה ממפתחי תורת הלחימה של פיקוד העורף.
תוך כדי שירותו בצבא סיים התמחות ברפואת נשים ובתקופת ההתמחות עבד בבית החולים קינג'ס קולג' שבלונדון. בענף קרוב של משפחת סדובסקי היו רופאי נשים מפורסמים - הפרופסור אריה סדובסקי שהקים בית יולדות בירושלים שלפני קום המדינה, ובנו הפרופסור אליהו סדובסקי שהיה רופא מיילד בהדסה. גם יואל, בנו של אליהו, הוא רופא גניקולוג.
נטליה (נטי), אשתו, אמרה כי גדי העריץ את הדוד ויתכן כי זה היה בין הדברים שדחפו אותו להתמחות ברפואת נשים. את נטי הכיר בצבא. היא שירתה גם כן כקצינה בקבע, בתפקיד מפקדת תחום פיזיותרפיה. לזוג שלושה ילדים- נועה, תום ומיכל. שניים מהם ביקשו ללכת בדרכו של אביהם בצבא- תום היה לוחם וחובש בחטיבת הצנחנים ומיכל שירתה כמדריכת צניחה.
אחרי ששבו משליחות בסינגפור עברו לגור במושב שדמה. "גדי טיפח בעשר אצבעותיו גינה גדולה ופרדס. הוא התעקש לעשות הכל לבד, ללא עזרה של גנן. בסופי שבוע הוא היה חקלאי לכל דבר", אמרה נטי, אשתו.
את הקריירה המקצועית שלו עשה בבית חולים אסף הרופא ובמרכז לבריאות האשה של שירותי בריאות כללית באשדוד. באסף הרופא גם היה לו מינוי של אחראי שעת חירום בבית החולים. במקביל הוא המשיך להתנדב לשירות מילואים והיה מתגייס למשלחות רפואיות שיצאו לאיזורי אסון ברחבי העולם. ב-2010 נמנה על משלחת הרפואית של אירגון F.I.R.S.T שיצאה להאיטי אחרי רעידת אדמה חזקה שזרעה הרס במדינה וגרמה למותם של עשרות אלפים ולפציעתם של כרבע מיליון בני אדם.
"לא רוצים להיות שליחיו של אלוהים בגיהנום", כתב אז בטור שהתפרסם ב"מעריב". העבודה בבית חולים שדה שהקימה המשלחת בבירת האיטי פורט או פרינס היתה קשה וגם דרשה התמודדות נפשית. "צריך רק ראש, ידיים ולב אחד ענק, וכשכל הגוף הוא לב אחד, גם המוח קטן והפחדים נעלמים. המטרה נעשית ברורה", כתב סדובסקי מהאיטי.
המשלחת הישראלית נעה ברחובות העיר בחופשיות, בניגוד לשאר המשלחות הזרות שהסתובבו רק בליווי כוחות חמושים, מחשש שינסו לפגוע בהם ולבזוז אותם. "הדגמתי לקולונל גיבסון מהמארינס שבשונה מקציניו החמושים מכף רגל ועד ראש, רכובים על נגמ"שים והליקופטרים, אנחנו מתניידים ברכב מקומי וקולונל ד"ר גדי נמצא בכל מקום ברחבי העיר, ללא שום היסוס", כתב ראש המשלחת, אפרים לאור, מומחה להתמודדות עם אסונות פתע רבי נפגעים. והוסיף: "אמרתי לו, והצבעתי על גדי, חייליך צריכים להתנהג כאן כמוהו, בבגדי ספורט קלים, בחולצת T, ללא נשק, עם אהבה לאנשים שבהם באתם לטפל".
באחד הימים בהאיטי ראו סדובסקי ולאור אשה עם פציעות קשות מאד, שכל תכולת בטנה בחוץ. סדובסקי הבחין שהיא בהריון ויילד אותה. תוך נסיעה מהירה לבית החולים, על גבי טנדר פתוח הם טיפלו בה והצילו את חייה ואת חיי הילוד. "כשהעברנו אותה לידי המנתחים- התפרקנו ממאמץ", נזכר לאור. לדבריו "גדי היה במיטבו. כל הידע שצבר ברפואה התגייס ופרץ באירוע המתואר".
אבל לצד הטיפולים ההירואיים שהסתיימו בהצלת חיים, נאלץ סדובסקי להתמודד גם עם מראות רבים של מוות. העיתונאי איתי אנגל שליווה את המשלחת הישראלית עבור התוכנית "עובדה" תעד מקרה כזה שבו ילד קטן שנכווה בכל גופו, מת במרפאה, כשאמו הנערה צמודה אליו. סדובסקי כאב את האובדן של האם ונראה אחר כך נפרד מהילד שכוסה בשמיכות על גבי שולחן הטיפולים הקטן. הרופא שמרבית חייו המקצועיים הביא לעולם חיים, נתקל באותם ימים גם במקרים רבים של פרידות, שכול, אובדן וכאב.
הוא יצא גם פעמיים ליפן אחרי ארועי צונאמי ורעידות אדמה, גם כשהיה חשש לקרינה גרעינית, ובפעם אחרת יצא לקונגו כדי להוביל עם לאור הקמת מערך של מרפאות באיזור שבו לא קיים מערך רפואי בסיסי. "לפני הנסיעות האלה הוא לא היה צריך לשאול אותי אם הוא יכול לצאת, היה ברור שהוא יסע, כי זה בער בו והניע אותו. זה היה גדי- איפה שהיו זקוקים למתנדבים הוא התייצב", אמרה אשתו.
לצד העבודה האינטנסיבית, ההתנדבות והעבודה בגינה ובפרדס בשעות הפנאי, היו לו תחומי עניין מגוונים שלהם הקדיש כל רגע פנוי. משפחתו סיפרה שהוא התעניין באמנות ובארכיאולוגיה ואהב לקרוא, בעיקר אהב את ספריהם של יובל נוח הררי ודן אריאלי.
"מי ייתן ומופת חייך יהיה מקור השראה לרופאים, צנחנים, לוחמים ואנשים רבים כחול אשר על שפת הים", ספד לו חברו, אלמוג. עוד ספדו לו שותפים לדרך וחבריו מהשירות הצבאי- האלופים מתן וילנאי, יצחק מרדכי, אביגדור קהלני, עמוס ירון והפרופסור ערן דולב.
"יש אנשים שכותבים היסטוריה, יש אנשים שמספרים היסטוריה (ומתבלים בדמיונם ובשבח עצמם) ויש אנשים שעושים היסטוריה; כך פשוט, פשוט", כתב חברו, אפרים לאור. "גדי שייך לזן האנשים שעושים היסטוריה; כך, פשוט. אלה אינם פורשים לעולם, הם השראה לנותרים".