במשך מספר שנים עמל שלמה ראם לגיוס כסף עבור הקמת בית כנסת במושב יד-נתן שבו היה חבר. הוא עמד במשימה שהציב לעצמו, אך ימים ספורים לפני חגיגת חנוכת בית הכנסת, לקה בארוע מוחי. "הוא התעקש שעל אף היותו בבית חולים, הארוע לא ידחה ויתקיים כמתוכנן", סיפרה ניבה, בתו. "הוא שכב בבית חולים ובאמצעות הטלפון הנחה אותנו על פרטי טקס החנוכה", הוסיפה.
אותה התמסרות למשימה ליוותה את ראם במשך שנים רבות, בהדרכה, בפעילות חברתית ובהקמת ישוב בסיני. לפני שבוע וחצי הלך ראם לעולמו, בגיל 80.
הוא נולד בינואר 1942 בקזבלנקה, מרוקו, להוריו- זוהרה ודוד רואימי שגידלו עשרה ילדים. האב עסק במלאכת הבורסקאות ולאחר מכן הסב אותו לקצביה. בנוסף, היתה למשפחה חווה חקלאית.
בשנת 1956 עלתה המשפחה לישראל, למעברת קסטינה. למרות תנאי המחיה הקשים, ללא חשמל ומים זורמים, אצל שלמה, כילד, המעברה היתה זכורה כחוויה טובה. אולם עבור אביו, המעבר לארץ חדשה, תנאי החיים ועבודת הדחק בקק"ל היו שבר גדול. זמן קצר אחרי שעלו מת מדום לב. "אבי, שלמה, היה אומר, שאביו מת משברון לב", אמרה ניבה. אחרי מותו של אביו עבר שלמה לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן והשתלב בחברת נוער של בני גילו, גם הם בנים לעולים חדשים. הוא למד בבית הספר בית ירח ובקיבוץ רכש מיומניות שונות של מלאכות כפיים שבהן גילה כישרון רב, בעיקר אהב את מקצוע החשמלאות.
עם סיום לימודיו התגייס לנח"ל ועם הגרעין שלו נשלח להיאחזות נוטרה שהוקמה זמן קצר קודם בחלק המזרחי של האיזור המיובש של אגם החולה. לאחר מכן עבר לקיבוץ גזר. אחרי שהשתחרר משירות צבאי שב לקרית מלאכי, העיירה שצמחה ממעברת קסטינה שאליה הגיע כמה שנים קודם עם משפחתו.
הוא החל לפעול בתחום החינוך וההדרכה בתנועת הנוער העובד וכשרק מלאו לו 24 שנים כבר מונה לנהל את הסניף המקומי של הסתדרות העובדים והיה פעיל מרכזי של מפלגת העבודה ביישוב.
בקרית מלאכי הכיר את כוכבה שעלתה עם משפחתה מטוניס. השניים הפכו לזוג ונישאו. לזוג נולדו שני ילדים, הם קנו דירה קטנה בשיכון לזוגות צעירים וכוכבה החלה לעבוד בסניף בנק הפועלים שבעיירה.
באותה תקופה החלה לרחוש המחאה החברתית שהובילה תנועת "הפנתרים השחורים". שלמה שראה עצמו שייך לאותה קבוצה, לא הזדהה עם דרכי הפעולה של פעיליה. הוא רצה להראות שהוא וחבריו מישראל השניה יכולים להקים דברים ולהיות חלק מהעשיה ולא להתלונן על קיפוח".
יחד עם עוד כמה זוגות צעירים מקרית מלאכי ועוד מספר חיילים משוחררים, הצליח ראם לשכנע את תנועת "העובד הציוני" שתאמץ אותם ותאפשר להם להקים מושב חקלאי - תיירותי שיתופי בסיני. החבורה שמנתה 13 צעירים עלתה על הקרקע ב-13 בספטמבר 1971 בחופו המזרחי של חצי האי סיני, 150 ק"מ דרומית לאילת ו-90 ק"מ צפונית לשארם א-שייח'.
בספר שכתב לימים על הקמת הישוב ועל החיים בו, תאר שלמה ראם את תחושתו עם הגיעו למקום:
"אל מול עינינו נפרשה מניפת וואדי-דַהַבּ במרחבים אינסופיים של כחול וזהוב. שיכור הייתי מהמראה שנגלה לעיני. הים הצבוע בכחול-עמוק, הרי הגרניט האדומים ויופייה הַמְּשַׁכֵּר של הלגונה; כל אלה נראו כחלום קסום ונפלא; לא התאפקתי, השלכתי חַכָּה אל הים וזו לא אכזבה. העליתי דג בחכה, מה שתרם עוד יותר לתחושתי לבחור דווקא בגן-עדן זה כמקום להתיישבות החדשה. כשהבטתי סביב, ראיתי בעיני רוחי את היישוב נפרס בתוך הנוף הפנורמי המרהיב. חולם ומהופנט אמרתי בקול רם: - זהו! זה המקום שאני רוצה לגור בו ולהקים בו יישוב"!
בתחילה גרו הצעירים באוהלים, אחר כך בבקתות קש ובהמשך בנו לעצמם בתי מגורים קטנים. בדי-זהב נולדו לשלמה וכוכבה עוד שני ילדים. שלמה היה מזכיר הישוב שלעזרת חבריו היתה מגיעה מדי פעם רבקה גובר. גובר שאיבדה במלחמת העצמאות את שני בניה והיתה מוכרת בכינוי "אם הבנים" היתה מסורה כל חייה למפעל קליטת העליה. על כך גם הוענק לה פרס ישראל. "היינו קוראים לה 'סבתא רבקה'", נזכרת ניבה ראם בביקורים של גובר במושב.
אל תפספס
המושב פיתח ענף תיירות ולמקום היו מגיעים תיירים מרחבי העולם. את הפסטורליה קטעה מלחמת יום כיפור שבמהלכה פונו מהישוב הנשים והילדים. כעבור שנתיים שוב הגיעו ימים קשים לדי זהב. בראשית חודש מרץ 1975 החריב את המושב נחשול מים אדיר ששטף מההרים הסמוכים. ארבע שנים של עמל ובניה ירדו תוך רגעים ספורים לטמיון. שוב הילדים פונו מהישוב והוריהם החלו במלאכת השיקום.
"המראה של המקום היה מדכא ועבור ההורים שלי וחבריהם למושב זו היתה תקופה קשה מאד", סיפרה ניבה, הבת. "אבל ההחלטה שלהם היתה להישאר במקום ולשקם אותו". לדבריה "החיים בישוב מרוחק ומנותק כל כך היו חיים מיוחדים ויפים. היום הבחירה של ההורים שלי לעבור למקום כזה נראית לי החלטה יוצאת דופן ואמיצה".
חצי שנה אחרי השיטפון הגדול כבר שוקם המושב. המלון חזר לפעול והחלה בניה של שיכון קבע. בעקבות הסכמי השלום ממצרים ופינוי סיני, נאלצו גם מתיישבי די זהב לעזוב את בתיהם. משפחת ראם שבה לקרית מלאכי. הבת ניבה אומרת כי מדובר היה במשבר גדול עבורם. אבא לא הצליח למצוא את עצמו.
כעבור כשלוש שנים החליטו בני הזוג ראם לשוב ולחיות חיי מושב ורכשו משק חקלאי במושב יד נתן. אלא שהעיתוי היה גרוע. בדיוק באותן שנים מושבים רבים נקלעו למשבר כספי עמוק. דברי ניבה "ההורים, כמו שאר המושבניקים אז, עבדו בפרך ולמרות זאת נכנסו לחובות גדולים". שלמה עזב את העבודה בחקלאות והחל ללוות מושבים ברחבי הארץ, בתפקידים שונים ובמקביל היה פעיל במסגרות שונות במפלגת העבודה.
לפני שבע שנים עבר ארוע מוחי ואחרי שיקום, ישב לכתוב את זכרונותיו ואת סיפור הקמת די זהב.
הבת ניבה מספרת כי אביה והיא היו מנהלים לא אחת ויכוחים בנושאים חברתיים שונים, בעיקר סביב נאמנותו של שלמה למפלגת העבודה.
ניבה עצמה הקימה עמותה חברתית בשם "קולות בנגב" שפועלת ביישובי הדרום למען חינוך לפלורליזם, לשוויון, לדמוקרטיה ולהידברות בין קבוצות בחברה. לדבריה במהלך הזמן הינה כי למרות פערי הדעות שהיו לה עם אביה בנושאי חברה, היא הבינה במהלך הזמן שהוא עשה דברים דומים לאלו שהיא עושה, אבל עשה אותם בדרכו: "הקמת המושב כאמירה שלו נוכח מחאת הפנתרים השחורים והפעילות שלו למען חיים משותפים עם השכנים הבידואים של די זהב".