אלי אזולאי. באדיבות המשפחה
אלי אזולאי(צילום: באדיבות המשפחה)

התותחן מ"כוח צביקה" שהזכיר לנו שהניצחון במלחמה אפשרי רק בעבודת צוות

אלי אזולאי מיעט לדבר על המלחמות בהן לחם, אפילו שלקח חלק בסיפור הגבורה הנודע "כוח צביקה". רק שנים אחר כך הודה שכעס על כך שחלקו של יתר הצוות בטנק המפורסם נשכח. ערך האחווה הנחה אותו לאורך כל חייו, כשסייע לעולים חדשים וגמלאים בעירו. הוא הלך לעולמו בגיל 71

15/01/2022

בקריית שמונה רבים הכירו את אלי אזולאי כעובד עירייה ותיק וכפעיל מרכזי בקרב גימלאי העירייה. אולם, מעטים הכירו את חלקו באחד מסיפורי הגבורה המפורסמים במלחמת יום כיפור. פעמים בודדות הסכים אלי לספר את סיפורו כתותחן בטנק המפורסם של "כוח צביקה", הוא הטנק שעליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. לפני שבועיים וחצי, הלך אזולאי לעולמו והוא בן 71.

אלי אזולאי נולד בעיר וואז'ן שבמרוקו בשנת 1950 להוריו, סימי ויעקב. לבני הזוג היו שמונה ילדים ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד בזכות חנות כלבו שהייתה בבעלות המשפחה. ב-1961 עלתה כל המשפחה לישראל והתיישבה בקריית שמונה. אלי נקלט בבית הספר היסודי "מצודות" ולאחר מכן עבר לבית הספר התיכון "מעלות".

את כיתה י"ב סיים כשהיה בן 16 בלבד. התברר כי עם בוא המשפחה לישראל, הוא נרשם כמבוגר בשנתיים מגילו האמיתי, משום שכך המליצו להוריו. "הסבירו להם שכדאי להם לשנות את גילי הבנים כדי שנוכל לצאת ולעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה מוקדם יותר", סיפר לימים. כך קרה שהוא גויס בגיל 16. "המפקדים שמו לב שאני לא באמת חייל בן 18. לפי התנועות וההתנהגות שלי נראיתי יותר כמשהו שקרוב לבוסר", סיפר לפני כ-15 שנים בריאיון להרצל בן-אשר, שראיין אותו למקומון "חדשות קריית שמונה".

עוד בוואלה!

לאחר שאיבד את משפחתו בשואה - הפך דוד שריד את בית הספר בטבריה לביתו ומפעל חייו

לכתבה המלאה
אלי אזולאי. באדיבות המשפחה
אלי אזולאי(צילום: באדיבות המשפחה)

בעקבות כך, שלח אותו המפקד ללימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר, אבל אזולאי התעקש לשרת כלוחם ואחרי שמונה חודשים חזר לחיל השריון, אליו שובץ. הוא הגיע לחטיבה שבע, עליה פיקד אז שמואל גונן-גורודיש.

"מלחמת ששת הימים פרצה והטנק שלנו פרץ את הגבול עם מצרים באזור עזה-רפיח", סיפר. "הייתי מורעל על הצבא והמלחמה הייתה מבחינתי דבר מובן שצריך לעשות אותו הכי טוב". במהלך השעטה לעבר אל-עריש, הטנק שבו לחם נפגע מפגז מצרי. הוא תיאר זמן מתוח מאוד, בו הם היו לבד ומוקפים בתושבים, עד שחולצו מהמקום. אחרי שעלו על טנק חדש הצטרפו לקרבות בסיני.

בהמשך, שירת תקופה ממושכת במלחמת ההתשה, על גדת תעלת סואץ. "הרגשנו שאנחנו משחקים ברולטה", אמר בריאיון לבן-אשר. "הציבו אותנו על סוללת עפר, היינו עולים תוך שניות לעמדת הירי, יורים ויורדים למטה, זה היה כמו לשחק בחתול ועכבר. אני זוכר את התקופה הזאת כקשה מאוד, אבל הסתדרנו".

"הרגשנו שאנחנו משחקים ברולטה". אזולאי בשירותו הצבאי כלוחם בשריון(צילום: באדיבות המשפחה, חדשות קריית שמונה)

אחרי שהשתחרר משירות סדיר, מצא עבודה בתל אביב ועבר לעיר הגדולה. אחרי שמונה שנים במרכז, מתוכן עבד חמש שנים בתעשייה אווירית, החליט לשוב לקריית שמונה, בה התגוררה אז חברתו, מישלין. השניים הכירו משכונת ילדותם ואחיה הגדול של מישלין היה חבר קרוב של אזולאי. ב-1977 השניים נישאו ובחלוף השנים נולדו לזוג ארבעה ילדים - שלוש בנות ובן.

כעבור זמן קצר החל אזולאי לעבוד בעיריית קריית שמונה בתפקיד רכז קליטה. בשנים אלו החלו להגיע לעיר תושבים חדשים, בהם מורים רבים שהחלו לעבוד במערכת החינוך בעיר. בתפקיד זה סייע אזולאי לרבים וליווה אותם בתהליך קליטתם בעיר. "נשארו לו חברים רבים מאותן שנים", אמרה מישלין. לדבריה, "הוא אהב מאוד אנשים, אהב לעזור ולתת, ובתפקיד הזה הוא הביא זאת לידי ביטוי". אזולאי עבד במחלקת השיכון והקליטה תחת פרוספר אזרן, שלימים נבחר לראשות העיר בגיל 33. לאחר חמש שנים כרכז קליטה, מונה אזולאי לנהל את אגף כוח האדם בעירייה (שכונה בזמנו "מנגנון" - א"א).

בעוד שאלי ומישלין החלו להתבסס בעיר, החליטו כל בני משפחתו, הוריו ואחיו, לעבור לאשדוד. קריית שמונה באותן שנים סבלה ממציאות ביטחונית קשה, שהתבטאה בעיקר בירי רקטות קטיושה ובפיגוע טרור קשה. מציאות זו הביאה לגלי עזיבה גדולים. גם מישלין ביקשה לעזוב את העיר, "אבל אלי אמר שכאן הבית שלנו והעתיד שלנו, ולא רצה לעזוב". היא סיפרה כי עוד האמינה שבסוף הוא ייעתר לרצונה, ולכן למרות שקנו מגרש עליו תיכננו לבנות את ביתם, הם חיכו במשך שנתיים עד שהחלו בבנייתו. "הוא התעקש ובסוף בנינו את ביתנו", אמרה.

באותה תקופה שבה הזוג הצעיר בנה את עתידו בקריית שמונה והתמודד, כמו כל תושבי העיר, עם חוסר הוודאות נוכח ההתקפות מצפון, ארע דבר נוסף שטלטל את אזולאי ועורר אצלו זכרונות קשים בני עשר שנים. בתחילת שנת 1984, התעוררה בישראל סערה נוכח טענות שביקשו לנפץ את אחד מסיפורי הגבורה הבולטים של מלחמת יום כיפור - סיפורו של "כוח צביקה". במלחמה היה טנק בודד שעליו פיקד סרן צביקה גרינגולד, ויחד עם הצוות שלו הצליחו להילחם לבד במשך שעות ארוכות ולבלום את התקדמות השריון הסורי לעבר מחנה "נפח".

"אלי אמר שכאן הבית שלנו והעתיד שלנו". אלי ומישלין(צילום: אתר רשמי, הרצל בן-אשר, "חדשות קרית שמונה")

לגרינגולד הוענק אחרי המלחמה עיטור הגבורה - העיטור הגבוה ביותר, שמוענק על ידי שר הביטחון ללוחמים שחירפו נפשם בשדה הקרב. אלא ששמות הלוחמים בטנקים עליהם פיקד גרינגולד ביממה הראשונה של הקרבות לא נודעו בציבור. אחד מאותם לוחמים היה אזולאי. הוא היה התותחן בטנק של גרינגולד, והפרסומים שביקשו לנתץ את סיפור הגבורה הכאיבו לו. לראשונה, החליט לחשוף את סיפורו ובריאיון קצר לעיתון מעריב יצא להגנתו של "כוח צביקה". "אילו גם הלילה היה צורך, לא הייתי מהסס לצאת שוב לקרב עם הקצין הזה, שתפקד תחת אש תופת כמו גבר אמיתי", אמר אזולאי באותו ריאיון. אחר כך שב לאלמוניותו ומיעט לדבר על מה שעבר באותם קרבות קשים.

"הוא לא רצה לדבר על המלחמה", אמרה מישלין. לדבריה, "הוא חשש שזה יעורר בו זכרונות קשים והוא העדיף לא לעבור את החוויה הזאת מחדש". בפעמים המעטות שדיבר, סיפר אזולאי על אותו ערב קשה שבו הוא נכנס למלחמה. באותם הימים גר עדיין בתל אביב. על דלת הדירה שלו הודבק צו גיוס שעליו נכתב שהוא מתבקש להתייצב בדחיפות ביחידה שלו. כשהוא לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה יצא למחנה פילון. עוד לפני שהספיק להחליף את בגדיו למדי צבא, כבר היה בתוך טנק שעלה לרמת הגולן בנסיעה על הכביש. הוא וחבריו מגדוד 266 עם טנקי סנטוריון ("שוט") היו מראשוני חיילי המילואים שעלו לרמת הגולן. "עלינו בשבת בערב, כשכבר החשיך, פלוגה של 9-8 טנקים", סיפר לפני כחמש שנים בראיון לוואלה!.

הכוח הקטן עלה על ציר הנפט באיזור נפח-סינדיאנה ונקלע לאש תופת שנורתה עליו ממזרח. מרבית הטנקים נפגעו ונותרו בקרב רק שני טנקים. "ירינו על כל טנק סורי שראינו, אבל הם לא נגמרו", סיפר אזולאי. "בשלב מסוים ראיתי דמות עולה לטנק שלי, החשש שלי היה שזה חייל סורי שמתכוון להשחיל לנו רימון לתוך הטנק. התחלתי לשמוע ויכוחים בעברית ונרגעתי", שחזר. הוויכוח היה בין גרינגולד למפקד הטנק של אזולאי וחבריו לצוות. "הוא אמר למפקד שלנו 'רד מהטנק, מכאן אני ממשיך'. זה היה מחזה מוזר - מגיע קצין צעיר וכמעט משתלט על הטנק", תיאר.

"הוא לא רצה לדבר על המלחמה". אזולאי ומשפחתו(צילום: באדיבות המשפחה)

גרינגולד, מ"פ בחטיבה 188, הגיע מביתו ועלה לגולן כמה שעות קודם לכן. הוא פיקד על טנק בודד שבלם את התקדמות השריון הסורי. אחרי שהטנק שלו נפגע, הבחין בכוח המילואים שהגיע לעזרה ועבר לטנק שבו היה אזולאי תותחן. "אנחנו בטנק עם מפקד שאנחנו לא מכירים ובקשר קוראים לנו 'כוח צביקה'", שיחזר אזולאי. "אני עדיין עם ג'ינס וחולצה לבנה ומולנו ים של טנקים סורים. האמת? אני לא יודע איך לא נפגענו", סיפר. "היו רגעים שהייתי בטוח שזהו, שגם אנחנו 'הולכים'.... המתינו לנו עשרות טנקים וכל פגז וכל תותחן, כל שריונר שירה, פגע בטנק סורי. הם היו כמו נחיל של נמלים. נשארנו רק שני טנקים. טנק שחילץ פצועים ואנחנו. הטנק שהוביל את הפצועים חזר חזרה ואנחנו נותרנו לבד בגזרה". אחרי ליל לחימה, הוזעק בבוקר "כוח צביקה" ודהר למחנה נפח, שם עם עוד טנקים בודדים בלמו נחשולי שיריון סורי שכמעט והצליח לכבוש את המחנה. אחרי התאוששות קצרה, שבו אזולאי וחבריו לקרבות, הפעם עם מפקד טנק אחר.

ב-2016 אזולאי שחזר שוב את אותם אירועים, נוכח גל פירסומים נוסף שביקש לנתץ את סיפורו של "כוח צביקה". הפעם אזולאי הודה כי הוא כועס שחלקו של צוות הטנק נמחק מהזיכרון; "מדברים על 'כוח צביקה', לא על אדם בודד. מדברים על טנק שיש בו עוד שלושה חברי צוות, אבל הצוות של צביקה ננטש. רצו ליצור הילה ופרסום לבן אדם אחד. לא רק אני שואל, גם אחרים - מדוע לא מדברים על הצוות שבו כל אחד קשור לשני? הוא לא יכול היה לעשות מאומה בלעדינו", אמר.

אחרי המלחמה שב אזולאי לביתו כשהוא סובל מפגיעה קשה באחת מאוזניו. מישלין אמרה כי בפעמים המעטות שנשאל על המלחמה היה אומר: "'די, תעזבו, זה היה וזה נגמר'". גם חברו הקרוב, חיים אוחיון, שעבד איתו בעיריית קריית שמונה, אמר שכמעט ולא שמע מאזולאי דבר על המלחמה. על תפקידו בעירייה אמר כי "לאלי היה חשוב מאוד לעזור לעובדים וללוות אותם". בשנת 2000 פרש אזולאי מעבודתו בעירייה. יחד עם אוחיון וחברים נוספים שפרשו עמם, הם עמדו בראש ועד גימלאי העיריה וארגנו פעילויות רבות למענם.

בשנים האחרונות התדרדרה בריאותו של אזולאי, עד שנזקק להשתלת כליה. לפני כמה חודשים הסתמנה קרן אור כשנמצא תורם כליה עבורו, אולם לבסוף הבדיקות הרפואיות קבעו כי לא נמצאה התאמה שתאפשר את השתלת הכליה בגופו. לפני שבועיים וחצי הלך אלי אזולאי לעולמו והובא למנוחות בבית העלמין בקרית שמונה, העיר שכה אהב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully