שיר לכת

המורה מרמלה שנלחמה כדי להשיג לאחותה הקטנה אוכל באושוויץ השאירה חותם בלב תלמידיה

סטלה ביכלר ואחותה רותי הן היחידות ממשפחתן שניצלו ממחנה ההשמדה. היא שרדה את צעדת המוות ובקרואטיה פגשה את בן זוגה לעתיד, איתו עלתה לארץ. בזכות ידיעותיה הרבות ונועם הליכותה, זכתה להערצת התלמידים, להם נהגה לספק ארוחות חמות. לפני שבועיים הלכה לעולמה בגיל 99

08/01/2022
סטלה ביכלר ומשפחתה(צילום: באדיבות המשפחה)

אצל רבים מבוגרי בית הספר "מענית" שברמלה שמורים טעמים וזכרונות מיוחדים מהשיעורים עם המורה סטלה ביכלר. רבים שמרו איתה על קשר שנים ארוכות אחרי שכבר סיימו את הלימודים. בנעוריה ידעה סבל ושכול במחנות המוות של הנאצים, אבל בשיעורים עם בני הנוער שאהבה ידעה רגעים יפים. עד היום מכינים אותם נערים שבגרו את רולדת השוקולד, הסופגניות או כדורי השוקולד שלמדו להכין בשיעורים לכלכלת בית בכיתתה של ביכלר. לפני שבועיים הלכה סטלה ביכלר לעולמה והיא בת 99.

היא נולדה ב-1922 בזאגרב, בירת קרואטיה שכמה שנים לפני כן הצטרפה לממלכת יוגוסלביה. סטלה גדלה בבית עם עוד חמישה אחים ואחיות והוריהם, קולומן ומרגריטה שלזינגר. ההורים גדלו בבתים דתיים וגם בביתם הקפידו על אורח חיים דתי. בני הזוג שלזינגר ניהלו בזאגרב חנות טקסטיל מצליחה והמשפחה חיה ברווחה כלכלית. היא סיפרה כי ידעה ילדות מאושרת. ההורים הקפידו על חינוך עשיר שניתן היה להעניק לילדיהם בזכות מצבם הכלכלי. סטלה למדה נגינה על פסנתר, מספר שפות, החלקה על קרח וטניס.

סטלה למדה בבתי ספר יהודיים, עממי ותיכון, ואחר כך למדה בבית ספר מקצועי לכלכלת בית. הנעורים השמחים נקטעו באחת, עם כניסת הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941. מצבם של היהודים הורע; תוקנו תקנות שנועדו לפגוע ביהודים, והתנועה הקרואטית הלאומנית והאנטישמית הרמה את ראשה.

עוד בוואלה!

לאחר שאיבד את משפחתו בשואה - הפך דוד שריד את בית הספר בטבריה לביתו ומפעל חייו

לכתבה המלאה
למדה פסנתר, החלקה על הקרח וטניס. סטלה בצעירותה(צילום: באדיבות המשפחה)

משפחת שלזינגר החליטה לברוח לאיטליה. "ברחנו בדרך מאד קשה", סיפרה לימים סטלה למשפחתה. לדבריה, "אי אפשר לתאר עד כמה זה היה קשה וגרוע". הם צעדו בחורף, בשלג ובקור. "הלכנו בדרך ובכל פעם שעברו גרמנים היינו צריכים לשכב בשלג ולהיות בשקט". כשהגיעו לאיטליה, התגוררו בכפר קטן. "לא הרגשנו חופשיים, אך לפחות היינו כולם יחד". סטלה למדה לדבר איטלקית, והיא אמרה כי "יחס האיטלקים היה אלינו טוב מאוד והם עזרו לנו מאוד".

אולם גם הפרק הזה לא נמשך זמן רב; לאחר הדחת מוסוליני השתלטו הגרמנים בספטמבר 1943 על איטליה. סטלה, הוריה ואחיה נלקחו כולם למחנה ההשמדה אושוויץ. האם דבורה והאח אוטו נלקחו ישר לתאי הגזים. שאר בני המשפחה הוכנסו למחנה. על זרוע ידה השמאלית של סטלה קועקע המספר 75692. "באושוויץ לא היה לנו שם, רק מספר", אמרה. כל בני המשפחה נרצחו, פרט לסטלה ולאחותה רותי, שהייתה צעירה ממנה בשש שנים. סטלה החלטה שהיא נלחמת כדי שהיא ואחותה הקטנה יישארו בחיים.

היא הצליחה לדאוג לאוכל לאחותה כדי שלא תמות ברעב. למשל, כשעבדה במטבח, חיכתה שאיש לא יבחין והכניסה את ידה לתוך סיר דייסה חמה, מילאה את כף היד בדייסה ורצה לצריף כדי להאכיל את אחותה.

אחרי קרוב לשנה וחצי במחנה, כשהצבא האדום החל במתקפה בדרום פולין, התחילו הגרמנים לפנות את המחנה. חייל גרמני אמר לסטלה כי מחר יוצאו מהמחנה. "מי שיעצור, יירו בו למוות", אמר לה. למחרת הוצאו האסירים לצעדת מוות לכיוון גרמניה. "סחבתי את רותי כי הרגליים שלה היו נפוחות והיא לא הייתה יכולה לעמוד", העידה. כ-15 אלף מהצועדים לא שרדו. סטלה ורותי נותרו בחיים, זוג אחיות שאיבדו את כל משפחתן הגרעינית. רותי, שהייתה חלשה וחולה, אושפזה בבית החולים וסטלה שבה לעיר הולדתה, זאגרב.

סטלה ביכלר ובעלה סלאבקו. באדיבות המשפחה
פגשה את בעלה לעתיד אחרי צעדת המוות. סטלה וסלאבקו ביכלר(צילום: באדיבות המשפחה)

בזאגרב הכירה את סלאבקו ביכלר, מבוגר ממנה ב-16 שנים, גרוש ואב לשני ילדים. במלחמה היה חייל בצבא היוגוסלבי, נפל בשבי והצליח להימלט לאיטליה, בה התחבא עד סוף המלחמה. סטלה וסלאבקו נהיו לזוג. בוריס ואהרון, ילדיו של סאלבקו, היו גם לילדיה. לזוג נולד בן נוסף - דוד.

בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל. אחרי כמה חודשים בהם גרו במעברת "אגרובנק" בחדרה, עברו לרמלה. העיר נכבשה על ידי צה"ל כמה חודשים לפני כן והחלה כעת להתאכלס בעולים חדשים. משפחת ביכלר נמנתה על ראשוני העולים שהחלו להגיע אז לעיר. למשפחתם סיפרו כי "באותה תקופה התנאים היו איומים והעבודה הייתה קשה". הם מצאו עבודות שפרנסו אותם בדוחק רב והחלו לפלס דרכם בארץ החדשה.

סטלה החלה לעבוד כמבשלת במוסד שבו אושפזו חולים ואנשים שהתאוששו אחרי ניתוחים וטיפולים רפואיים. סלאבקו החל לעבוד במחלקת התברואה ברמלה, שם עבד שלושים שנה והיה למנהל המחלקה.

כעבור מספר שנים התקבלה לעבודה בבית ספר יסודי ממלכתי ד' בעיר, כמורה לכלכלת בית ולתזונה. היא בקושי ידעה עברית, אולם בראיון הקבלה התרשמו מידיעותיה ואמרו לה שסומכים עליה שתצליח ללמד עברית. היא למדה באולפן לעברית ובשנים הראשונות כמורה נמנעה מכתיבה על לוח הכיתה. דוד, בנה, סיפר שתלמידות היו כותבות עבורה את מה שאמרה. "זה היה נחשב פרס לתלמידה מצטיינת", אמר. עם השנים הפכה מורה מוסמכת ומורות מסמינרים להוראה היו מגיעות לכיתה של סטלה ברמלה כדי ללמוד ממנה.

"כעסה על ריבונו של עולם על כך שכל משפחתה נכחדה". סטלה ובנה אהרון(צילום: באדיבות המשפחה)

בנוסף להוראה הייתה אחראית על מטבח חדר האוכל שבו קיבלו התלמידים מדי יום ארוחה חמה במסגרת "מפעל ההזנה". "רחשנו לה כבוד רב", סיפר אפי זינגר, תלמיד בית הספר שהפך להיקרא בית ספר "מענית". לדבריו "היא הייתה אישה מרשימה, יפה, עם נועם הליכות וזכור המבטא הזר שלה". זינגר מספר כי "מה שעוד בלט ואי אפשר היה להתעלם מכך, היה המספר שעל ידה. ידענו שהיא הייתה באושוויץ, אבל מלבד העובדה שהיא הייתה ניצולת שואה, לא שאלנו אותה שאלות על עברה במחנה ההשמדה. אז לא היה מקובל לדבר על כך. גם אצלי בבית, עם הורים ניצולי שואה, היה אותו דבר". לימים אמו וסטלה היו לשכנות והיו חולקות שיחות על העבר הקשה שלהן.

דוד, בנה, אמר שגם בביתם לא דובר ולא סופר על מה שאמא סטלה חוותה בתקופת השואה. הוא סיפר כי בצהרי יום שישי הראשון שלו כתלמיד כיתה א', הדליקו נרות שבת בבית הספר. הוא שאל את המורה מדוע הנרות שונים מנרות השבת שאמו מדליקה בביתם. רק אז הבין כי אמו מדליקה מדי שבוע נרות נשמה לזכר הוריה ואחיה. "היא כעסה על ריבונו של עולם על כך שכל משפחתה נכחדה".

עם רותי, אחותה, שמרה על קשר קרוב מאוד והן היו נפגשות מדי שבוע. "היא עדיין הרגישה אחריות על רותי, כמו שהיה בתקופת המחנות והיא המשיכה לדאוג לה כמו פעם", סיפרה נכדתה נועה.

"כילד, כששאלתי אותה על המספר שעל ידה, היא הייתה פורצת בבכי ואבא היה כועס עליי", אמר דוד הבן. לפני 25 שנים התאלמנה, ולמרות שבניה לא חיו ברמלה התעקשה להישאר בעיר שאהבה ושבה חינכה דורות של תלמידים ותלמידות. רבים מהם שמרו איתה על קשר.

במשפחתה אומרים שסטלה הייתה אישה אופטימית וחיונית, אבל בשנים האחרונות אמרה מכל מיני כאבים. "זהו המחיר של אושוויץ ואין מה לעשות", אמרה לקרוביה. "להגיד שתמיד הייתי שמחה - זה לא נכון, לפעמים הייתי מאוד עצובה". שמחה גדולה הכניסו לחייה שמונת נכדיה, עשרים ניניה ושלושה בני נינים שזכתה לראות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully