"מורה דאוויד" או "המנהל רבי דוד", כך פנו תלמידיו של דוד שריד והוריהם למורה ולמנהל בית הספר היסודי-ממלכתי ה' שבשיכון ג' בטבריה. שריד, שליווה את המשפחות מאז עלו לישראל וגרו במעברה בטבריה, הכיר כל ילד וכל משפחה והפך לדמות משמעותית בחייהם גם כשבגרו. "הוא הצית אש בלבבות רבים ולימד שניתן לחלום ולהגשים, גם שהכול נראה שחור וחסר סיכוי", אמר עליו פרג'י שמש, תלמידו לשעבר, שלימים הפך למנכ"ל בעיריות טבריה ועכו.
בית הספר היה לביתו השני של שריד ול"מפעל חייו", כהגדרת בתו דבורה אלקיים. לפני שבועיים הלך שריד לעולמו, אבל זכרונו הותיר חותם בלבבותיהם של רבים.
הוא נולד בפסח 1928 בעיירה מיידאן שבהרי הקרפטים. באותם ימים היתה העיירה בתחומי צ'כוסלובקיה. הוריו של דוד, זכריה ודבורה יעקובוביץ', גידלו שמונה בנים ושתי בנות והתפרנסו בדוחק; האב היה סוכן מכירות שנדד בין כפרים ועיירות והאם ניהלה בית מרזח בבית המשפחה.
דוד הילד למד ב"חדר" ובבית ספר ממלכתי. מגיל צעיר הצטיין בלימודים וכשהגיע לגיל בר-מצווה, בית הספר בעיירה כבר לא סיפק את צרכיו. ההורים החליטו כי עליו ללמוד בישיבה ברמת לימודים גבוהה ושלחו אותו לעיירה סרדני המרוחקת מאה קילומטרים מביתם. תמונה אחרונה שהוא זכר מימים שמחים עם כל משפחתו היתה מבר המצווה שלו בפסח 1941. "באיסרו חג עליתי לתורה. אני זוכר את אמי עומדת בעזרת נשים ורווה נחת מ'התכשיט' שלה", סיפר לימים.
זמן קצר אחר כך, הוריו, יחד עם מרבית בני הקהילה היהודית בעיירה, גורשו מבתיהם על ידי שוטרים הונגרים. ההורים וילדיהם הצליחו לחזור לאזור העיירה, נתפסו ונורו למוות בנקיקי הקרפטים. כעבור זמן מה נודע לדוד שמכל משפחתו נותר בחיים רק אחיו, ישראל לייב, המבוגר ממנו בשנתיים וחצי, שלמד בישיבה בעיירה אחרת.
בהיותו בן 13, לדוד טרם נודע מה עלה בגורל משפחתו. אולם ללא עזרה כספית מהבית, היה צריך לדאוג למחייתו, והוא אסף אוכל מכל הבא ליד, ולעיתים זכה לארוחות בבתי משפחות בקהילה היהודית.
בינואר 1942 הצליח לחבור לאחיו שגר בעיירה שוראני, והשניים דאגו זה לזה. במרץ 1944 נסע לייב למיידאן, אחרי שנודע להם שסבתם מתה והוא ביקש לשבת עליה שבעה ולעלות לקברה. אלא שבדיוק כשהגיע לשם, נכנסו חיילי צבא גרמניה הנאצית לעיירה, שאז כבר היתה בשטח הונגריה, וכלאו אותו.
דוד, שנותר לבד שוב, אומץ על ידי משפחתו של הרב מאיר לייב פריי, מנהל הישיבה בעיירה. יחד עם הרב הוא הועלה מאוחר יותר על קרון המשא, שהוביל אותם למחנה המוות בירקנאו. לימים תאר את הנסיעה הנוראית, שבה עמדו דחוסים בקרון ואת סוף המסע: "אחרי שלושה ימים נפתחה דלת הקרון ואלומות אור היכו בנו כשנפתחו הדלתות. אנשי הקאפו עמדו וצעקו וחיילי אס-אס עמדו בסמוך עם כלבים נובחים. היינו רעבים, עייפים ומושפלים עד עפר", סיפר.
הוא סיפר איך הרב, שמשקפיו נלקחו ממנו, נתמך על זרועו והתקשה לצעוד. "בוהן הענק של הגרמני הפריד בינינו. הרב גישש את דרכו בפסיעות אחדות ונעלם מעיני לתמיד", כתב בספרו "מאושוויץ לטבריה ובחזרה".
שנה שלמה היה במחנות המוות והעבודה בירקנאו, מאוטהוזן וגוזן 2, והצליח לשרוד את התופת. "הוא סיפר שלא היה אירוע אחד יוצא דופן או מעשה הירואי שבזכותו נותר בחיים", סיפר בתו, דבורה. "הוא תאר זאת כשורה של נסים והשגחה שהביאו לכך שבעצם בכל רגע הוא ניצל מחדש", הוסיפה.
בתחילת מאי 1945 שוחרר המחנה ודוד היה לאדם חופשי. כעת, כשהוא חלש ובודד, יצא למסע חיפוש אחר בני משפחתו. בבודפשט הוא מצא את לייב, אחיו. במשך שנתיים חי דוד במחנה עקורים בגרמניה, שבו הפך לפעיל בתנועת "השומר הצעיר". הקשר עם השליחים שהגיעו מארץ ישראל חיזק בו את הכמיהה אליה.
נחוש להדביק את שנות הלימוד שהפסיד, הוא קרא כל ספר שהגיע לידיו בנושאי היסטוריה כללית ויהודית, פילוסופיה וספרות יהודית מודרנית. הוא החל לבלוט כמנהיג וכאיש חינוך, וב-1949 הוצע לו לנסוע לנורבגיה ולהימנות על צוות המדריכים בכפר ילדים, שנתרם על ידי ממשלת נורבגיה לסוכנות היהודית. בכפר שהו ילדים ונערים ממשפחות יהודיות ממרוקו ומתוניסיה, טרם עלייתם לישראל.
לכפר הגיעו גם מדריכים מישראל, ובהם הנערה לבנונה בן-קיקי, יוצאת פלמ"ח ובת למשפחת אבולעפיה, משפחה טבריינית שורשית. דוד ולבנונה הפכו לזוג. "בשבילי אז דמות הצבר הייתה משהו מיוחד, שהרי אני באתי מן החושך אל האור", כתב בספרו. "כשהגיעה קבוצה של צברים - מדריכים מהארץ - התרגשותי הייתה גדולה. כשקלטתי שקרוב אליי עומדת בחורה צברית יפהפייה, בעלת שם עברי מיוחד במינו - לבנונה - שאפילו חולמת בעברית, וכל מה שהיא לוחשת, היא לוחשת בעברית, חשתי כי המשיח הגיע. התאהבתי בה מיד. התאהבותי לא נותרה חד צדדית, עד מהרה גיליתי כי גם לבנונה התאהבה בי", תאר בספרו.
לבנונה מצידה סיפרה כי התקשתה להאמין שמדובר בניצול שואה, למשמע העברית המושלמת שדיבר וידיעותיו הרחבות אודות ארץ ישראל. אפילו את סיפורו של רבי מאיר בעל הנס, הקבור בעיר שלה, ידע היטב.
בתום 14 חודשי עבודה במחנה הנוער החליטו השניים להינשא. באותם ימים היה מדובר בחיבור יוצא דופן - נערה צברית ממשפחה ספרדית מיוחסת ומבוססת כלכלית ופליט גלותי, ניצול שואה מצ'כוסלבוקיה, ללא משפחה, ללא ייחוס וללא פרוטה בכיסו.
קודם לחתונה התפצלו למשך קרוב לשנה; לבנונה עברה לנהל מחנה של ילדי עולים בצרפת בעוד שבלבו של דוד גמלה ההחלטה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל ולשרת כלוחם. לאחר שעלה עיברת את שמו מיעקובוביץ' לשריד. בתחילת שנת 1952 שבה לבנונה לביתה, ובחודש אפריל נערכה החתונה בחוף "הלידו" שעל שפת הכנרת.
יום חתונתו לא עבר בצורה חלקה: לטקס החופה איחר דוד לאחר שהשתתף בקרב מול חיילים סורים, סביב השליטה על מובלעת חמת גדר. בקרב נהרגו שבעה חיילי צה"ל. בסוף אותה שנה השתחרר משירות סדיר.
לבני הזוג נולדה בת, דבורה, שנקראה על שם אמו של דוד. שני בני הזוג החלו לעבוד בהוראה במעברה הגדולה שהוקמה אז בטבריה, במקביל ללימודיו באוניברסיטה לתארים ראשון ושני. "השתדלתי להשלים ולהשיג את מה שהפסדתי מבחינה השכלתית", הסביר את הצמא שלו ללימודים.
עבודתו לתואר מוסמך עסקה בתמורות ביישוב היהודי בטבריה בתקופת העלייה הראשונה והשנייה. הוא הפך בר-סמכא בהיסטוריה של טבריה ועסק רבות בחקר ראשית הרפואה בעיר. כדי לחקור את הקמת בית החולים הסקוטי בטבריה, הוא אף נסע באחת משנות השבתון שלו לאדינבורו שבסקוטלנד. שריד היה גם ממקימי המכון לחקר טבריה שפעל בעבר בעיר.
ב-1962 יצאה המשפחה לשליחות בפנמה, שם לימדו דוד ולבנונה בבית ספר היהודי. לאחר שובם לטבריה, ב-1965, מונה דוד להיות מנהל בית ספר היסודי ממלכתי ה'. בית הספר שכן בשיכון ג', שנבנה כמה שנים קודם, ומרבית תושביו היו משפחות שעלו מצפון עיראק.
"זו הייתה קהילה של אנשי כורדיסטאן, שלימדתי אותה עד שהכרתי אותה היטב על כל אורחותיה ומנהגיה. עד כדי כך התעריתי בהם שבכל פגישה עם יו"ר ועד ההורים הוא היה טופח על כתפי ואומר לי: 'אתה כורדי!', כלומר אתה אחד משלנו", סיפר דוד.
עד מהרה הפך שריד לדמות משמעותית עבור תושבי השכונה. אהרון יצחק, יו"ר ועד הישוב ארבל, שלמד בבית הספר, אמר כי "דוד היה עבור התלמידים וההורים שלהם הרבה מעבר למורה ומנהל, הוא היה מעין אב רוחני. הוא היה דמות נערצת והיתה לנו יראת כבוד כלפיו. היה לו מעמד מיוחד בשיכון ג'".
יצחק הדגיש כי יראת הכבוד לא נבעה מפחד אלא מהערכה גדולה. "לדוד היה ידע עצום שהוא דאג להנחיל לנו, בנוסף גם היתה לו גישה מיוחדת לתלמידים; לדוגמה - בבית הספר לא היו עונשים. תלמיד שעשה בעיות, והיו רבים כאלו, נשלח לחדר המנהל. דוד היה לוקח את התלמיד ויוצא איתו לטבע שהקיף אז את בית הספר. הוא היה מסביר ומלמד על צמחים, בחורף היה מלמד אותנו על פטריות מאכל. הוא היה מומחה לפטריות מאז ילדותו בשואה, כשליקט מזון". יצחק סיפר עוד כי שריד לימד את תלמידיו לשחק שחמט והיה מקיים משחקים סימולטניים מול ארבעים תלמידים.
יציאה לטבע במקום עונשים
דבורה, בתו של שריד, שעובדת כיועצת חינוכית, הסבירה כי אביה "ראה בלימוד שחמט דרך טובה לפתח כישורים, שיטות חשיבה ודרך להירגע וליצור מעגל שייכות לתלמידים". פרג'י שמש סיפר שבעקבות אותה חוויית ילדות יזם בהיותו מנכ"ל עיריית טבריה את הכנסת השחמט לבתי הספר בעיר כמקצוע לימוד.
גיל אליהו, צלם עיתונות שלמד בבית הספר, סיפר כי נשלח לא אחת לחדר המנהל. "דוד היה נותן לי לקרוא ספרים. אני זוכר עד היום את הספר הראשון, זה היה ספר של יאנוש קורצ'אק, וכך קראתי אצלו עוד הרבה ספרים. גם היינו יוצאים איתו הרבה לטבע והוא חיבר אותנו לשטח, וכשהיה טיול שנתי הוא לא ויתר על אף תלמיד, למרות שהמורות חששו שהתלמידים הבעייתיים ייצאו לטיול. דוד היה לדמות משמעותית בחיים שלי".
רבים מתלמידיו הקפידו לשמור איתו על קשר לאורך כל השנים, היו חוגגים איתו את ימי ההולדת שלו ובאים לביתו ביום השואה. הוא מצידו עקב אחר הצלחות תלמידיו שבגרו והיה גאה בהם.
כמי שחווה את מאורעות השואה, הדחיק שריד את הזיכרונות במשך שנים רבות. הוא אף סרב לקבל פיצויים על הסבל שעבר. בתו מספרת כי לכידת אדולף אייכמן והמשפט שנערך לו, גרמו לאביה להתחיל לדבר ולספר על מה שעבר עליו כנער. "ברגע שהתחלתי לשמוע את המשפט, הדמעות התחילו זולגות. מעצמן זלגו, ללא שליטה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז המלחמה, כלומר עברו קרוב לשש עשרה שנה. זה לא היה בכי היסטרי, רק דמעות, והרגשתי כאילו משהו מתוכי נפרץ", סיפר לימים.
ב-1987 סיים דוד 22 שנות ניהול בית ספר ויצא לפנסיה. הוא החליט כי עליו לקיים את מה שהגדיר כ"מצוות 'והגדת לבנך'", והיה מראשוני ניצולי השואה שליוו מסעות בני נוער ישראלים לפולין. בפעם הראשונה שיצא עם משלחת בני נוער עבר חוויה כה מטלטלת עד שלקה בלבו ואושפז בבית חולים בפולין. אף על פי כן, הוא לא ויתר, ונסע אחר כן לעשרה מסעות נוספים.
העיתונאי וההיסטוריון תום שגב נלווה לאחת מאותן משלחות ובספרו "המיליון השביעי" ציטט את דברי שריד לנערים: "הוא אמר להם שמורשת השואה מצווה עליהם לזכור בעצב ולחיות בשמחה" . שגב ציין גם כי "שריד הזכיר לא אחת את רצח הצוענים: במהלך הביקור בבירקנאו הוביל את התלמידים אל לוח אבן קטן המנציח אותם. בעת מאסרו במחנה היה עד לרציחתם. הוא אמר לתלמידים כי היהודים מצווים שלא לשכוח אותם, כשם ששאר העולם מצווה שלא לשכוח את היהודים".
עוד כתב שגב כי כשעלתה לדיון שאלת הנקמה, "דוד שריד אמר לתלמידים שאין נקמה: אין למלא את הלבבות בשנאה, חזר ושינן להם, פן לא יישאר בהם מקום לאהבה".
שריד תמך במפעלי ההתנדבות הרבים להם היתה מסורה לבנונה, רעייתו, ובמסגרת פעילותה למען קליטת עליה גם הצטרף אליה לשליחויות במולדובה ובאוקראינה, שם לימדו השניים באולפנים ללימוד עברית. לדוד ללבנונה אשתו הוענקו אותות יקיר העיר טבריה. השניים היו כצוות שמסור כל כולו לתחומי החינוך, החברה והמורשת בעיר שכה אהבו.