ערב אחד בשנת 2000 צפה אשר כהן בהצגה ובמהלכה חלפה בראשו מחשבה: "למה אבא שלי מעולם לא לקח אותי לתיאטרון ולמה סבא וסבתא שלי מעולם לא ביקרו בעצמם בתיאטרון?". מאוחר יותר הגיע למסקנה שהדבר נבע מכך שהדור של הוריו לא ידע עברית ברמה מספיק גבוהה כדי לצפות בתיאטרון, ופערי שפה מנעו מהם את החוויה שהוא זכה לה.
באותו רגע נבט בקרבו החלום להקים להקת תיאטרון שתציג בשפת הוריו וחבריהם. כהן הגשים את החלום שלו ובמהלך השנים מאות אלפי בני אדם צפו בהצגות שהעלה תיאטרון "אלמגרב", אותו הקים. לפני שבוע הלך כהן לעולמו אחרי מחלה קשה.
אשר כהן נולד ב-1955 בקזבלנקה, מרוקו, להוריו פרלה ושלמה. האם היתה עקרת בית והאב רואה חשבון, ואשר היה בנם הבכור. ב-1960 עלו בני הזוג כהן לישראל עם שני בניהם, ובישראל נולדו להם עוד בן ובת. אחרי תקופה שבה גרו במעברה בקריית טבעון, עברה המשפחה למגדל העמק. האב לא מצא עבודה במקצוע שלו והחל לעבוד כימאי בחברת ספנות.
אשר למד בבתי הספר במגדל העמק עד כתה י', ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. מגיל צעיר אהב מאוד את המלה הכתובה וקרא ספרים רבים. לילדיו סיפר שבספריית מגדל העמק היה מותר לשאול כל פעם רק ספר אחד, ולכן היה שולח את חבריו שישאלו עבורו ספרים בשמם. אחיו רפי מספר שבחדרם המשותף נורת הקריאה מעל מיטתו של אשר דלקה עד שעה מאוחרת בלילה, והוא לא היה מוכן לכבות את האור עד שסיים לקרוא.
כשהגיע מועד גיוסו ביקש לשרת בחיל הרגלים והתנדב לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. זמן קצר אחרי שסיים את הטירונות פרצה מלחמת יום כיפור וכהן השתתף בקרבות בסיני. מהמלחמה זכר חוויות קשות. "הוא סיפר על המטוסים המצרים שעברו מעליהם ועל המחשבה שעברה לו בראש, שהוא היה רוצה להפוך באותו רגע לנמלה ולהתחפר בחול", סיפר לידור, בנו של אשר.
בהמשך השירות סיים קורס קצינים ועבר לשרת בחיל המודיעין. זמן מה אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, הקים במגדל העמק סניף של תנועת הנוער בית"ר והחל לעסוק בתחום החינוך. הוא עבד כמדריך בפנימיות נוער, ובהמשך ניהל פנימייה בחיפה ולאחר מכן את "כפר הילדים" בכרמיאל. באותן שנים הכיר את עופרה ונישא לה. במהלך השנים נולדו לזוג שני בנים ובת: ליאב, לידור ועמית.
במהלך עבודתו בכרמיאל פנה אליו שאול עמור, ראש עיריית מגדל העמק באותן שנים, וביקש ממנו שישוב לעיר וינהל את המתנ"ס. כהן נענה להצעה ושב עם משפחתו למגדל העמק. בניהול המתנ"ס שם דגש על תחום האומנויות, ובין השאר טיפח חוג תיאטרון בהדרכתה של רונית אבגי. הוא עצמו אהב מוזיקה ושירה - הוא ניגן ושר וגם היה חבר בלהקת מחול. בנוסף התאמן בג'ודו והיה בעל חגורה שחורה.
בשלב מסויים פנה לתחום המחשבים שריתק אותו ולמד אותו בכוחות עצמו. "הוא היה מפרק ומרכיב מחשבים, קרא הרבה חומר מקצועי וכל הזמן למד וצבר ידע", סיפר הבן לידור. הוא החל ללמד מחשבים בבתי הספר בעיר, תיקן מחשבים והעביר חוגים בנושא.
אבל כל אותו זמן העיסוק בתרבות לא עזב אותו והוא החל להתעניין ולהימשך למורשת התרבותית של הוריו וחבריהם. אחרי שבצעירותו היה נוזף באביו על כך שהוא מאזין למוזיקה ערבית במקום למוזיקה ארץ-ישראלית, כדבריו, הוא הבין כי המוזיקה של הוריו לגיטימית כמו המוזיקה ששורשיה ברוסיה, למשל. "גיליתי עושר תרבותי שלא דמיינתי שקיים במוסיקה ערבית", אמר לבנו לידור.
אז גם הגיע לתובנה כי הוריו וחבריהם משוועים לתיאטרון שידבר אליהם בשפתם ובתרבותם, והוא החליט לכתוב מחזה במוגרבית, היא השפה המרוקאית-יהודית. מדובר בשפה שהתגבשה במשך כ-400 שנים במרוקו והיא למעשה שילוב של ערבית ועברית עם שימוש גם במלים מספרדית, צרפתית ופורטוגלית.
שליטתו של כהן במוגרבית לא היתה מושלמת והוא החל ללמוד ולחקור את השפה על הניואנסים שלה. הוא ישב עם בני הדור של הוריו, שוחח איתם ולמד מהם, קרא ספרים רבים, יצר קשר עם חוקרי תרבות ושפות במרוקו וגם ביקר מספר פעמים במרוקו.
המחזה הראשון שהחליט לתרגם היה "הקמצן" מאת מולייר. שם ההצגה היה "אלמזיריה". לא מדובר היה בתרגום מילולי ישיר, אלא במחזה שנכתב בהשראת הטקסט המקורי. חוקר לשונות היהודים, חתן פרס ישראל הפרופסור אהרון ממן, כתב כי ההצגה "בחלקה היא מבוססת על תרגום, אבל עיקרה עיבוד, העברה התקה ואימפרוביזציה, תוך התאמה לרוח הזמן ולרוח התרבות והמוסר ההולמים קהל צופים מסורתי. כבמאי הוא נמנע מלהציג מגעים אינטימיים על הבמה, וכבר כמחזאי נמנע מבוטות לשונית; הקללות מתוחכמות ומנוסחות ברמיזות ובלשון סגי נהור ובהומור מעודן. כל התמונות ב'הקמצן' הוסבו לתרבות מחוזות ארץ מרוקו, בייחוד לתרבות קזבלנקה, על הפולקלור החי שלה, על מושגיה ולשונה - לרבות שמות הדמויות ושמות המאכלים - ועל שלל פתגמיה ופתגמי מוגדור. העלילה מתרחשת בהוויית תור הזהב שבין המלך מוחמד החמישי לבנו חסאן השני. בתפאורת בית הקמצן, למשל, הייתה תלויה תמונה של מוחמד החמישי".
את ההצגה ביימה רונית אבגי והיא הופקה במתכונת של תיאטרון קהילתי. מהר מאד הפכה ההצגה ללהיט, בעיקר בקרב הדור המבוגר של קהילת יוצאי מרוקו. מדובר היה בהצלחה אדירה; ההצגה עלתה 170 פעמים בפני אולמות מלאים במאות צופים. אחריה תירגם כהן את המחזה "משרתם של שני אדונים", שהעלתה הקבוצה, ולאחר מכן הקים את תיאטרון אל מגרב.
לידור כהן מספר כי אביו ראה במיזם מעין משימה ואחריות אישית שעליו לקחת על עצמו. "הוא נשאל באופן מפורש - 'אבל למה אתה צריך לעשות את זה?' והוא ענה, ענה בצורה פשוטה - אם מסעודה משדרות לא יכולה ללכת לתיאטרון ואני יכול לפתור את זה, אז למה לא אני?'. הגופים הקיימים סירבו לקחת ממנו את המחזות לתיאטראות הקיימים והתגובה שלו לכך היתה ההבנה שעליו ליצור תיאטרון בעצמו, למרות שלא היה לו ניסיון בכך. הוא אמר: 'אם אף אחד לא מוכן לעשות את זה, אני אעשה את זה'".
המחזה "אלמזיריה" עלה עוד 120 פעמים, הפעם בליווי שירים. בסך הכל, את ההצגה, על שתי גירסאותיה, ראו 150 אלף צופים. לאחר מכן אשר כהן כתב, המחיז וביים מחזות נוספים: 'אלמחררב' - בהשראת 'תעלולי סקאפן' שהציג לץ מרוקאי, ג'חא. מחזה זה הוצג מאה וחמישים פעם. הצגות נוספות היו - 'מרוקאי זה לא רק מופלטה' שהוצג כמאתיים פעם והמחזה 'אישה בונה אישה הורסת' שזכה גם כן להצלחה גדולה. מרבית השחקנים היו שחקנים חובבים שהגיעו לחזרות ולהצגות אחרי יום עבודה במקצועות בהם עסקו. פעמים בודדות השתתפו גם שחקנים מקצועיים בהם רימונד אבקסיס ואבנר דן.
הקהל הרב שהגיע להצגות התמוגג, צחק ולעתים הזדהה הזדהות מוחלטת עם הדמויות. "פעמים רבות הדבר הוביל להתערבות מצד צופים בנעשה על הבמה, ואף לאחר סיום ההצגה", אמר לידור כהן. "התיאטרון המרוקאי איפשר את התערבות הקהל ואף שילב את ההתערבויות כחלק מהמופע עצמו", הוסיף. לדבריו, אביו "כתב מחזות ליוצאי מרוקו ולא על יוצאי מרוקו. בהצגות שלו לא היה שימוש בסטריאוטיפים שדבקו בהם".
כהן גם הקפיד על כך שמחירי הכרטיסים יהיו כאלו שיאפשרו לכל אחד לצפות בהצגות, וכן על כך שמרבית ההצגות יופיעו ביישובי הפריפריה. לידור מספר כי סבתו צפתה בכל ההצגות והיתה גאה בבנה. גם לידור עצמו הצטרף לאביו בהצגות רבות, ואמר שזו היתה חוויה מיוחדת לראות את השמחה שמילאה את האנשים. "אחרי הצגות אי אפשר היה להתקרב לאבא, אנשים רבים הקיפו אותו, דיברו איתו, הודו לו ושאלו אותו שאלות", נזכר.
אלי ברדה, ראש עירית מגדל העמק שסייע לתיאטרון הקהילתי בתחילת הדרך אמר ש"אשר כהן פרץ דרך והתחיל מורשת. לתיאטרון שלו היתה תרומה חשובה". עוד ציין את אהבתו של כהן לקריאת ספרים ולהיותו איש בעל שפה עשירה וידע רחב; "את כל אלה הוא הביא לידי ביטוי בתיאטרון שהקים", אמר ברדה.
הביקוש הגדול שגילה הקהל הביא להקמת מיזמים דומים בעוד ערים, ועוד תיאטראות מקומיים וקהילתיים החלו להציג הצגות בשפה המוגרבית. כהן ניסה להעלות הצגות ששילבו עברית ומוגרבית אבל הן כבר לא זכו לאותה הצלחה, ולפני כשש שנים התיאטרון הפסיק לפעול. למרות האכזבה מכך, הוא היה גאה במפעל חייו ובחזון שהתממש.
במאמר שכתב פרופסור ממן הוא הצביע על תהליך גוויעתה והכחדתה של המוגרבית היהודית המדוברת. כהן פעל נגד התהליך הזה וממן ראה ביצירתו ובמפעל התרבותי שלו "תופעה הפוכה ומדהימה של התחדשות והתרעננות".