השמחה שידעה צפת ב-10 במאי 1949 הייתה יוצאת דופן. בדיוק שנה לפני כן הוכרעו הקרבות הקשים על השליטה על העיר בין כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לבין כוחות "צבא ההצלה" הערבי. עד אותו יום עתידה של צפת היהודית היה מוטל בספק. כעת, שנה אחר כך, ידעה העיר "ליל שמחה וגיל", כפי שנכתב בעיתון "דבר".
אבל לפני החגיגות התכנסו תושבי צפת לטקס זיכרון לחללי הקרבות. בפסגת גן המצודה, שם נערכו חלק מקרבות השליטה על העיר, נחנכה אנדרטה של "ההגנה". "מצבת כבוד לזכר הגיבורים, שבדמם כבשו את שחרורה של צפת", נכתב עליה.
נערה בת 19 עלתה לקרוא "יזכור" ללוחמים שנפלו. היתה זו שושנה לוי, מהלוחמות האמיצות של "פלוגת צפת" של ארגון "ההגנה" בקרבות על העיר. לפני שבוע הלכה שושנה תמיר (לוי) לעולמה.
היא נולדה בשנת 1930 בצפת להוריה בלהה וחכם אליהו לוי. שניהם ממשפחות בעלות שורשים עתיקים בגליל; בלהה למשפחת אשכנזי היתה ילידת פקיעין. אליהו, שהיה רב, נולד בצפת.
לזוג נולדו שמונה ילדים אותם גידלו בעיר העתיקה של צפת. שושנה היתה הילדה השניה, אחרי הבכור, יוסף.
שמעון (מוני), שנולד שנתיים אחרי שושנה, סיפר כי "מן הסתם החינוך היה חינוך דתי לכל דבר. ביחד עם זאת למדנו גם בבית ספר 'אליאנס', שם למדו לימודים כללים שכללו גיאוגרפיה, היסטוריה, ערבית ועוד". הוא סיפר כי שושנה בלטה בלימודים והיתה תלמידה מצטיינת.
הוא סיפר עוד כי למרות שהוא ואחותו נולדו אחרי הטבח ב-1929, אותו יום נורא שהיה נוכח בחיי הקהילה היהודית בצפת, היה מוכר להם היטב מסיפורי המבוגרים מהם. מדובר בטבח שבו נרצחו בצפת 18 יהודים ו-80 נפצעו, במהלך הפרעות הקשים שהחלו שבועיים קודם, ב-16 באוגוסט, בירושלים.
במרד הערבי שפרץ ב-1936 גם כן ניסו לפגוע ערבים מצפת בתושבי הרובע היהודי. הפעם היו היהודים ערוכים להתקפה. באותו יום נרצחו בהתקפה אב ושלושת ילדיו.
"אני ושושנה זכרנו את אותו יום של ניסיון פריצה לרובע היהודי", סיפר שמעון לוי. "לבית שלנו נכנסו פורעים ואני זוכר שאמא היתה מזכירה את מכתש הנחושת שנלקח מאיתנו. דודה שלנו פגעה בסכין ביד של אחד הפורעים שהרים את הדלת ובגלל החתכים באצבעות ידיו השוטרים הבריטים זיהו אותו אחר כך. היא קצצה לו את האצבעות".
שמעון סבור כי מאורעות אותו יום באוגוסט 1936 הם שיעצבו את תודעתם שלו ושל שושנה אחותו בשנים שיבואו: "הסיפורים על הטבח בתרפ"ט והפחד שחווינו כילדים ב-1936 הם שגרמו לנו להבין את החשיבות של נושא הביטחון ואת התחושה שעלינו להתגייס להגנת הקהילה. זה היה משהו עמוק ושורשי".
קבלת תוכנית החלוקה בעצרות הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947, הבהירה לתושבי צפת היהודים והערבים כי יום ההכרעה קרב ובא. התושבים הערבים בארץ ישראל לא קיבלו את תוכנית החלוקה, ובצפת אותה החלטה אף עוררה בתושבים הערבים כעס וחששות גדולים יותר. 84% מתושבי צפת היו ערבים וכעת, בחסות האומות המאוחדות, התברר להם שצפת תיכלל במדינה היהודית העתידה לקום.
שתי האוכלוסיות החלו להיערך ליום פקודה. על רקע אוירה זו החליטה שושנה לוי בת ה-17 להתגייס לארגון ההגנה בעיר. בעקבותיה התגייס גם האח שמעון. אחיהם הבכור, יוסף, שגר אז בחיפה, התגייס גם הוא להגנה בחיפה.
"התחלנו להתכונן לבאות כי ידענו שיבוא יום שבו האנגלים יעזבו את העיר ונצטרך להגן על נפשותינו", סיפר השבוע שמעון. "התאמנו בקיבוצים בסביבה והכרנו כלי נשק- רובה, מקלע ואקדח. למדנו גם להשליך רימון. היינו נכנסים גם למשטרה הבריטית ומתאמנים על הכרת הרובה האנגלי ביחד עם שוטרים יהודים. כשקצין אנגלי היה מתקרב מישהו היה מזהיר והינו נעלמים".
הוא סיפר כי הוריו לא ידעו על מעשיהם של שושנה ושלו וגילו זאת רק מאוחר יותר, כשפרצה המלחמה.
בנוסף להכשרתה כלוחמת, עברה שושנה גם קורס שהכשיר אותה לפעול כחובשת.
ביום שבו פינו הבריטים את העיר, ב-16 באפריל 1948, השתלטו הכוחות הערבים על מבנה המשטרה העירונית ועל הבסיס הגדול בהר כנען. בין הצדדים פרצה מלחמה קשה שארכה שלושה שבועות.
"בכל אותם ימים שושנה נקראה כל הזמן לטפל בפצועים ועברה מעמדה לעמדה. היו הרבה פצועים והרוגים. היא היתה בסך הכל נערה בת 18", סיפר שמעון לוי. בין השאר נקראה פעמים רבות לעמדה שמוקמה במלון "מרכזי", שהיתה עמדה קיצונית שנחשבה מסוכנת.
"התחושה שליוותה אותנו באותם ימים היתה שכלל לא ברור אם צפת תחזיק מעמד ואם נגזר עלינו למות. אמרנו שאם נמות, נמות כולם. זו היתה תחושה של קרב על החיים", אמר שמעון לוי. הוא עצמו נפצע מפגיעת רסיסי פגזים, אבל מכיוון שטופל כבר הדבר לא נמסר לאחותו כדי שלא יפריע לה במילוי תפקידה בגיזרה אחרת בעיר.
שלמה חדד, סגן ראש עיריית צפת, אמר ש"ותיקי הישוב בצפת זוכרים את שושנה כלוחמת נועזת בעמדת "מלון מרכזי" וכחובשת שעברה מעמדה לעמדה לטפל בפצועים והצילה חיים".
חדד אמר כי משפחת לוי, משפחתה של שושנה, היא ענפה ומיוחסת. "כשהורי עלו מטוניס עם 12 ילדיהם, הם היו חסרי כל. גרנו בשכנות למשפחת לוי שהיתה ותיקה ומבוססת ותמכה בנו וסייעה רבות". כשהסתיימה מלחמת העצמאות המשיכה שושנה לשרת בצה"ל, כחובשת בחטיבת "עודד" שהוצבה בגבול לבנון.
אחרי שהשתחררה משירות צבאי התקבלה לעבודה בבנק "קלינגר". מדובר היה בבנק פרטי שפעל בצפת החל מסוף המאה ה-19 ובהמשך נקנה על ידי בנק לאומי שבו המשיכה שושנה לעבוד.
אחרי שהתקדמה בתפקידה בסניף צפת, עברה לעבוד בבנק לאומי בחיפה ושם הכירה את נחום תמיר, ניצול שואה שהגיע לבדו לישראל. הוא היה שריד אחרון למשפחתו שנרצחה כולה וכעת הצטרף למשפחה גדולה ומסועפת והפך להיות חלק ממנה. לזוג לא נולדו ילדים.
שושנה התקדמה בתפקידים בבנק לאומי בחיפה ומעבר לעבודה אהבה לטייל בישראל וברחבי העולם. בשנים האחרונות היא למדה באוניברסיטה כשומעת חופשית ספרות, שירה עברית ואנגלית. היא ביקשה להיקבר בצפת, העיר בה נולדה, גדלה ושבה נלחמה.