כשהיה בן עשר החליטו הוריו של צבי "צ'יבי" משגב כי הגיע הרגע שבו עליהם לעזוב את עיר מגוריהם, ורשה, ולעבור לביאליסטוק. המצב הכלכלי היה קשה והאב שמואל התקשה לפרנס את אשתו ושלושת בניו. בנוסף לכך גברו בעיר גילויי האנטישמיות וההתנכלויות ליהודים הפכו לשגרה. בשל מחלה של אחד הבנים הקטנים, החליטו בני הזוג שמואל ורחל אכטנברג, שהאב והבן הבכור, הירש (צבי), יסעו לביאליסטוק וכשהילד הקטן יחלים, יחברו אליהם רחל ושני הבנים הנוספים.
מאז אותו יום לא ראה יותר צבי את אמו ואת שני אחיו. ימים ספורים אחרי שנסע עם אביו, כבשו הגרמנים את ורשה. למרבה המזל ביאליסטוק הייתה תחת שלטון סובייטי. על אף שנחלצו מציפורני הצורר הנאצי נאלצו הילד ואביו לעבור מסע הישרדות ארוך ומפרך. בהמשך עלו לארץ ישראל וגם בה צבי חווה מלחמות, כאב ואובדן. לפני שלושה שבועות הלך לעולמו בגיל 92.
צבי משגב נולד כהירש אכטנברג בשנת 1929, וכאח בכור לשני אחים נוספים. לאביו הייתה חנות למוצרי מזון. צבי למד בבית ספר בוורשה וסבל לא אחת מגילויי אנטישמיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התהפכו חייו; לפתע הוא נותר לבד עם אביו, בעיר זרה. שהותם בביאליסטוק הייתה קצרה, משום שממנה הם גורשו על ידי השלטונות הסובייטים למחנה עבודה בסיביר. האב יצא מדי בוקר לעבוד כחוטב עצים וצבי היה צועד עשרה קילומטרים לבית ספר, נועל את אותן זוג נעליים מרופטות ולובש את אותו מעיל בלוי. הוא הצטיין בלימודיו גם כי אהב ללמוד וגם בגלל שבזכות אותה הצטיינות היה זוכה לעיתים בעוד פרוסת לחם, אותה היה חולק עם אביו.
תנאי המחיה במחנה בסיביר היו קשים ביותר נוכח הקור הכבד ובעיקר בשל הרעב. "אבא היה אומר שקשה לתאר את החוויה של הרעב התמידי", אמרה נטע, בתו. "כשהיה מגיע יום כיפור הוא היה אומר לנו שהוא כבר צם לכל החיים בשביל כולנו". בשלב מסוים חבר האב ל"צבא אנדרס", שהורכב מפולנים שברחו מארצם ושהיו נאמנים לממשלת פולין הגולה. הייתה זו דרך להשתחרר ממחנה הכפיה. יחד עם גבר יהודי נוסף שחי במחנה עם שני ילדיו, החלו במסע עם הצבא. נוכחות הילדים לא תמיד מצאה חן בעיני המפקדים ולא אחת הם נאלצו להסתתר.
כשהגיע צבא אנדרס לטהרן בשנת 1942 נכנס צבי למחנה שהקימה הסוכנות היהודית עבור ילדים יהודים שנמלטו מהמלחמה. במחנה גרו כ-700 ילדים, שבפברואר 1943 עלו לארץ ישראל במה שמוכר כעליית "ילדי טהרן". אביו הגיע לארץ ישראל יחד עם צבא אנדרס.
הילד צבי עם עוד שמונה מילדי טהרן נשלח לקיבוץ גבעת ברנר שליד רחובות, שם הוצמד לו כינוי החיבה "צ'יבי", שהפך לאורך השנים לשמו בפי משפחתו וחבריו. אז גם עברת את שם המשפחה שלו. "בגבעת ברנר הוא הסיר מעצמו כל סממן גלותי והפך לצבר לכל דבר", אמרה הבת, נטע. "הוא היה אחד מכולם - ניגן על כינור והיה ספורטאי מצטיין, ובניגוד לרבים מחבריו גם השקיע בלימודים". בשל הצטיינותו בלימודים, את לימודיו בכיתות י"א-י"ב עשה בקיבוץ עין חרוד.
בגבעת ברנר הוא אומץ על ידי משפחת ירקוני. כשצ'יבי חגג יום הולדת 70, אמר איתן ירקוני כי "עם בואו של צ'יבי למשפחתנו, הפכנו משפחה של ארבעה אחים לכל דבר". חברו הקרוב ביותר היה עודד ירקוני, אחד מבני המשפחה. "השניים הפכו לצמד חמד ורוב הזמן נראו יחדיו", סיפר איתן ירקוני.
עוד לפני שמלאו לעודד ירקוני 17 שנה, הוא התעקש להתגייס לכוח המגן העברי. במרץ 1948, בתפקידו כמפקד כיתה, נהרג ירקוני בקרב בין יבנה לגדרה, לא רחוק מקיבוצו. "מותו של עודד הייתה מכה קשה עבור אבא", סיפרה בתו, נטע. "הוא החליט שעליו לנקום את דמו ובגיל 17 וחצי התגייס לפלמ"ח". במאי 1948 הצטרף לפלוגה ב' בגדוד הרביעי, גדוד הפורצים, בפיקודו של שלמה שילוח (שלאוך), גם הוא מגבעת ברנר.
יחד עם הפלוגה לחם באיזור ירושלים, סיים קורס מ"כים בפיקודו של שאול ביבר, ובסוף שנת 1948 לחם עם יחידתו באזור רפיח. "המלחמה הייתה עבורו תקופה טראומטית. הוא איבד חברים קרובים וסיפר על מקרים שבהם הוא נשא אותם על אלונקה", סיפרה הבת. "כשהיה שומע שירים, דוגמת 'שיר הרעות', הוא היה דומע".
שנים לאחר מכן, ב-1954 איבד עוד חבר קרוב מגבעת ברנר; דניאל סירני ואשתו ההרה, עופרה, נהרגו עם עוד 15 בני אדם, כשמטוס התרסק לתוך הקהל בעת טקס בקיבוץ מעגן לציון עשר שנים לצניחתם באירופה של חיילי הישוב העברי. על אותם צנחנים נמנה אנצו סירני, אביו של דניאל. "זו הייתה מכה קשה מאוד. האסון הזה ממש שבר את אבא", סיפרה נטע.
ב-1950 השתחרר צבי מצה"ל ושב לגבעת ברנר. הוא נשלח להדריך בתנועת הנוער העובד, בקן בורוכוב בגבעתיים, אחד מהקנים הגדולים והוותיקים של התנועה. במהלך מבצע קדש, כששירת כקצין במילואים, הכיר את מרים, קשרית ממושב באר-טוביה. הם הפכו לזוג ואחרי פחות משנה נישאו. אחרי שנתיים של חיים בגבעת ברנר והולדת הבת הבכורה, נטע, עברו לגור בבאר טוביה.
אחרי שהחליט כי הוא לא רואה את עתידו בחקלאות, קנה מניה בחברת "אגד", צעד שבאותן שנים נחשב מהלך שמבטיח עתיד תעסוקתי וכלכלי. המשפחה עברה לגור באשקלון ושם נולדו נוגה ושמואל. הוא עבד שנים ארוכות ב"אגד" ובמהלכן עשה תפקידים שונים ובין השאר היה חבר הנהלה וגם השתלם בקורס הדרכת טיולים. במשך השנים נסע לאורכה ולרוחבה של ישראל.
את הכאב על אובדן אמו ואחיו, כמו גם הזכרונות הקשים מהשנים במחנה בסיביר וממסע ההישרדות עד שהגיע לישראל, סגר בתוך מגירות לבו. בגיל 70 עשתה לו המשפחה יום הולדת בסגנון "חיים שכאלה" ואז שיתף את סיפורו ואת כאביו. "זה היה ריפוי בשבילו ובשבילנו", אמרה בתו.
הבת נטע תיארה את אביה כ"אדם עם סרגל ערכי שהוא לא היה מוכן לסטות ממנו. הרבה דברים הפריעו לו והוא לא שתק. היה מעין דון קישוט שנלחם עבור צדק. הוא היה מתריע, מדבר ונלחם גם באגד וגם כחבר אופוזיציה במועצת העיר אשקלון". לדבריה, "מדינת ישראל הייתה אצורה בכל תא מתאי גופו, אבל הוא לא אהב לראות מה שקורה במדינה ועם זאת הוא ראה צורך להילחם כדי שיהיה פה עתיד צודק וטוב יותר".