ב-1956, כשהיה בן 13 בלבד הגיע אספה גטה-יוסף זבדיה לישראל, עם עוד 26 נערים צעירים, ילידי אתיופיה. קהילת יהודי אתיופיה הייתה מוכרת אז למעטים בישראל. זבדיה וחבריו שנשלחו למדינה הצעירה נועדו להיות מנהיגי העתיד של הקהילה באתיופיה. מאז ועד יום מותו, בשבוע שעבר, היה אספה גטה-יוסף זבדיה חלוץ לפני המחנה, ולאורך השנים ממובילי פרשת העלייה של יהודי אתיופיה לישראל.
אספה גטה- יוסף זבדיה, נולד ב-1943 בכפר מאיליקו באזור דבט-אמבא גיאורגיס שבווגרה, לאימו אדיס רדה ולאביו שהיה מנהיג דתי חשוב - ליקה כהנת גטה אסרסו. אספה-יוסף היה הבכור מבין תשעה אחים ואחיות.
באמצע שנות ה-50 מנהיגם של יהודי אתיופיה, יונה בוגלה ונשיא מדינת ישראל יצחק בן צבי, החליטו על מיזם פורץ דרך: בישראל יתחנכו צעירים בני העדה באתיופיה והם יהוו תשתית מנהיגותית כשישובו לבתיהם ולקהילותיהם. בינואר 1955 הגיעו לפנימיית הנוער כפר בתיה שברעננה 12 נערים ובנובמבר 1956, 15 נערים נוספים, עליהם נמנה גם זבדיה.
אל תפספס
ד"ר עזריאל קמון שיחד עם עובדיה סולימן כתב ספר על אותו סיפור מיוחד כינה את קבוצת הנערים "המרגלים שנשלחו לתור את הארץ וללמוד עליה". הוא אמר כי "הם הגשר הראשון, והם ראויים למקום של כבוד בתולדות העלייה מאתיופיה והציונות בכלל". זבדיה חי בישראל שמונה שנים. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, המשיך ללימודים ב"אורט" נתניה, נבחר שם לתפקיד יו"ר מועצת התלמידים ושיחק במדי קבוצת הנוער של מכבי נתניה בכדורגל.
בליינש זבדיה, אחותו הצעירה של אספה-יוסף, שליחה מיוחדת לארגון אחדות אפריקה ולשעבר שגרירת ישראל באדיס אבבה, אמרה כי "מדובר בתקופה לא פשוטה לאחי ולהוריי. ילד לבדו בארץ חדשה, בלי הורים, במשך שמונה שנים מחוץ לבית. אבא סמך על מדינת ישראל והיתה לו אמונה שלמה שתשמור על בנו. לאמא זה היה קשה יותר והיא דאגה".
אחדים מקרב קבוצת הנערים בחרו להישאר בישראל, אחרים השתלבו עם שובם לאתיופיה במשרות ממשלתיות בכירות בבירה אדיס אבבה. אספה-יוסף ועוד כמה מחבריו שבו למשפחותיהם ולמקומות שבהם גדלו. "הוא אמר: 'הבטחתי לאבא שאשוב כדי לעזור לקהילה שלי'", סיפרה אחותו, בליינש.
התכנית שלו ושל חבריו הייתה כי עם שובם לאתיופיה הם ישמשו כמורים לעברית בקרב בני הקהילה וילמדו את המנהגים שלמדו בישראל. הוא וחבריו הפכו לדמויות מרכזיות ברשת בתי הספר היהודיים של קהילת ביתא ישראל ועמדו בקשר עם גופים שונים בישראל ובארצות הברית.
את קבוצת החברים שאיתה פעל הגדיר "החברים שעברו ביחד איתי מתקופת החושך לתקופת השמש הזורחת". על הקבוצה נמנו-זימנה ברהנו, גדליה אוריה איילין, ברוך טגניה ויוסף דוד- זכרם לברכה, יעקב אליאס, טדסה ביוך, עקיבא ברהן ואברהם קהת, שיבדלו לחיים ארוכים. ב-1968 נשלחו יוסף וחבריו על ידי יונה בוגלה ומנהיגים נוספים אל גבול סודן-הומרה על מנת להקים חווה חקלאית. יוסף עמד בראש הקבוצה. הסודנים טענו שזאת אדמתם ולא קיבלו את ההתיישבות בעין יפה, המתיישבים עמדו על זכותם לפעול במקום, אך הסודנים השתלטו על החווה, החרימו את הציוד החקלאי והשמידו את מאגרי מזון. אספה שב לאמבובר והיה למורה בבית הספר במשך 16 שנים.
על תלמידיו הרבים באותן שנים נמנה שלמה מולה, לימים חבר כנסת ("קדימה", "התנועה") וסגן יו"ר הכנסת. "הוא היה מורה שלי מכתה א' עד כתה ט'. הערצנו אותו. אספה וחבריו נחשבו עבורנו כמי שחוללו מהפיכה אמיתית. הוא ויתר על משרות שונות שהוצעו לו והקדיש עצמו לחינוך ומתוך אמונה שתיכף תבוא הגאולה של הקהילה".
מולה סיפר כי באותה תקופה היה מקובל במערכת החינוך שלמורה מותר להרביץ כענישה. "אספה מעולם לא השתמש בענישה הזאת ולא הרים יד על תלמיד. כשהגיע לי עונש היה בועט בכדור ואומר לי לרוץ להביא אותו". ב 1972 נישא לאנייה איילין ועם השנים נולדו לזוג שישה ילדים.
השילטון המרקסיסטי שהחל לשלוט באתיופיה ראה בפעילותם של אספה-יוסף וחבריו פעילות חתרנית והחל לרדוף אותם. מולה זוכר איך "באחד הימים הגיעו חיילים לבית הספר, העמידו את המורים בחוץ ואמרו שהם הולכים לירות בהם. המטרה שלהם היתה להפחיד אותנו".
בנובמבר 1979 תוך כדי שיעור חקלאות, הגיעו חיילים לבית הספר וחיפשו אחר מורים מבוקשים. אספה-יוסף היה ברשימת המבוקשים. הוא נעצר בחשד לפעילות ציונית והחל לעבור שורה של חקירות קשות שכללו עינויים והוא הואשם כבוגד במולדתו ובהיותו סוכן CIA והמוסד הישראלי.
הוא שוחרר אחרי שלוש שנות מאסר והושם במעצר בית כשהוא סובל מנזקים בריאותיים שליוו אותו מאז עד סוף ימיו. "הוא היה ספורטאי מצטיין", סיפרה אחותו, "אחרי המאסר הוא כבר לא היה אותו אדם. העינויים גרמו לו לסבל וכאבים", הוסיפה.
ב-1984, כשנודע לו שבכוונת השלטונות לעצור אותו שוב, הספיק אספה-יוסף להימלט לישראל עם שניים מילדיו. זמן קצר לאחר שהגיע לישראל פנו אליו מהסוכנות היהודית בבקשה לסייע ב"מבצע משה" שעמד לצאת לדרך. הוא יצא לסודן ושם פעל במשך שלושה שבועות בהעלאת יהודי אתיופיה מסודן לישראל. כעבור כמה חודשים הגיעו לישראל גם אשתו וילדיהם. הוריו עלו אחרי שנתיים. בתחילה גרה המשפחה בערד ואחר כך עברה לירושלים. יוסף וחבריו הוכרו כאסירי ציון וקיבלו אות הוקרה מנשיא המדינה על פעילותם להצלת יהודי אתיופיה. לאחר עלייתו המשיך בקליטת העולים מאתיופיה כמדריך קליטה ומתורגמן באזור הדרום מטעם הסוכנות היהודית. בשנת 1988 החל לעבוד בג'וינט ולקח חלק בטיפול היהודים שנותרו באתיופיה. היה ממקימי בית הספר במתחם השגרירות הישראלית באתיופיה והשתתף בהכנות ובמבצע שלמה.
בשנת 1991 החל עבודתו במשרד החינוך באגף לחינוך והיה יועץ בכיר למנהל האגף בנושא אולפנים ותוכניות לעולים. בנוסף, פעל אספה-יוסף לשימור המורשת והקים עמותה בשם "מדור לדור- מורשת יהודי אתיופיה". העמותה הצליחה לשחזר ולחדש את בית הכנסת באמבובר. בית כנסת זה הינו אחד האתרים שנותרו באתיופיה ובעקבות כך צעירים רבים הולכים להתפלל ולשמר את המקום.
במקביל למד לימודים אקדמיים לתארים ראשון ושני בחינוך באוניברסיטה העברית. אחותו בליינש אמרה שבהשכלה ראה את הדרך להשתלבות, לשינוי ולהתקדמות בחברה הישראלית. "תמיד היה אומר שעליך לעבוד קשה ולהוכיח את עצמך. היה אומר: 'תעשו ותוכיחו שאתם יכולים. אף אחד לא יעשה עבורך את העבודה'", הוסיפה.
לדבריה "הוא היה מורה דרך לרבים וכמובן שגם עבורי. כשהודיעו לי שמוניתי לתפקיד שגרירה, הראשון שלו בישרתי על כך היה אספה-יוסף. זה גרם לו לאושר עצום ובאותו רגע הוא בכה מהתרגשות. בקשתי ממנו היתה שיעניק לי מהחוכמה שלו". סימני העינויים נתנו את אותותיהם ומצב בריאותו הלך והדרדר. לפני חצי שנה נערך לו ערב הוקרה ורבים הגיעו כדי להוקיר לו תודה על מעשיו. "אני מבקש מהמשך הדור, להמשיך את המורשת היפה שלנו, ולא לשכוח לרגע את החינוך והמעשים הטובים שלמדתי מחוכמתו של אבי, שהיה קייס הקייסים ואחד הרבנים והמנהיגים הגדולים בעדה", הייתה משאלתו.