הצווארון ורוד, העתיד לא

ה"מפה הסינופטית" הצופה עתידה של מדינה, היא מפת מקצועות "הצווארון הורוד" - אותם מקצועות "נשיים", שבונים ומחזיקים את החברה, החינוך, הבריאות (פיזית ונפשית) והרווחה: מורות וגננות, סייעות, מטפלות במעונות, קלינאיות תקשורת, עובדות סוציאליות, אחיות, פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק, ומקצועות טיפוליים אחרים.

אלה המקצועות שמכשירים, בשם כולנו, את הדור הבא, במטרה להפוך אותו לטוב וחזק מזה הנוכחי. אך בישראל, למרות ההסכמה הכללית באשר לחשיבותם, הפכו מקצועות אלה ל"חצר האחורית" של עולם התעסוקה, מקצועות הננטשים בהדרגה מנשות המקצוע שלהם, מקצועות דועכים, חבוטים ומדממים.

זהו תהליך בארבעה שלבים, רצף לוגי בלתי נמנע, שהביא את המקצועות האלה למצב האנוש והבלתי יציב שבו הם נמצאים כיום. תחילתו של הרצף - בהשקעה של המדינה, השקעה שלא מתחשבת בעובדה ששקל שלא מושקע היום עלול לעלות לכולנו שקלים רבים מחר. הפרט הזה לא נלקח בחשבון, וכל אחד ממקצועות הצווארון הוורוד מתוקצב מתחת למינימום.

וזה מוביל לשלב השני בתהליך: קלינאיות תקשורת שעברו מסלול הכשרה ארוך - מסרבות לעסוק במקצוע ומחפשות מי=שרות בהייטק, סייעות בגנים מקבלות השלמת הכנסה ממשכורתן שעומדת על 5,128 שקלים בממוצע, עובדות רווחה מטפלות באנשים שמשתכרים יותר מהן, מורה עלולה להשתכר שכר חודשי נמוך מזה שתלמיד ירוויח בחופש הגדול.

ולא רק המשכורות הן הסיפור, אלא גם תנאי התעסוקה, העומס הנופל על כתפי העובדות הנדרשות לחפות על החוסר הגדל בכ"א, החשיפה הגוברת לאלימות, ויוקרת המקצועות והדימוי שלהם בסולם החברתי. כל אלה הם פרמטרים שקשורים ישירות בהשקעה, ומשפיעים מיידית על כמות ואיכות המבקשות לעסוק בהם, ועל רמת אנשי המקצוע שמגוייסים בסופו של דבר.

מכאן נולד השלב השלישי - מחסור בעובדים. בשירות המדינה חסרות 2000 עובדות סוציאליות, בתחום הפסיכולוגיה החינוכית מתוך 2,326 תקנים בארץ - 30% לא מאויישים. אצל המורות, 20% מהן פורשות מהמקצוע בתוך פחות משלוש שנים. קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, פיזיוטרפיסטיות - רק מי שמנסה להשיג תור לטיפול יבין את המצוקה הקשה בתחומים אלה. זו תמונת מצב עם "העתק-הדבק" גם למקצועות הטיפול האחרים, במציאות שהולכת ומחמירה משנה לשנה.

המגמה השקטה הזאת לא צועקת, ולא נושכת. היא מוצאת לעיתים פתרונות זמניים, טלאים מקומיים ונקודתיים, שנותנים תחושה של שיגרה מבלי להפריע את מנוחת הציבור. אבל, וזה כבר השלב הרביעי, בשקט בשקט היא אוכלת בכל פה בחברה הישראלית, בהישגים החינוכיים ורמת הלימוד, במספר הנושרים ממערכת החינוך, במוטיבציה לגיוס לצה"ל, ברמת הפשיעה והנפילה של צעירים לעולם העבריינות, בהיקף תופעות האלימות או השימוש בסמים, ביכולת למצוא נתיב תעסוקתי נכון, במספר מתאבדים או אנשים בדיכאון, ואף יוקר המחייה הכללי בארץ הוא אחת מנקודות הקצה של התהליך. אל אתגר הקורונה נכנסה החברה הישראלית עם מחלות רקע קשות, והיא יוצאת ממנו חבולה עוד יותר, כשכל אותות האזהרה מהבהבים, וכל הסטטיסטיקות והפרמטרים החברתיים מסמנים את החץ בכיוון מטה.

מול הבעיה המתהווה, המדינה מפנה את מבטה, לא נעים לה להסתכל ישירות על הזנחה של שנים, שרק השקעת מיליארדים יתקנו באופן חלקי את השלכותיה. לא נוח לה לראות את ענבי הזעם המבשילים בשקט, לקראת קטסטרופה של הדור הבא, ורק אנו העוסקות בתחומים האלה, מרגישות את מגדל הקלפים של שירותי החברה בישראל, כשהוא עומד לקרוס לגמרי, וכבר מזמן לא מספק את התוצרים והחוסן שסיפק בעבר. המפה הסינופטית של ישראל מראה שהולך להיות סוער, ואת המחיר נשלם כולנו, במיוחד הדורות הבאים.