כולם מדברים על צמיחה, אף אחד לא מדבר על עוני

לאורך שנות עבודתי כעובדת סוציאלית מצאתי עצמי מגייסת מענים לצרכים חומריים או לימודיים למטופלות שלי מאנשים טובים באמצע הדרך. מדובר היה בנערות ונשים שלעיתים נותק החשמל בביתן, שהיו צריכות עזרה לימודית ולא הייתה אפשרות למשפחה לממן את אותה עזרה, שהיו צריכות ביגוד או כרטיסיה לאוטובוס, כסף לאמצעי מניעה, עניינים בסיסיים למדי.

גם היום, מדי פעם קופצת לי הודעה בפייסבוק של עובדת סוציאלית שמחפשת עזרה לקשיש לסדר ולנקות את ביתו, בקשה לתרומה לבוגרי פנימיות ללא עורף משפחתי לצרכים שונים שלהם, עזרה בתיקון מזגן, או מוצר חשמלי אחר.

מדובר בעובדות סוציאליות מסורות, שבהיעדר משאבים מהמדינה מגייסות תרומות. אפשר וראוי לתהות: האם מדובר בתופעה שלילית בהכרח? או דווקא תופעה חיובית אשר מעידה על אופייה החיובי של החברה הישראלית בכל הקשור לנדיבות לב, התגייסות בעת מצוקה וסולידריות.

מבלי להוריד מהפן היפה של התופעה הזו, היא מהווה סימפטום למציאות קשה שאינה אמורה להתרחש במדינה בה יש צמיחה כלכלית. השאלה היא מה משמעותה של אותה צמיחה כלכלית אם כל כך הרבה אנשים נשארים בשולי הדרך, עזובים למצבי מחסור ומצוקה וצריכים להסתמך על טוב ליבם של תורמים ונדבנים. בימים אלה כשצפוי גל התייקרות במשק, ראוי יותר מתמיד לשים זרקור על התופעה הזו ומה שהיא מייצגת.

בואו נחשוב על נער בן 18 שיצא מפנימייה וכעת אמור לעמוד לבדו על הרגליים מבחינה כלכלית, ללא עורף כלכלי ומשפחתי. אותו נער זקוק לרישיון נהיגה, לא כמותרות, אלא על מנת שיוכל למצוא תעסוקה ולא להתגורר בהכרח במרכז היקר.

זכורה לי אישה נפגעת אלימות שיצאה מהבית הפוגע עם בתה. הצלחנו להסדיר עבורן "מגורים" זמניים במשרד של אדם טוב, שאפשר להן לישון במשרד בלילות. נסכים כולנו כי קורת גג בטוחה ויציבה אינה מותרות, לא לאדם מבוגר ובהחלט שלא לילדים. לצערי, מוצאים עצמם יחידים, משפחות, קשישים וצעירים חשופים ללחץ ומשבר כלכליים מתמשכים אשר משפיעים לרעה על יכולת התפקוד שלהם, על מערכות היחסים שלהם, גורמים לרגזנות ופיתוח מחלות שנובעות מלחץ. מחקרים מצביעים על כך כי ילדים אשר חשופים באופן ממושך ללחץ מהסוג הזה עלולים להיפגע גם ברמה הקוגניטיבית ובהתפתחות המוח.

לפיכך ניתן להבין כי כאשר המדינה מתנערת מהאחריות לדאגה לצרכים הבסיסיים הללו, אנו כחברה משלמים על זה מחיר גבוה בהרבה בהווה ובעתיד. מחיר מוסרי וחברתי, אך גם כלכלי, מאחר ואי טיפול במחסור היום גורם לשלל בעיות אישיות, משפחתיות וקהילתיות גדולות בהרבה ושיקר בהרבה להתמודד עימן.

גל ההתייקרויות הנוכחי יביא יותר אנשים למחסור ושוב יאלצו העובדים הסוציאליים והפונים להסתמך על נדבה וצדקה במקום על הריבון ועל צדק בסיסי.

חשוב להבין כי גל ההתייקרויות הוא תוצר של מדיניות ממשלתית של עשרות שנים שבבסיס תפישתה עומד השוק החופשי ואותה "יד נעלמה" שלכאורה מסדרת הכל. ובכן, היא לא. גל ההתייקרויות הנוכחי הוא סימפטום בלבד למדיניות שמובילה ליוקר מחייה מחד ושכר נמוך מאידך, של ייבוש השירותים הציבוריים לאורך השנים ושל תפישה שמרנית שאומרת שאין להתערב בכוחות השוק. תפיסה שהוכחה מזמן וביתר שאת בשנתיים של קורונה - שאינה נכונה ואינה מותאמת.

הפתרונות טמונים בהעלאות שכר, השקעה תקציבית בשירותי הרווחה, חיזוק רשתות הביטחון הסוציאלי והשקעה בשירות הציבורי: בבריאות, בחינוך, בתחבורה ובשיכון, אשר תצמצם את ההוצאה הפרטית בתחומים אלה.

הגיע הזמן לשינוי הפרדיגמה. חרם צרכנים על מחירי הפסטה לא יספיק פה. בינתיים ימשיכו ככל הנראה העובדות הסוציאליות לקושש תרומות עבור המטופלים ולקוות לטוב.

עו"ס ענבל חרמוני היא יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים.