חניכי קורס חוקרים של הביטוח הלאומי ישבו והאזינו לשיחה בין שני ברוקרים בבורסה לניירות ערך. השניים דיברו על מה כדאי לקנות ומה כדאי למכור. האפיזודה הזאת תוארה בידיעה שולית במדור שולי, במעמקי עיתון "חדשות", לפני 22 שנה. אבל באותה הרצאה זניחה, לכאורה, בקורס חוקרי ביטוח לאומי ניתן היה ללמוד כי בידי הממסד הישראלי מצוי אמצעי מעקב חדשני ופורץ דרך; מדובר היה ביכולת להאזין לשיחות טלפון סלולרי. "את המכשיר אפשר לכוון לתדרים שונים עד שיהיה ניתן לצותת לשיחה הנכספת", גילה הכתב יאיר פידל.
ציתות לשיחות טלפון היה אמצעי מעקב מוכר, הן בידי גופי הביטחון והן כאמצעי ריגול ואיסוף מודיעין של חוקרים פרטיים שאנשים וגופים שונים שכרו את שירותיהם. כניסת המכשיר המהפכני שהיה מוכר אז בישראל רק בשמו המסחרי- "פלאפון"- יצרה בקרב הציבור אשליה שהתעבורה באמצעות אותות אלחוטיים תקשה את היכולת לצותת לשיחות העוברות בין הדוברים.
חודשיים אחר כך גילה הכתב אלכס דורון ב"מעריב": "אם חשבתם שמאזינים רק לטלפון שלכם, ונמלטתם בזחיחות ללחוש סודות ודברי כיבושין בפלא-פון שלכם - עשיתם שטות. גם לפלאפון מאזינים". הוא ציין כי "יש ציתות אפילו לפקסמיליות, הלהיט האחרון בכל מפעל, משרד ועסק". הציבור הרחב לא היה מודאג במיוחד. רק 13 אלף הבעלי מעמד היו מנויים אז ברשת פלאפון ולמעטים היתה בבית פקסמיליה. היום לכל ילד יש מכשיר סלולארי ופקסמיליה היא מכשיר שנמצא עדיין בשימוש רק במשרדי ממשלה.
בימים האחרונים אנחנו מגלים שלצד העברת מידע בפקסמיליה המיושנת, הממסד הישראלי גם יודע לעשות שימוש באמצעי מעקב מתקדמים ביותר, דוגמת רוגלת "פגסוס". אלא שמעקב וציתות של גורמי ממסד באופן היו בשימוש מעורר מחלוקת כבר מראשית ימי המדינה.
עוד בוואלה!
המקרה הראשון שנחשף בפני הציבור הישראלי ארע בשנת 1953. בלילה שבין חמישי לשישי, בסוף חודש ינואר, הסתננו שני צעירים, שלמה זהבי ואברהם ברד, למשרדי הקיבוץ הארצי שברחוב יהודה הלוי 20 בתל אביב. השניים נשלחו ככל הנראה לבדוק תקלה במכשיר האזנה שהוטמן בשולחן העבודה של חבר כנסת מאיר יערי, מנהיג מפ"ם.
אותה "תקלה" לא התרחשה במקרה; מכשיר הציתות התגלה על ידי מנקה שעבד במשרד ואנשי מפ"ם היו נחושים לגלות מי מעוניין לרגל אחרי יערי. המכשיר נותק ובמקומו הורכבה סבוניה עטופה בצמר גפן. שבעה מאנשי הקיבוץ הארצי נשארו לשמור בבניין. בשעת לילה מאוחרת הגיעו זהבי וברד לבדוק מה הסיבה לכך שמכשיר הציתות הפסיק לשדר. אחרי עימות קצר הוכנעו השניים וכשנשאלו לפשר מעשיהם ענו כי באו לגנוב. גירסתם לא היתה אמינה במיוחד, בעיקר נוכח העובדה שבידיהם היו בנוסף למפתחות ואולרים גם מסמכים מקורס האזנה. כל הלילה נחקרו השניים בידי אנשי מפ"ם. בבוקר הם חולצו מידיהם בידי שוטרים שנשלחו לחפש את שני הבחורים שלא שבו מהמשימה.
חשיפת הציתותים ליערי היתה בתקופה שבה שררה יריבות קשה בין מפא"י ומפ"ם; מפ"ם היתה המפלגה השלישית בגודלה, קצינים בכירים בצה"ל היו מזוהים עם המפלגה וקצינים אחרים שפרשו מצה"ל אחרי פירוק הפלמ"ח לא הסתירו את האיבה שרחשו לראש הממשלה, דוד בן גוריון. ראש הממשלה אף חשש מפני הפיכה צבאית.
אחרי כחודש נערך לשני נאשמים משפט חפוז. "מטרת המשטרה היתה להביא את השניים חיש מהר, ללא נוכחותו של קהל", נכתב בביקורתיות ב"על המשמר", עיתונה של מפ"ם שהיה העיתון היחיד שסיקר את הפרשה בהרחבה. האישום היה "כניסה לרכוש המוחזק בידי אחר, מתוך כוונה להרגיז את המחזיק ברכוש זה". שני הבלשים הכושלים הודו בסעיף האישום ונקנסו ב-50 לירות, כל אחד, לא לפני שהשופט ציין כי הוא "מפקפק אם אמנם מטרת הנאשמים היתה זו שהצהירו עליה".
במפ"ם זעמו נוכח המעשה. סופר המקורב למפלגה שאל בסרקאזם "האם אחרי הספרות האמריקנית הפורנוגרפית המרעילה את מוחות הנוער ואחרי הניסיון להכניס לארץ 'קוקה קולה', בא גם תור להנהגת האמצעים הטכניים של הבולשת האמריקנית".
למרות החשש מפני ציתותים, הנושא כמעט ולא עלה לדיון וחברי הכנסת לא ראו לנכון לחוקק חוק שיגביל האזנות סתר. עם זאת, במשך השנים עלו מספר פעמים טענות של חברי כנסת כי הם חושדים שמאזינים לשיחותיהם. "חדלתי להשתמש בטלפונים לשם שיחות וכך נהגתי גם בהיותי שר וגם בהיותי מחוץ לממשלה", אמר בתסכול חבר הכנסת פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים.
ברנשטיין, שר המסחר והתעשיה, אמר את הדברים שבועיים לפני הבחירות לכנסת השלישית, ביולי 1955. הוא טען כי בישראל קיים "שרות בילוש העוסק בריגול שיטתי אחרי פוליטיקאים". שנה וחצי אחר כך טען חבר הכנסת תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית כי מכשיר ציתות הוצמד לקו הטלפון שלו.
בחודש נובמבר 1956 כינס טובי מסיבת עיתונאים בביתו שבחיפה. הוא הציג מכשיר האזנה שלטענתו "מנגנון החושך" הטמין בקיר ביתו וחיבר אותו לקו הטלפון שלו שנתיים קודם לכן, בזמן עבודות לתיקון קו הטלפון שלו. בימים בהם טען כי חשף את ההאזנה בביתו היה נתון טובי בפני מתקפה קשה מצד השלטון. ראש הממשלה, בן גוריון כינה אותו בכנסת "בוגד" ו"חוליגאן" בעת ויכוח סוער במליאה.
חודש לפני כן יצאה ישראל ל"מבצע קדש". ביום הראשון למלחמה התרחש טבח כפר קאסם בו נרצחו בירי 49 אזרחים ערבים מירי שוטרי משמר הגבול, משום שלא שבו לבתיהם טרם יכנס העוצר לתוקפו, עוצר שהוקדם ללא ידיעת התושבים.
הפרשה הושתקה במשך מספר שבועות וטובי פעל לאיסוף עדויות והפצתן. בשעה שדנו בכנסת על ההתנכלויות ליהודי מצרים בעקבות המלחמה ועל מצב השבויים הישראלים, דרש טובי כי ידונו גם ב"מעשי הזוועה נגד תושבים ערבים". בן גוריון קרא לו "נבזה" ושאל "האם אתה נציגו של נאצר כאן?".
בתקשורת הטילו ספק באמינות טענותיו של טובי על האזנות והפרשה נדחקה לשוליים.
אולם מספר חברי כנסת חשבו שהגיעה השעה לחוקק חוק למניעת האזנות סתר. בשנת 1960 הגיש חבר הכנסת צבי צימרמן מהמפלגה הליברלית הצעת חוק פרטית למניעת האזנות סתר. כשהגיש את הצעת החוק אמר בבדיחות: "מאזינים לכל מי שיש לו מעמד במדינה, לפחות ההרגשה הכללית במדינה היא כזו. אפשר לומר כי ההאזנה למכשירי הטלפון של האזרחים הפכה אצלנו להיות מסימני ההיכר של חשיבות. עוד נגיע למצב שאזרחים יתביישו להודות כי לטלפון שלהם אין מאזינים".
רק אחרי שנתיים הגיש שר המשפטים, דב יוסף, הצעת חוק למניעת האזנות סתר, וכך כתב צימרמן: "כפי שציפיתי, עיקר מאמציו של שר המשפטים, היו להבטיח בחוק אפשרות מרבית להאזנה על ידי זרועות השלטון". מן הסתם, חברי האופוזיציה דרשו להטיל סייגים על האפשרות לצותת לחברי כנסת. בנאום שנשא בכנסת בנובמבר 1962 תקף מנחם בגין את הממשלה וטען: "הפרתם את צנעת השיחות בין אדם לחברו; הפעלתם האזנת סתר בלי חוק במשך ארבע- עשרה שנים תמימות".
בגין דרש כי בחוק יוגדר כי אסור לצותת לחברי כנסת, כי "על-פי השכל הישר, בוודאי צריך חבר כנסת להיות חסין בפני האזנת סתר. כל-כך למה? בסעיף 2 לחוק חסינות חברי הכנסת כתוב: 'חבר הכנסת יהיה חסין בפני חיפוש בדירתו'. אני חושב שהאזנה לטלפון הוא מעין חיפוש, ומדוקדק מאד. אמנם איננו נעשה מקרוב כמו חיפוש בארון או בשולחן כתיבה, הוא נעשה מרחוק, אבל באופן מתמיד. באותו סעיף כתוב ש'חבר הכנסת יהיה חסין בפני חיפוש בגופו או בחפציו'. הפה והאוזניים הם לכל הדעות חלקים של הגוף. כתוב ש'חבר הכנסת יהיה חסין בפני חיפוש בניירותיו, פתיחתם והחרמתם'. מה זו שיחה? היא מעין איגרת בעל-פה." רק ב-1979 עבר לבסוף חוק האזנות סתר שאוסר "האזנה לשיחת הזולת, קליטה או העתקה של שיחת הזולת באמצעות מכשיר, ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה."
פרשת האזנות נוספת שבה הוטחו האשמות במשטרה התפוצצה ברעש גדול בסוף שנות התשעים. אביגדור ליברמן שהתפטר מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה פנה אז לעסקים פרטיים, בטרם יקים כעבור שנה את מפלגת "ישראל ביתנו". היחידה לחקירות בינלאומיות, בפיקוד משה מזרחי, החלה לנהל אז חקירה סמויה נגד ליברמן בניסיון לברר מקורות כספים שהועברו לחשבונותיו. החקירה כללה האזנות סתר. חוקר מתוך היחידה המשטרתית גנב חלק מתמלילי השיחות והם פורסמו. נגד מזרחי נטען אז כי היחידה שלו צותתה גם לשיחות שחרגו מהצו שניתן ושלא נגעו ישירות לחקירה שאותה ניהל.
ברור שגם לצה"ל יכולות מתקדמות של האזנה וציתות שנועדו לאיסוף מודיעין בקרב מדינות אויב, אבל נדיר שעלו חשדות כי יכולות אלה כוונו גם כלפי פנים. היה זה דווקא רפאל איתן, שחשף כי בהיותו רמטכ"ל נעשו האזנות סתר לקציני צבא ושבידיו תמלילים מאותן שיחות שבכוחם לפגוע באנשים מסויימים. "אני מציע לכולם לא לגרות אותי לפתוח את הפה", הזהיר ב-1987, בשעה שכבר היה חבר כנסת. לטענתו קיבל אישור מהדרג המדיני לצותת לשיחות של אלופים במטכ"ל נוכח הדלפות מדיוני פורום מטכ"ל.
נגד רפול נטען כי עשה שימוש לא כשר בחומרים שנאגרו באותן האזנות. "הוא השתוקק לדעת מה הם מרכלים עליו", כתב בעבר אמיר אורן ב"הארץ". "איתן אגר תמלילים ודיווחים אחרים, רבים מהם שמועות ללא ביסוס, לשימוש עתידי", הוסיף. נגד איתן נטען בעבר כי ניסה לסכל את מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל תוך הפצת שמועה שקרית שהוא הומו. באותם ימים היה מדובר במידע שנחשב כי באמצעותו בעל משרה בכירה יכול להיסחט. לא מן הנמנע כי הנסיונות לפגוע בשומרון כללו גם האזנות סתר.
חבר הכנסת יצחק ארצי (ליברלים עצמאים) טען כי בכהונתו כרמטכ"ל איתן הרחיק לכת ודאג שיצותתו גם לראש הממשלה, מנחם בגין, לשר החוץ, משה דיין ולשרי ממשלה נוספים. רפול הכחיש זאת.