יעל גרימברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת לפני כשלושים שנה, שוחחה הבוקר (שני) עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב־103FM, ושיתפה בהתמודדות לאורך השנים. בשנת 1988, כשהייתה בת 14 בלבד, נאנסה בברוטליות על ידי חבורת נערים, כשהם מתעללים בה פיזית ונפשית במשך ימים ארוכים. מאז, היא נאבקת לקיים שגרת חיים נורמטיבית, אך ללא הצלחה.
במהלך השנים שחלפו נחשפו עשרות פרשות אונס, תקיפות מיניות והטרדות מיניות, ורק לאחרונה עלו לכותרות מקרי האונס בתיכונים בתל אביב ובדרום הארץ. "למדנו לדבר על זה וזה נורא נחמד, אבל מפה ולעשות משהו? לא. שום דבר לא השתנה. אני תמיד אמרתי שזה יקרה עוד הפעם, כי זה תמיד קורה. קרו עוד המון מקרים שלא דווחו", אמרה.
עוד בוואלה!
"אני מקווה שייקחו את זה ברצינות ואולי פעם אחת, כמו בארצות אחרות, יתנו עונש כמו שצריך. אולי זה קצת ירתיע", אמרה בהקשר למקרים האחרונים. "לא עושים מספיק שיעורים ממשרד החינוך על איך להתנהל בתור בני אדם, ולא להתנהג בצורה כל כך ברוטלית כלפי אנשים אחרים. זה לא הקורונה ולא הרשתות החברתיות. אין לי בשורות טובות - זה תמיד היה ותמיד יהיה".
גרימברג, אם חד הורית לשלוש בנות, שיתפה כי כשבתה שיתפה אותה שהוטרדה מינית, המליצה לה שלא להגיש תלונה. "סיפרתי לה מה יקרה. 'הגשת תלונה, תצטרכי לזהות אותו, יעשו דיבור ביניכם ובסופו של דבר הוא יקבל ארבעה חודשי מאסר. את רוצה לעבור את זה? את הבת שלי, יצלמו אותך', ואז היא ירדה מזה", סיפרה.
"אין יום שאני הולכת לישון ואני לא נמצאת בקיבוץ בצורה כזו או אחרת", סיפרה בגילוי לב על הקשיים שהיא חווה מאז אותם אירועים קשים. "אני תמיד מגיעה לשם, ובדרך כלל אני עדיין אותה ילדה בת 14. כאילו קפאתי... אני לא עובדת כבר שנים. אני קמה בבוקר, מכינה נס קפה, מעשנת סיגריה ורואה טלוויזיה. איך שמגיע הבוקר, אני מחכה שכבר יגיע הערב, כדי שיעבור עוד יום. אני לא קוראת לזה חיים, אני פשוט פה".
את בנותיה נאלצה למסור למשפחות אומנה בשל מצבה הנפשי. "הן תומכות בי מאוד אבל אני לא רוצה להפיל את עצמי עליהן", סיפרה. "הן בראשית החיים שלהן. אני רואה את הנכדים וזה נותן לי עוד 'פוש'. אלו נקודות האור שיש לי", אמרה. לאורך השנים היא שהתה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים ואף איימה להתאבד: "הבנות שלי ראו אותי במצבים מאוד קיצוניים, כשפשוט לא רציתי להמשיך לחיות. לא קמתי מהמיטה, הייתי גוש בשר ששוכב ולא עושה כלום. הייתי איתן אבל לא ממש, אני קוראת לזה - טייס אוטומטי... זה אותו הניתוק שהיה לי אז, כשקרה המקרה שלי", הסבירה. "הניתוק הזה קיים והוא לא עובר עם השנים. אני לא רוצה לבלבל את המוח ולהגיד שזה עובר, כי זה לא".
גרימברג מתמודדת עם רגשות אשמה ודיכאון על אותם ימים. "למה בעצם נכנסתי לאוטו? אין לי מושג כמה פעמים התפללתי לאלוהים שלא אקום בבוקר. אני צריכה לקחת כדורים רק כדי לצאת מהדלת", אמרה, אך הוסיפה שבפועל היא לא יצאה מביתה קרוב לשלוש שנים. "אני לא מרגישה בטוחה", הסבירה.
היא נזכרה בימים ארורים בקיבוץ ובתהליך המייגע שנאלצה לעבור בהגשת התלונה. "אמרתי לאחות של הקיבוץ מה קרה ואחרי כמה ימים באו מהמשטרה. הרבה פעמים שאלו אותי, אם הם יכתבו לי מכתב התנצלות, אני אסלח להם? אמרתי שלא - אי אפשר לסלוח. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי, זה אנשים שגדלתי איתם מגיל חמש", אמרה.
למעשה, הכול התחיל שנה לפני כן. "המנהיג, איך שאני קוראת לו, כנראה אהב אותי או משהו אבל הוא תמיד היה מציק לי", סיפרה. גרימברג שיחזרה כי בערב אחד הציעו לה להכיר נער, והיא ענתה בחיוב. "דיברנו אולי 2 דקות ואז הם פשוט נכנסו לאוטו כולם. שם בעצם נגמרו לי החיים. בשבילי זה קרה אתמול", הסבירה, והוסיפה: "אם אני אתרכז ממש, אני אפילו יכולה להגיד מה הם לבשו".
יעל גרימברג מוגדרת כפוסט טראומתית ומקבלת קצבה מביטוח לאומי. למרות זאת, היא מתקשה לקיים שגרת חיים יציבה ונתונה בקשיים כלכליים אדירים. במידה והינכם מעוניינים לסייע כלכלית ליעל גרימברג, אלו הפרטים: חשבון מספר: 335266, סניף 448 בבנק מזרחי על שם הדר גרימברג. אפשר לתרום גם בביט: 055-9909778.