בנימין שמולה הגיע לפני 70 שנה לקריית שמונה, שהייתה אז עיירה קטנה. התושבים התגוררו במעברת "חלסה". באותה שנה, 1951, היישוב הקטן הכפיל את עצמו ולמעלה מכך, ומ-1,500 תושבים גדל ל-4,000.
הרבה השתנה מאז בקריית שמונה. משברי תעסוקה וביטחון ערערו את יציבות המקום, והשפיעו על תחלופה מהירה של תושבים שבאו ועזבו, אבל בנימין שמולה נשאר תמיד נאמן לעיר. גם שתי קטיושות שנפלו על ביתו ובחצר הבית, לא הזיזו ממנה אותו ואת גאולה, אשתו. מאז בואו לישוב באביב 1951, הוא הפך לאחת הדמויות המוכרות והמזוהות ביותר עם קריית שמונה. לפני שלושה שבועות הלך לעולמו, והוא בן 85.
עוד בוואלה!
בנימין שמולה נולד ב-1936 ליעקב ומרים בעיר ארביל שבצפון עיראק, שבה חיה קהילה יהודית מאז סוף ימי בית שני. הוא למד בבית המדרש של הרב יעקב סאינה. לימים, כשמשפחת שמולה עלתה לישראל, גם הרב סאינה עלה והתיישב בקריית שמונה.
מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת החלו יהודי ארביל לעלות לארץ ישראל. הקהילה מנתה אז קרוב ל-5,000 בני אדם. בסוף שנות ה-40 התחזקה התודעה הציונית בקרב בני הקהילה, ובשנת 1951 עלו לארץ ישראל כל אלו שנותרו. בארביל לא נותרו עוד יהודים.
את מבצע העלייה ארגנו פעילים שהגיעו מישראל. התנאי שהציב השילטון העיראקי כהסכמה ליציאת היהודים מהמדינה היה איסור להוציא ממנה כסף ורכוש. בני משפחת שמולה, זוג הורים ושבעת ילדיהם - מהם שלושה שכבר נישאו - הוסעו לבגדאד עם עולים נוספים ומשם טסו לישראל.
עם נחיתתם הוסעו למחנה העולים "שער עלייה" שבחיפה. לשאלת פקידי המדינה אמרו הוריו של בנימין כי הם מעוניינים לגור בקריית שמונה. במעברה שבצפון התגוררו קרובי משפחה שאמרו להם כי אין הבדל בין היישובים ברחבי המדינה.
חתונה לאור עששיות
כעבור שבועיים, בתחילת אפריל 1951, הגיעה המשפחה למעברת האוהלים שלרגלי רכס רמים שבגליל העליון. קריית שמונה קמה רק שנתיים קודם. משפחת שמולה, כמו שאר דיירי המעברה, שוכנה באוהל שבו מיטות ברזל מתקפלות.
כמה חודשים לאחר מכן החלו להיבנות במעברה פחונים שנחשבו עדיפים בהרבה על האוהלים. אחרי שבקשותיו של יעקב שמולה לעבור לפחון נידחו, הוא פלש לפחון שהוא, אשתו וארבעת ילדיהם התגוררו בו במשך כשנתיים, עד שבעיירה נבנה שיכון והמשפחה רכשה בה דירה קטנה.
בנימין, אז נער צעיר, החל לעבוד בחקלאות במושב שאר-ישוב כדי לעזור למשפחתו. כשההסתדרות פתחה קורס רצפות, למד בנימין את המלאכה ואחר כך החל לעבוד כרצף. את השכר העביר להוריו, ובערב למד.
בקריית שמונה הכיר את גאולה, שגם היא עלתה עם משפחתה מעיראק. ב-1953 הם נישאו. למתנדבי פרויקט התיעוד "ישראל נגלית אל העין" הוא סיפר כי החתונה נערכה במעברה בשעות האור, לפני החשיכה, משום שלא היה חשמל - ורק עששיות האירו את הצריפים. בני הזוג קיבלו פחון, מזרון מקש, שמיכות שחורות ומיטה מתקפלת. כעבור זמן מה זכו לעבור לדירת שיכון בגודל 32 מטרים רבועים, כמו שאר המשפחות.
אחרי שנות עבודה רבות כרצף, קנה בנימין חנות ירקות במרכז העיר, אבל שנים ארוכות בעבודת הריצוף וסחיבת ארגזי ירקות גרמו לו לכאבי גב קשים - והוא בחר למצוא פרנסה אחרת. ב-1970 הוא קנה עסק למכירת פלאפל שפעל ליד חנות הירקות שלו. "הפלאפל של בנימין" נחשב שם דבר בעיר, ופועל כבר 51 שנים ברציפות. היום ממשיך לעבוד במקום אשר, בנו של בנימין.
משא השכול
לבנימין וגאולה נולדו חמישה ילדים: יואב, יהודה, בת שבע, אשר וסמי. יואב הבכור התגייס בנובמבר 1971 כלוחם לחטיבת גולני. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עלה עם יחידתו לרמת הגולן, כחלק מהכוח שעליו הוטלה המשימה לכבוש בחזרה את מוצב החרמון שנכבש על ידי הצבא הסורי. אותו יום היה יום הולדתו ה-20. כעבור יומיים, ביום השלישי למלחמה, ב-8 באוקטובר 1973, הוא היה עם חבריו בזחל"ם שהחל לטפס אל ההר. הוא נכנס למשוריין כשבידיו דגל ישראל, אותו התכוון להניף על המוצב שיכבשו מידי הסורים, אך במהלך הקרב נפגע מכדור ונהרג. חייליו כיסו את פניו בדגל שהביא איתו.
אחד מחניכיו של יואב שמולה בקורס מ"כים היה גבי אשכנזי. כשהיה רמטכ"ל, כתב אשכנזי להוריו של מפקדו כי "דמותו של יואב מסמלת עבורי במידה רבה את צעדיי הראשונים כמפקד וכלוחם בצה"ל ובחטיבת גולני. את הבסיס המקצועי והערכי שלי כחייל צברתי תחת פיקודו, בקורס מפקדי כיתות".
"הוא היה מפקד יוזם החותר להשגת יעדיו בהתמדה וללא לאות, ובה בעת מכיר את פקודיו ויודע כיצד לשמור עליהם", הוסיף אשכנזי. "הוא היה לוחם בחסד ומפקד אמיץ, יוזם וישר, שפיו ולבו שווים ואשר אינו מתפשר על איכות ועל מצוינות. לערכים אלו נוספו עוד ממידותיו של יואב: רגישותו, צניעותו, עוצמתו הפיזית ומסירותו חסרת הגבולות למשימה ולאנשים, כאחד".
ההורים השכולים, בנימין וגאולה, החליטו להנציח את שמו של בנם הבכור בהקמת בית כנסת בקריית שמונה הנושא את השם "חלקת יואב". בטקס חנוכת בית הכנסת נערכה תפילה לעילוי נשמתו ולאחריה נשאו דברים הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, שר הביטחון שמעון פרס, חבריו לנשק מבית-הספר למ"כים, רב העיר, הרב צפניה דרורי וראש עיריית קריית שמונה, אברהם אלוני. סמוך לבית הכנסת בנה בנימין בית מדרש, בסיוע משרד הביטחון.
לאורך שנים רבות היה בנימין פעיל מרכזי בסניף יד לבנים בעיר ומילא את תפקיד סגן יושב ראש הסניף. סמי מלול, אח שכול ותושב קריית שמונה, אמר כי תחום ההנצחה בער בו. יחד עם דוד אדרי, גם הוא אב שכול, שהיה יו"ר הסניף, הפכו השניים את בית יד לבנים למקום מרכזי ומשמעותי בעיר. "הם פעלו ללא הפסקה כדי לקדם את נושא ההנצחה וזכר הנופלים. הם גייסו תקציבים, דאגו להקמת חדר הנצחה מרשים ומכובד ואחר כך להקמת בית כנסת צמוד. תלמידים התחילו לבוא למקום וללמוד על חללי צה"ל, בני העיר", אמר מלול.