שיר לכת

הקדיש את חייו עבור הדבורים, והפך להיסטוריון של הענף בארץ

משה פאר הוא ממשפחת מייסדי ענף הדבש. כשעלה לתיכון, כמו כל תלמידי נס ציונה אז, עבד עם אביו בפרדסי המשפחה ובטיפול בדבורים. אחרי שהשתחרר מהצבא, ביקש מאביו להתפצל מהמפעל המשפחתי, ולעמוד בזכות עצמו, וכך היה. הוא הלך והתמקצע בתחום, ונחשב למורה דרך בגידול הדבורה

"בעמק השושנים נס-ציונה לא חדל זמזום הדבורה. על סמל המושבה, שהיום היא עיר, חרותים פטיש, פרי הדר ודבורה. נאחל למושבה שהלמות דופק היצירה תגבר ותלך, שריח השדה אשר בירכו ה' לא ייפסק בכל מרחביה ושירת הדבורה תשמע גם בעתיד ויהי זכר הראשונים מקור עידוד והשראה לממשיכים". כך כתב לפני 70 שנה אריה פצ'ורניק, נכדו של ראובן לרר, מייסד נס ציונה.

מנעוריו ועד מותו דאג משה פאר, בנו של פצ'ורניק, שהדבורה תמשיך להצדיק את מקומה המכובד בסמל העיר. בחודש שעבר הלך פאר לעולמו והוא בן 76, מותיר אחריו מורשת מפוארת של גידול דבורים ואוצר הכולל את תיעוד ההיסטוריה של נס ציונה ושל ענף הכוורנות, בכתובים ובמוצגים.

עוד בוואלה!

בצעירותו הוא עשה צחוק מהבריטים. בגיל 101, השכן הכי שמח בי-ם צחק גם בבית החולים

לכתבה המלאה
"מורה דרך". פאר (צילום: באדיבות המשפחה)

משה נולד ב-1945 לאריה וחנה פצ'ורניק, בן זקונים אחרי שתי בנות. הוא היה נינו של ראובן לרר, מייסד המושבה נס-ציונה בשנת 1882 ונכדה של פנינה פ'צורניק, בתו הבכורה של לרר. פנינה נודעה באזור נס ציונה כ"פרשית על הסוס הלבן"; שומרת נועזת בתחום שהיה גברי באותם ימים של ראשית המאה הקודמת.

פנינה הייתה דמות מרכזית ביישוב, וכשתושבי נס ציונה והסביבה היו מגיעים לביתה, הייתה מכבדת אותם בפרוסת עוגה וכוס תה רותח ולאחר מכן אף מעניקה להם הדרכה ועצה טובה. מספרים כי הסמובר עם המים החמים פעל לאורך כל שעות היממה. ב-1917 יזמה את הקמתה של "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל" שאיגדה לראשונה תחת קורת גג אחת את כל מגדלי הדבורים בארץ ישראל.

בערוב ימיה דאגה להעביר לדור הצעיר את סיפור הקמתה והתבססותה של נס ציונה. תלמידי היישוב היו מגיעים לביתה כדי לשמוע מפיה את סיפורם של הראשונים. משה, הנכד, ראה עצמו כחוליה נוספת בשלשלת - כל חייו עבד בכוורנות ובמקביל אסף, תיעד ואצר מידע על תולדות ענף הכוורנות בישראל ועל נס ציונה.

הלוחש לדבורים

בילדותו למד בבית הספר היסודי במושבה וכשעלה לתיכון למד בגימנסיה בראשון לציון, כמו כל תלמידי נס ציונה באותם ימים. במקביל עבד עם אביו בפרדסי המשפחה ובטיפול בכוורות הדבורים. אלון, בנו של משה, מספר כי "המשפחה חיה במה שנקרא 'הקיבוץ המשפחתי'. הם היו שמונה אחים ואחיות שהחזיקו במשותף את המשק המשפחתי וחיו כמו חמולה גדולה".

אחרי שמשה השתחרר משירות צבאי בחיל הקשר, בו שירת גם כחייל מילואים בארבע מלחמות, הוא שב הביתה וביקש מאביו שיאפשר לו להתפצל מ"הקיבוץ המשפחתי" ולעמוד בזכות עצמו, וכך היה. לצד פרדס הדרים שטיפח, הוא הלך והתמקצע בתחום הכוורנות, וגידל דבורים באלף כוורות שפוזרו ברחבי הארץ והקים מכון לרדיית דבש.

בקרב מגדלי הדבורים בישראל הוא נחשב איש מקצוע מצויין שידע לחוש את הכוורת. "הוא היה הלוחש לדבורים. זה היה סיפור אהבה לדבורה", אמר הבן, אלון, שעבד איתו שנים רבות.

ביקש לעמוד בזכות עצמו, וגידל דבורים באלף כוורות שפוזרו ברחבי הארץ. פאר (צילום: באדיבות המשפחה)

בהספד לאביו כתב אלון: "ידעת את מלאכת גידול הדבורים על בוריה. ידעת להרגיש כל כוורת את מצבה וכל קבוצה מה היא צריכה. הדבורים גמלו לך בדבש גן עדן. חשת את הדבורים כפי שאף אחד לא חש". לדבריו, אביו "לימד אותו שאם מקשיבים היטב לכוורת ולצרכיה, ואם לא פועלים ומתערבים ללא סיבה, הדבורים גומלות בדבש משובח ואיכותי. מגדלים רבים ראו באבא מורה דרך לתורת גידול הדבורים".

בין השאר נודע פאר כפורץ דרך בשמירה על חיי הדבורים מפני מחלת הוורואה בארץ. מדובר בטפיל שגורם נזק קשה לכוורות הדבורים ומביא נזקים כבדים לענף.

על העבודה לצד אביו, כתב אלון כי "זה הפך אותי לאדם שלא פוחד מעבודה פיזית, לקום מוקדם (ארבע בבוקר קמים לרדיות בנגב לפני שיהיה חם), ולמצוא פתרונות לכל מיני אתגרים". לצד העבודה הקשה ראה עצמו פאר כמי שגם מוטלת עליו משימה ערכית והקדיש זמן רב לאיסוף מידע ותיעוד של ענף הדבוראות מראשית ההתיישבות העברית בארץ ישראל.

הכול בישראל משתנה כל העת, אך שירת הדבורה עדיין מזמזמת

לאורך השנים אצר פאר אוסף נדיר של כוורות, מכשור, מסמכים וצילומים, משנת 1917 ועד היום, דרכם ניתן ללמוד כיצד קם ענף הדבש והדבוראות בארץ. "משה פאר היה דבוראי מצטיין ואיש עשייה רגיש ומוכשר, ממשפחת מייסדי ענף הדבש, שפעל לתיעוד ושימור ההיסטוריה של ענף הדבוראות בישראל", אמר אופי רייך מנכ"ל מועצת הדבש. לדבריו "פאר האמין כי 'הכול בישראל משתנה כל העת, אך שירת הדבורה עדיין מזמזמת'".

"פאר האמין כי באמצעות שימור ההיסטוריה ניתן יהיה להעלות את המודעות לחשיבותה של דבורת הדבש, המאביקה העיקרית בטבע, שנמצאת בסכנת הכחדה, ובהכרח לשמור עליה למען עתיד האנושות", אמר רייך.

במכון שבו רדה במהלך 50 שנים כמויות אדירות של דבש, הקים פאר מוזיאון ובו אוסף נדיר של כוורות, מוצגים, דגמים, מסמכים ותמונות הקשורים לענף. הוא אסף מידע רב וליקט סיפורי מגדלים ונחשב להיסטוריון של הענף בארץ ישראל. הוא גם כתב ספר על תולדות הענף בארץ.

הדבורים גמלו לו בדבש גן עדן (צילום: באדיבות המשפחה)

עקב מחלתו החל ליזום אירועים שעסקו ברפואת מוצרי הכוורת וכך חשף מאות אנשים לנושא זה. באי הכנסים שמעו על טיפול בעזרת עקיצות דבורים, שימוש בפרופוליס ועוד. בשנת 2017 קיים את הכנס הרשמי לציון 130 שנות דבוראות בישראל, ב"נחלת ראובן", בנס ציונה, במקום בו קם ענף הדבוראות בארץ.

לפני חודש, ב-ט' באב, הלך לעולמו. הותיר אחריו את אשתו בתיה, בניו צביקה (ואשתו דלית) ואלון, והנכדים ליאור, גל, שחף ונועם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully