בצעירותו הוא עשה צחוק מהבריטים. בגיל 101, השכן הכי שמח בי-ם צחק גם בבית החולים

הנער שעזב את בית הספר בגלל אנטישמיות ונאלץ לפרנס את המשפחה למד בעצמו שלל שפות גם בגיל 90, התנדב עם ילדים בצביעת בתי קשישים ואהב לארח את שכניו הסטודנטים למשחקי שחמט ומסיבות חנוכה - באותה דירה בה חי כמעט מאה שנה. החודש, ביום פטירתה של אשתו, הלך לעולמו

14/08/2021

דלת ביתו של שמעון עיני הייתה פתוחה לכל. למרות שהוא כבר ציין את יום הולדתו ה-101, דירתו שבשכונת נחלאות בירושלים, בה חי כמעט מאה שנים, עדיין היוותה מעין מרכז חברתי.

לפני כמה שבועות הגיעה אליו לביקור שכנה צעירה, אוחזת בידיה את בתה התינוקת. עיני הביט בתינוקת ואמר לאם: "היא באה, אני הולך". כך, בהשלמה מלאה ובהומור שאפיין אותו, הבהיר לסביבה כי הוא מוכן להיפרד מהעולם, ממשפחתו האוהבת ומהאנשים הרבים שליוו אותו, ושזכו ממנו למנות גדולות של אופטימיות ושל שמחת חיים. לפני שבוע וחצי הוא הלך לעולמו.

דלת פתוחה לכולם. שמעון עיני(צילום: באדיבות המצולמים)

שמעון עיני נולד בירושלים בשנת 1920 לרבקה שנולדה וגדלה בחברון וליעקב, סוחר בדים יליד עיראק, שניסה את מזלו במסחר באנגליה ואחר כך הגיע לירושלים. את רבקה שידכו לו כשהוא היה כבר בן 60 ואילו היא בת 12 בלבד. לבד משמעון, לבני הזוג נולד בן נוסף בשם משה.

כששמעון היה בן חמש קנה אביו חלקת אדמה קטנה בשכונת נחלאות ועליה הקים את בית המשפחה. הילד נשלח לבית הספר "טרה סנטה" כדי שידע אנגלית, אבל בשלב מסוים הוא עזב את בית הספר בגלל מה שתיאר כאנטישמיות. כשהיה בן 15 מת האב, והוא נאלץ לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה. הוא התקבל לעבודה בשירות הדואר של המנדט הבריטי ועבד בפריסת קווי טלפון. ידיעת השפה האנגלית סייעה לו להתקדם לתפקידים ניהוליים. לא זו בלבד: שליטתו באנגלית והיכרותו עם קווי הטלפון גם אפשרו לו להאזין לשיחות של כוחות הביטחון של המנדט הבריטי, ולהעביר מידע חיוני לארגון ההגנה.

עוד בוואלה!

כש"דרייפוס הצ'רקסי" הואשם בריגול ובגידה, איש אחד האמין בכל ליבו בחפותו - עד לניצחון

לכתבה המלאה
"הגורם המאחד של המשפחה". עיני(צילום: באדיבות המשפחה)

אנגלית ועברית היו רק שתיים מהשפות שרכש. כבר בילדותו למד לדינו, שפת אמו, ערבית בכמה להגים ותימנית - אותן שפות ששמע בסביבת מגוריו. גרמנית למד אצל זוג שכנים ייקים שלהם היה עוזר בעבודות חשמל ובתיקונים שונים בביתם. למרות התעקשותם, הוא סירב לקבל מהם תשלום והסכים רק להצעה לקבל שיעור שבועי בגרמנית. צרפתית למד כשחתנו, יצחק ליאור, שירת בשגרירות ישראל בז'נבה, ועיני רצה לדבר את שפת המקום כשיגיע לביקור.

רוסית למד כשהיה כבר בן 90. את השפה החליט ללמוד אחרי שעוברת אורח פנתה אליו בשאלה בשפה זו. "הוא אמר שלא ייתכן שחיים בארץ כל כך הרבה עולים מברית המועצות שהוא לא מבין את שפתם, ובו ביום נרשם לקורס במרכז ז'ראר בכר הסמוך. הוא למד במשך שנתיים ובסופן ידע רוסית", סיפרה בתו, טליה. בנוסף הוא למד לדבר ולכתוב גם יידיש, ועוד.

את אשתו, מיכל, גם היא ילידת ירושלים, הכיר בתנועת הנוער. לזוג נולדו שתי בנות ושני בנים.

מסורת של אזרחות טובה

אחרי קום המדינה המשיך עיני בעבודתו בדואר, וכעת היה זה "דואר ישראל". בזכות הידע הרב שצבר וכושר הלימוד יוצא הדופן שלו, הוא מונה לראש מדור ההדרכה של הגוף, מירושלים ועד לאילת. בהמשך ניהל את בית הספר לקורסים של דואר ישראל.

כשהגיע לגיל 55 הוצע לו לצאת לפנסיה מוקדמת, והוא מימש את ההצעה. מרגע שהפסיק לעבוד מילא את יומו באינספור עיסוקים סביב המשפחה, החברים והלימודים. "מהרגע שהוא יצא לפנסיה הוא אמר שהוא ישרת אותנו, ילדיו", סיפרה הבת טליה. ארבעת ילדיו, שנשארו לגור בירושלים או בסמוך לה, והוא היה להם לעזר רב, בין היתר באמצעות הידע הרב שצבר בעבודות חשמל. כשהקימו משפחות משלהם, הוא פיתח קשר הדוק עם 13 נכדיו וגם עם 30 ניניו. "[הוא היה] הגורם המאחד של המשפחה וראש חמולת עיני", כתבה עליו הנינה, אופיר.

"שני מאפיינים עיקריים בלטו באישיותו: אופטימיות וחוש הומור מדהים". עיני(צילום: באדיבות המצולמים)

לאחר שיצא לפנסיה התנדב עיני במנהלות של השכונות תלפיות מזרח ורחביה-נחלאות, וסייע בשיפור מצב הגנים הציבוריים. כמו כן התנדב בצביעת בתי קשישים, כשמסייעים לו בכך ילדי בית ספר. בעקבות זאת, הוזמנו הוא והתלמידים לבית הנשיא חיים הרצוג בשנת 1986 כדי לקבל מידיו אות "מגשים ישראל יפה". "אשמח לדעת שנכדיי וניניי ימשיכו את המסורת של אזרחות טובה", הוא כתב ביום הולדתו ה-98.

"שני מאפיינים עיקריים בלטו באישיותו: אופטימיות וחוש הומור מדהים שבלט בשנינות שייחדה אותו", סיפרה הבת, טליה. לדוגמה, היא מספרת כי כשנשאל אם הקפיד על פעילות גופנית, ענה פעם: "בטח, הלכתי מרחוב נרקיס עד לרחוב שפרעם". שני הרחובות הקטנים גובלים בשני צידי ביתו.

לצד האופטימיות והשמחה, ידעו עיני ומשפחתו גם כאב עמוק. בשנת 1997 נהרג הנכד, רותם שרביט, לוחם בסיירת הנח"ל, בעת פעילות מבצעית בלבנון. "מחמד לבי", היה אומר כשהזכיר אותו. כשכוחו כבר לא עמד לו לעלות אל הקבר, היה מניח בביתו, ביום הנפילה, את תמונת הנכד ולידה פרחים ונר נשמה.

כשראש העיר מגיע לברך

בנוסף לחיבור החזק עם משפחתו את עיני הקיפו מעגלים חברתיים נוספים, רובם של אנשים צעירים, תושבי השכונה. כך, לדוגמה, סטודנטים שגרו לידו קשרו איתו קשרים אמיצים, היו מבקרים בדירתו, שומעים מפיו סיפורים ואוכלים איתו ארוחות משותפות. הוא המשיך לשמור איתם על קשר לאורך השנים, ולאחרונה, אותם סטודנטים שכבר סיימו מזמן את לימודיהם, עזבו את ירושלים והקימו משפחות, נפגשו איתו שוב בביתו עם משפחותיהם. אפילו זוג מהקיבוץ סמר שליד אילת הגיע למפגש עם בתם.

בדברים שכתבה עליו אחרי מותו שכנה בשם דבורה, היא תיארה כיצד "מר עיני יוצא בערב למרפסת, מרים אגודל מקומטת וטובה לשכנתו הצעירה ולבנותיה, ואומר 'אני שמח'. ככה כל ערב. והילדות מנופפות לשלום, שולחות נשיקה ואומרות לילה טוב. וליבו של מר עיני צבעוני כמו הכבסים הטריים שביניהם".

"בשעות הבוקר המאוחרות", היא הוסיפה, "פוקדים מתנדבים מעמותות וארגונים שונים, ששנותיהם כחמישית משנותיו של מר עיני, חלקם משחקים איתו שחמט, המשחק האהוב עליו כל כך. חלקם מלמדים ומשננים איתו את רזי המחשב, כל זאת לאחר שהדריכו את מר עיני בהתעמלות על כיסא על פי הוראות כתובות בדף מנוילן. רובם ככולם נהנים בין לבין, מההומור השנון של מארחם, המתבל כל משפט ושיח בפתגם, בדיחה או אמרה, באחת מן השפות אותן הוא דובר".

המשחק האהוב עליו כל כך. עיני משחק שחמט(צילום: באדיבות המצולמים)

את אותם מתנדבים שליוו אותו לאורך השנים היה מזמין מדי שנה למסיבת חנוכה בביתו. לפני כן היה מדפיס שירי חנוכה מנוקדים ומזמין את חתנו, השגריר יצחק ליאור, שיילווה את השירה בנגינה על אקורדיאון. אחרי שהמתנדבים היו הולכים, היה ממשיך לשחק בלילות שחמט מול המחשב.

תחביב נוסף שלו היה איסוף שירים ישראליים במחברת מיוחדת. הוא היה מעתיק את השירים ומקטלג אותם לפי נושאים שונים: חודשי השנה, חגים, שירי פלמ"ח ועוד. במחברת נוספת היה כותב פתגמים שאהב, שמקורם בשלל השפות שידע. למחברת אחרת העתיק סיפורים שתירגם ועוד מחברת נועדה ללימודי המחשב. "הקשר באמצעות המחשב היה בעיקר עם הנכדים, לא איתנו, ילדיו", הבהירה הבת, טליה.

הרבה לחגוג. עיני(צילום: באדיבות המשפחה)

במשפחה מספרים שהוא אהב את ימי ההולדת, והם היו מקפידים לחגוג איתו. כשהגיעה הקורונה והקשתה על חגיגות יום הולדת מאה, ארגנו חברי תנועת "התעוררות" והמינהל הקהילתי מסיבה בתנאי קורונה. שכנים - מבוגרים וילדים - עמדו ברחוב מול פתח ביתו של עיני, שרו ובירכו אותו, והוא התמוגג משמחה. אפילו ראש העיר, משה ליאון, הגיע לברך.

לאחרונה חגג את יום הולדתו ה-101. בשבועות האחרונים בריאותו הידרדרה והוא אושפז בבית חולים. גם שם, כך מספרים, שמר על ההומור. לפני שבוע וחצי הלך לעולמו, בדיוק בתאריך בו מתה אשתו, מיכל.

"איש משפחה, ישר דרך, אוהב חיים, אופטימי ובעל חוש הומור עד הרגע האחרון", כתבה עליו נכדתו מיטל.

  • ירושלים
  • דואר ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully