שיר לכת

גם השבועון הביקורתי הילל את גבורתו של הצנחן מנצור. זה לא שבר את שתיקתו הענווה

עזריאל צור (מנצור) התגייס לצנחנים ב-1955, בתקופה ביטחונית קשה, שאילצה אותו ואת חבריו לגדוד 890 להשתלב בזריזות בפעולות מבצעיות, הנקשרות לתקופה עטורת תהילה. עם זאת, רוב ימיו שמר את הסיפורים ההירואים האלו לעצמו. לאחר 80 שנה בהן התגורר בביתו ברחובות, מת בן 84

בחודש מאי 1961 הגיע כתב של שבועון "העולם הזה" לסקר אימון צבאי ששיאו היה צניחה לילית. "העולם הזה" היה שונה בנוף העיתונות אז - העיתון הביקורתי לא מיהר להלל את הממסד. אבל לוחמי הצנחנים, שהיו אז בשיא תהילתם, זכו לכתבה מחבקת ומלאה פתוס. גם הקצונה הבכירה של צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל, הגיעה לחזות בצניחה הלילית שכללה גם הצנחת תחמושת וכלי רכב, ולאחריה נערכה פשיטה על מספר יעדים.

במהלך אותו תרגיל החל לעבור מפה לאוזן "סיפורו המופלא של עזרי מנצור", כפי שנכתב בכתבה המהללת אז. "מנצור ידוע בשל סיפוריו והלצותיו, כעת אין הוא מתלוצץ. הוא עדיין שקוע במחשבה, שבינו לבין המוות הפריד רק קור־רוחו. כי למנצור קרה התקר הנורא ביותר: הוא נפל "נר" .כלומר: מצנחו לא נפתח, נשאר מפותל כנר חנוכה.

"תחילה לא חש מנצור במצבו, שהוא נדיר למדי. כי הצניחה כולה אורכת שניות בלבד, ומתוך שניות אלה ממילא נופל הצנחן חופשי משך זמן מה, עד שנפתח המצנח האוטומטי. אולם משראה מנצור כי הוא עובר את חבריו במהירות, נדלק במוחו האור האדום המבשר סכנה. שוב פעלו האינסטינקטים האוטומטיים שהוחדרו בו באימונים המפרכים: 'אם המצנח העיקרי לא נפתח — פתח את הרזרבי!'.

"מנצור משך בידית של המצנח הקטן המקופל על חזהו. החבילה נפתחה, הרוח ניפחה את הניילון, וכהרף עין היטלטל מנצור בקצה המצנח הרזרבי. לא היה לו זמן לשקוע בהרהורים! רגליו נגעו כבר באדמה, בשלום. מנצור ניצל ממוות".

עוד בוואלה!

נתי לא נתן לעיוורון להגביל אותו. במקום, הוא הדגים איך אפשר לראות את העולם מהלב

לכתבה המלאה
הקפיד לשמור לעצמו את חלקו במעשי הגבורה. עזריאל צור (צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

השבוע הלך עזריאל צור (מנצור) לעולמו והוא בן 81 שנה. על אף שנמנה עם לוחמי גדוד 890 של הצנחנים בתקופה שנחשבת הרואית ועטורת תהילה, ושבה נוצקו יסודות החטיבה ונקשרו אליה סיפורי גבורה, הקפיד צור לשמור לעצמו את חלקו באותו פרק משמעותי.

בניו אמרו כי לא רק על אותה צניחה מבעיתה בתרגיל לא סיפר להם, אלא גם על השתתפותו בשורה של פעולות תגמול מפורסמות ועל הצניחה המפורסמת סמוך למעבר המיתלה בסיני במלחמת קדש, בחודש אוקטובר 1956. "הוא שמר את הדברים לעצמו וכמעט שלא דיבר", אמר בנו, שלומי צור, "לא כמו היום שישר מספרים הכל ומפרסמים", הוסיף.

עם סיום לימודיו החליט להתגייס ליחידה קרבית. צור (צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

עזריאל צור נולד בכרם התימנים בתל אביב ביוני 1937 להוריו יוסף ונעמי, שעלו לארץ ישראל מתימן. הוא היה הבן הבכור ואחריו נולדו לזוג עוד שלושה בנים ושתי בנות. כשהיה בן פחות משנה עברו ההורים ובנם לשעריים. האב יוסף עבד כרצף, ועם השנים הפך לקבלן ידוע לריצוף וחרסינה, ועיקר פרנסתו היתה בעבודה בבת ים שהיתה אז בראשית דרכה.

למרות שבית הספר בשעריים היה סמוך לביתם, את שני בניהם הגדולים, עזריאל וגדעון, החליטו ההורים לשלוח ללמוד בבית ספר בצפון המושבה רחובות. הבן שלומי סיפר כי "בבית הספר 'עממי' בשעריים למדו בעיקר לימודי דת, והאבא חשב שילדיו יתקדמו וישתלבו אם ילמדו לימודים כלליים ב'בית הספר של האשכנזים'. וככה, מדי בוקר אבא ואחיו היו הולכים לבית הספר שהיה רחוק מהבית שלהם".

עם סיום לימודיו החליט עזריאל שהוא רוצה להתגייס ליחידה קרבית. היחידה המובחרת ביותר אז היתה חטיבת הצנחנים שתחילתה היתה בגדוד 890. זו היתה יחידת העלית שרבים חלמו להתקבל אליה ולזכות בתג היחידה ולענוד את כנפי הצניחה. במאי 1955 התגייס והצליח להתקבל לצנחנים. הוא הוצב בפלוגה ב', ואת הטירונות עבר תחת פיקודו של מרסל טוביאס, מאגדות הצנחנים.

שילוב מהיר בפעולות מבצעיות

זו היתה תקופה ביטחונית קשה, שהיתה מלווה בחדירות רבות של מחבלים - אז נקראו פדאיון - ופיגועים ביישובי ספר. לכן, הצנחנים הצעירים השתלבו מהר מאוד בפעולות מבצעיות. חצי שנה אחרי שהתגייסו לוחמי פלוגה ב' היו כבר שותפים בפעולה ראשונה בפיקוד מוסה עפרון. מדובר ב"מבצע הר געש" או בשמו הנוסף "פעולת סבחה", שמטרתה היתה כיבוש שני מוצבים שהמצרים הקימו בתוך השטח הריבוני של ישראל, באזור ניצנה.

כעבור חודש כבר השתתפו חיילי הפלוגה ב"פעולת כנרת" ("מבצע עלי זית") נגד מוצבים של צבא סוריה על חופה המזרחי של הכנרת. שני המבצעים היו הראשונים שביצע צה"ל ברמה החטיבתית מאז שהסתיימה מלחמת העצמאות.

בסוף שנת 1956 השתתף עזריאל עם חבריו בשורה של פעולות תגמול שבוצעו בפרק זמן קצר: ב-11 בספטמבר פשיטה על בניין של משטרת ירדן בא-רהווה שבדרום הר חברון ("מבצע יהונתן"), כעבור יומיים בלבד פשטו הלוחמים על בניין משטרה ירדנית בע'רנדל שבערבה ("מבצע גוליבר"), ואחרי 12 ימים השתתפו בפעולת תגמול שבה פוצץ שוב בניין של משטרת ירדן, הפעם בכפר חוסאן שבאזור גוש עציון ("מבצע לולב"). אחרי שבועיים נוספים יצאו לפעולת תגמול בקלקיליה, גם שם פגעו בבניין משטרה ירדני ("מבצע שומרון"). 18 לוחמים נהרגו באותו קרב וגם בפעולות התגמול הקודמות שילמו הכוחות הלוחמים מחיר קשה.

(צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

"הקושי הפיזי והמנטאלי באימונים, חוויות משותפות וסכנות בצניחה ובפעולות תגמול, גיבשו את אחוות הלוחמים של הפלוגה", כתב יוסף קולר, מלוחמי הפלוגה ולימים תת-אלוף. "סוג ייחודי של חברות המאופיינת בשפת מושגים משותפת, ביטויים מיוחדים שזר לא יבין, מעין קוד סודי משותף. אחוות הלוחמים הייתה לנו כעין ערבות הדדית, נכס אותו שמרנו לכל ימי חיינו", הסביר.

שלומי, בנו של עזריאל, סיפר כי רק בשנים האחרונות החל אביו לשתף במעט ממה שנשא איתו מאז אותם קרבות. "הוא סיפר על חברים שלו שהיו לידו, שנהרגו או נפצעו. דיבר ממש על ידיים ורגליים שעפו באוויר", שיתף שלומי. "אנחנו, הילדים שלו, חושבים שהיה לו הלם קרב ברמה מסוימת, אבל הוא העדיף לשמור את הדברים בפנים ולא שיתף בדבר".

כשעזריאל היה מגיע לחופשות מהצבא, הצעירים בשעריים היו מביטים בהערצה בצנחן עם הרקע האדום בגב כנפי הצניחה. גדעון מזרחי, בן השכונה ומאוחר יותר חבר לעבודה, אמר ש"עזריאל היה דמות לדוגמה, נשאנו אליו עיניים. באותם ימים בני השכונות כמעט לא הגיעו לצנחנים". אגב, למרות אותו דימוי, רשימת לוחמי הצנחנים מאותם ימים מראה כי הם הגיעו מכל רחבי המדינה הצעירה.

"את אהבתו הביע במעשים ולא ברגש ובחיבוקים". צור עם משפחתו (צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי, הצטרף עזריאל לעסק הריצוף של אביו. כעבור חמש שנים החל לעבוד כנהג ב"אגד" והתמיד בעבודה זו במשך 37 שנים ברציפות, עד שיצא לפנסיה. אחרי שלוש שנות הפסקה שב לעבוד באגד לעוד מספר שנים.

עזריאל עבד קשה לפרנסת המשפחה ומיעט לצאת לחופשות. הוא נהג בקווים ברחובות וביישובים הסובבים, ועם השנים הפך לדמות שכולם הכירו. משפחתו מספרת כי לאחר שנפטר, רבים מהמנחמים שהגיעו בימי השבעה לביתם, סיפרו שעזר לכל מי שהיה זקוק, ושהקפיד לעשות זאת תמיד בשקט ובצנעה.

בניו סיפרו על חינוך קפדני, "בלי פינוקים", שעל פי אמונתו נועד להתוות דרך שבה ילכו ויהפכו לבני אדם טובים שתורמים לחברה. "את אהבתו אלינו הביע במעשים ולא ברגש ובחיבוקים. הוא היה נעמד דום לכל בקשה שלנו", אמר בנו.

לאחרונה חלה ובניו ואשתו, מזל, סעדו אותו בביתו, בו נפטר. באותו בית גר במשך יותר מ-80 שנים ברציפות, מאז היה בן שנה ועד יום מותו. הוא הותיר אלמנה ושישה ילדים - ארבעה בנים מנישואיו השניים ושתי בנות מנישואיו הראשונים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully