הנאצים חיפשו צַבָּע בבירקנאו. למזלו, בלי להבין מילה, הוא הרים את היד

"182160 זה היה השם שלי. לא היה לי שם".

במשך שנה שלמה שרד משיח כהן בגיהנום של המחנות אושוויץ ובירקנאו. לאורך אותה שנה נרצחו הוריו, שלושת אחיו ואחותו.

הוא שרד ושב להיקרא בשמו, הקים משפחה ועלה לישראל. אחרי שנים ארוכות של שתיקה הוא החל לספר את סיפורו, סיפור משפחתו וסיפור שואת יהודי יוון.

משיח כהן נולד בשנת 1922 למשה ורחל בעיר יאנינה שבצפון יוון, סמוך לגבול אלבניה. היו לו אחות וארבעה אחים, שאחד מהם חלה ומת עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

ביאנינה חיה לה קהילה יהודית בת מאות שנים, אולם המשפחה הייתה חדשה יחסית בעיר. סבו וסבתו של משיח הגיעו ליוון מירושלים, במסגרת עסקיו של הסב שהיה סוחר מצליח. המשפחה הקימה ביאנינה בית חרושת למיטות, שאותו ניהל בנו של הסב, אביו של משיח.

בילדותו למד כהן בבית הספר "יזראלי אוניברסל" שהיה שייך לרשת אליאנס, וכמקובל ברשת זו למד עם חבריו לקרוא ולכתוב בצרפתית. בנעוריו כבר החל לעבוד בעסק שהקים אחיו, איליה: האח היה רוכש מראש יבולי פרדסים ובעונת הקטיף היו נוסעים בין אותם מטעי תפוזים, אוספים את הפרי ומביאים אותו לשווקים.

משיח שימש אז בתפקיד עוזר נהג באחת משתי המשאיות שקנה אחיו. באחת מאותן נסיעות לנו שני האחים בבית משפחה יהודיה בעיר ארטה, שם ראה נערה בשם שמחה שאת מראה נצר בלבו.

במלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית, הייתה צפון המדינה תחת שלטון איטלקי. על היהודים הוטלו גזירות שונות, אבל יחסם של האיטלקים היה טוב לאין ערוך מזה של הגרמנים, והם לא פגעו בקהילה היהודית של יאנינה. בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על העיר והחלו ברדיפת היהודים. רבים מבני הקהילה הצליחו לברוח ליישובים מרוחקים, אך אלה שנותרו נשלחו ב-24 במרץ 1944 ברכבת לאושוויץ.

שבעת בני משפחת כהן הועלו על קרונות משא "כמו חיות" ברכבת המוות. "אנשים השתגעו בדרך, עשרות מתו מרעב וצמא וחוסר היגיינה", העיד לימים משיח. בתום מסע נוראי של שבוע הגיעה הרכבת לשערי מחנה ההשמדה. על הרמפה, עם רדתם מהקרון, נשלחו הוריו ואחותו למוות.

על זרועו של משיח הוטבע מספר והוא נכנס לגיהינום של בירקנאו. הוא נשלח לעבוד בהוצאת הגופות מהמשרפות, ואחרי שבוע הרגיש שלא יוכל עוד לעמוד בכך. למזלו, הוא נשלח למעין מסדר שממנו הוציאו הגרמנים קבוצה של פועלים בעלי מקצוע. מבלי שהבין מלה ממה שאמרו הגרמנים שחיפשו צבע, הרים משיח את ידו והתנדב. אחיו היו משוכנעים כי בכך נגזר דינו למוות, אבל דווקא העבודה מחוץ למחנה אפשרה לו להשיג שיירי אוכל ובגדים, אותם היה מביא להם בסופם של ימי העבודה.

חודש לפני סיום המלחמה נלקח עם עוד קבוצת אסירים לצעדה בקור מקפיא. "מי שהחליק על הקרח או הפריע לצעידה, נורה למוות", סיפר. בסוף ההליכה הגיעו למחנה ברגן בלזן. במחנה פגש משיח אדם שהכיר מיאנינה והיה מנהל בלוק. הוא דאג לכך שמשיח וחברו יצורפו לקבוצת אסירים שעבדו בהובלת מתים ליער. את המתים היו מעמיסים על עגלות ולעתים גם סוחבים על גבם למרחק של כשלושה קילומטרים, שם היו משליכים אותם לבורות.

כך היה גם בבוקר שחרור המחנה ב-16 באפריל 1945. גם בבוקר הזה קמו משיח וחברו והעמיסו גופות של אסירים על עגלות, עד שראו קנה של טנק, שמעו צעקות מסביב שקראו להפסיק לעבוד, וראו גרמנים בורחים מהמקום. משיח וחברו הפסיקו לעבוד והתחבקו. בין החיילים האנגלים שהגיעו למקום היה גם קצין יהודי ששמו היה ויויאן הרצוג - הוא חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל ואביו של הנשיא הנוכחי, יצחק הרצוג.

לאחר מכן הלכו לכיוון מחסני הציוד של הצבא הגרמני ולקחו מתוכו שק מלא בגדים ובהם זוג חותלות. בעזרת סכיני גילוח ארגנו לעצמם מעילים כך שיתאימו למידותיהם ואז יצאו לחפש מכרים. מכיוון שלבשו מדים של חיילים גרמנים, נתפסו משיח וחברו על ידי האנגלים ונאסרו. הם הסבירו שהם אסירים לשעבר של הגרמנים ויש להם מספר מקועקע על היד, אך כל ניסיונות השכנוע לא עזרו. רק לאחר חמישה ימים שוחררו השניים, בעזרת קצין ממוצא יווני. משיח שמר את החותלות ולפני מספר שנים העביר אותן לידי "יד ושם", שם הן שמורות באוסף החפצים.

אחרי שהשתחררו, הלכו השניים למחנה הבנות לראות האם יזכו לפגוש מישהי שהם מכירים. שם ראה משיח את שמחה, אותה נערה מארטה ששבתה את ליבו כשהתארח עם אחיו בבית משפחתה. "אמרתי לעצמי: מעכשיו היא שלי. מצאתי אותה", סיפר. השניים היו לזוג. הם שבו ליאנינה בתקווה למצוא מישהו מבני משפחותיהם. אחרי חודש נישאו.

משיח פתח עסק בעיר, אבל אחיותיה של שמחה שכנעו אותם לעלות איתם לישראל. ב-30 ביולי 1946 עלו השניים יחד עם עוד 394 מעפילים על האוניה "הנרייטה סאלד" בדרכם לארץ ישראל. האוניה שטה בים סוער ובדרך גם התקלקל המנוע. לפני שהגיעה לחופי ארץ ישראל נעצרה הספינה על ידי הצבא הבריטי, ולאחר מאבק הנוסעים שעליה נשלחו למחנות המגורשים בקפריסין. היו אלו העולים הראשונים שגורשו לשם.

כעבור שנה הם שוחררו והגיעו לארץ ישראל, זוג צעיר בחוסר כל. בתחילה גרו בירושלים וכעבור זמן קצר עברו לתל אביב. הם גרו בשכונת התקווה, ואחר כך גרו בחדר על גג בניין, יחד עם אחיה של שמחה ואשתו.

לזוג נולדו שני בנים. הבן, משה הכהן, סיפר כי אביו "היה סוס עבודה. הוא היה אדם חזק ועבד קשה לפרנסת המשפחה". הוא עבד כפועל בנמל. אחר כך קנה אופנוע ועבד בהובלות, ובלילות בעבודות ניקיון. מאוחר יותר גם פתח חנות לממכר פירות יבשים ופיצוחים.

הבן, משה, אמר כי הוריו לא דיברו במשך שנים רבות על הזוועות שעברו בשואה. "בשנות השבעים", הוא סיפר, "אמא ראתה שהדיכאון של אבא בשל אובדן משפחתו משתלט עליו. היא שכנעה אותו לנסוע ליאנינה ולעלות לקבר אחיו וסבו שמתו עוד לפני המלחמה, ואבא עשה כמצוות אמא".

עם הגיעו לבית הקברות החל משיח לחפור את הקברים, אבל לא מצא דבר. הוא נסע לגבול אלבניה ושב משם עם ארבעה פועלים שסייעו לו בחפירה. כעבור מספר ימים מצאו את העצמות שבמשך השנים נסחפו עם תנועת הקרקע. הוא עטף את העצמות בתכריכים, שב איתן לישראל וקבר אותן בחלקה המשפחתית שבהר הזיתים בירושלים.

משה מספר שאחר כך החל אביו לספר את סיפורו. "הוא היה מספר סיפורים מלידה והיה מרתק את הקהל", אמר. "בכך שהתחבר לשורשים שלו וסיפר על מה שעבר עליו ועל משפחתו הוא סגר מעגל, הוא עשה שלום עם אלוהיו".