"אחי היקר, הצלחת בכל מה שעשית עד כה, והצלחת לשבור את לבבותינו", במילים הללו, מול עשרות רופאים, אחים ועובדי בית החולים פוריה, הספיד לפני שנה בדיוק ד"ר מילאד קרואני את חבר נעוריו, ד"ר דיאב ע'אנם. לפני כשבועיים הלך לעולמו גם ד"ר קרואני, אחרי התמודדות עם מחלת הסרטן. עבור משפחתו, חבריו לעבודה, החולים בהם טיפל ומכריו, מקבל כעת ההספד שנשא על חברו הקרוב משמעות נוספת.
מילאד קרואני נולד בכפר מרר שבגליל, לג'מאל וסועאד, שגידלו ארבע בנות ושלושה בנים. האב עבד בחברת "מקורות" והאם היתה עקרת בית. בבית הספר היסודי למד בישובו, מרר, ואת לימודי התיכון עשה בכפר השכן, עילבון, ב"גימנסיה גליל הנוצרית". הוא בלט בלימודים ולצד הצטיינות במקצועות המדעים גילה עניין וידע גם בהיסטוריה, ספרות, הברית החדשה ותנ"ך. בכיתה הכיר חבר חדש ממרר, דיאב ע'אנם. מאז, במשך יותר מארבעים שנה, השניים צעדו והתקדמו זה לצד זה.
עם סיום לימודיו עבד כפקיד בבנק במשך שנה. במהלך אותה שנה התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. הוא בחר ללמוד בירושלים. עם סיום לימודי הרפואה עשה את הסטאז' בבית החולים רמב"ם בחיפה ואחר כך התקבל כמתמחה במחלקת כירורגיה בבית החולים פוריה שליד טבריה.
עם המעבר לפוריה שב ליישוב בו נולד, מרר, ואז גם נישא לנאילה, גם היא תושבת מרר. בהמשך יצא לבית החולים שיבא בתל השומר, לתת-התמחות בתחום רפואת טראומה. בתקופה זו עבד חצי שבוע בפוריה וחצי שבוע בתל השומר.
כשסיים את פרק תת-ההתמחות ושב לפוריה, מונה ד"ר קראוני לעמוד בראש יחידת הטראומה בבית החולים ובמקביל גם המשיך לעבוד במחלקה הכירורגית.
לאה בן שלמה, אחות אחראית במחלקה הכירורגית בפוריה, אמרה כי "ד"ר מילאד היה רופא בחסד עליון. אזכור את ד"ר מילאד האדם, הרופא והחבר. אומרים שהעיניים הם הראי לנשמה. אני חושבת שלגבי ד"ר מילאד זה היה מדוייק. ראית לו בעיניים. העיניים שלו חייכו, העיניים הסתקרנו, העיניים ידעו, העיניים דיברו. הוא היה אהוב על ידי כל מי שבא איתו במגע. החיוך שהיה מופנה כלפי כל, חיוך מרגיע, חיוך מדבק. טון הדיבור היה החלטי ונסך ביטחון על המטופלים, על המשפחות ובראש ובראשונה על הצוות. אבל לא בלי קבלות. ד"ר מילאד היה מומחה בתחומו כרופא כירורג וכרופא משפחה".
בנוסף לעבודתו גם נבחר על ידי רופאי בית החולים פוריה להיות יושב ראש ועד רופאי בית החולים והיה גם חבר הוועד הארצי בארגון הרופאים עובדי המדינה.
הוא היה מסור לעבודתו וראה בה שליחות. אשתו, נאילה, סיפרה כי לעיתים אחרי שהיה שב מיום עבודה בבית החולים ואחרי שקיבל מטופלים כרופא משפחה במרפאה שלו במרר, הוא היה חוזר הביתה ומבקש לנוח. "אבל אז הוא היה יכול לקבל הודעה על פצועים מתאונה, למשל, שמפונים לפוריה. הוא היה עוזב הכל ונוסע לקבל את הפצועים. הוא היה נוהג ככה פעמים רבות, גם כשלא היה כונן. הייתי מבקשת ממנו שיישאר בבית, שינוח והוא היה עונה לי שמדובר בחיי אדם. 'איך אני אנוח'? הוא היה שואל ונוסע לבית החולים".
היא סיפרה כי למרפאתו במרר היו מגיעים לעתים בני משפחה של מטופלים שלו, לבקש עצה ועזרה והוא היה בודק אותם ומטפל בהם, פעמים רבות ללא תשלום. הקשר עם ישוב הולדתו ועם תושבי המקום היה משמעותי וחשוב עבורו והוא היה מעורב בחיי היישוב. מעורבותו כללה חברות במועצת הכנסיה של מרר ובעמותת "רב קיום", שפעלה למען חיים משותפים של בני כל הדתות בגליל.
הוא נטל על עצמו שליחות משמעותית אחרי המהומות הקשות שפרצו במרר בפברואר 2005, בעקבות התפרצות זעם של תושבים דרוזים שפגעו ברכוש של תושבים נוצרים. רבים מהתושבים הנוצרים ברחו מבתיהם באותו יום, אך לדברי נאילה "מילאד אמר שאם נצא, הוא לא יוכל להרשות לעצמו לחזור אחר כך. הוא עמד על כך שנישאר. בימים ובשבועות שלאחר מכן הוא פעל בכל כוחו כדי לשקם את מרקם החיים המשותפים במרר ולהחזיר את השפיות לחיי היישוב ואת האווירה הטובה ששררה כאן תמיד. כאב לו מאוד מה שקרה, אבל הוא אמר כל הזמן שאסור שמיעוט קטן יהרוס מה שנבנה כאן לאורך שנים".
באותם ימים הוא היה דמות בולטת בשיקום האווירה והיחסים במרר. "היום רואים שפעילותו באותם ימים נותנת פרי. חיי השיתוף והאחווה חזרו למרר", אמרה נאילה.
מתחביביו הבולטים של ד"ר קראוני היו מוזיקה ושירה. בילדותו ובנעוריו נמנה על מקהלת הכנסיה במרר ולמרות שכשבגר כבר לא היה חבר במקהלה, היה עדיין שר באירועים ובשמחות. בשל מעורבותו בחיי היישוב ובזכות הידע הרחב שלו, שפתו העשירה והתעניינותו בספרות, בשירה, ביהדות ובכתבי קודש, היה מוזמן לנאום באירועים חברתיים ולא אחת גם התבקש להספיד תושבים שהלכו לעולמם.
למילאד ונאילה שלושה בנים והבכור שבהם, ג'מאל, סיים לאחרונה לימודי רפואה ועושה סטאז' ברמב"ם, כמו אביו לפני יותר משלושים שנה. בתקופת לימודי בנו, היה מילאד מייעץ, מתעניין ומשוחח איתו, אך לדברי נאילה "לא דחף ולא התערב. הוא אמר: 'הוריי היו אנשים פשוטים שלא התערבו בדרכי ונתנו לי לסלול אותה לבד, כך אני רוצה שגם הבן שלי יתקדם, בזכות עצמו. הוא שמח מאד שברמב"ם רצו את ג'מאל".
ביולי בשנה שעברה יצא ד"ר קראוני לחופשת מחלה, אחרי שחלה בסרטן והחל בטיפולים. חברו הקרוב במשך יותר מארבעים שנה, מאז ימי בית הספר ועד לעבודתם בבית החולים פוריה, ד"ר דיאב ע'אנם, ליווה אותו ותמך בו.
ב-28 באוגוסט שנה שעברה, יום הולדתו של ד"ר קראוני, מת ד"ר ע'אנם במפתיע מדום לב. זו היתה מכה קשה עבור ד"ר קראוני. "הצלחת להעתיק את נשמתנו, אתה שכל חייך השבת נשמות נעתקות. תחסר לנו מאוד בכל התחומים ובכל הזירות", ספד לו כשקולו חנוק מבכי. לפני שבועיים הלך ד"ר מילאד קרואני לעולמו בגיל 58.