כשהייתה ילדה התעקשה גאולה לוי (לבית משיח) ללמוד קרוא וכתוב כמו הבנים בני גילה בשכונת גרין, היא השכונה שהייתה ראשיתה של חולון, שעדיין לא הוקם בה אז בית ספר. וכך גם עשתה: היא הצליחה להשתלב בלימודים בתלמוד תורה שבבית הכנסת של השכונה, בו למדו רק הבנים של השכונה, היא ושתי בנותיו של יוסף אביגני, האיש שהקים את בית הכנסת.
העקשנות, החריצות והצמא לידע היו חלק מקווי האופי של מי שהייתה בת לאחת המשפחות הראשונות של חולון. לפני שבועיים הלכה לעולמה והיא בת 96.
גאולה נולדה בתל-אביב בשנת 1925 למרדכי וחנה משיח. בני הזוג הגיעו שנה קודם לכן לארץ ישראל, אחרי מסע שנמשך שלוש שנים ותחילתו בעיר אורמיה שבמשולש הגבולות איראן-טורקיה-אזרבייג'ן, שבו גרה הקהילה המוכרת כ"נאש דידאן". על פי המסורת, קהילה זו קיימת מאז גלות בבל. במשך אלפיים שנה שמרה הקהילה על לכידות ועל המסורת והמנהגים, כמו גם על השפה הארמית.
רוב המשפחות מאותה קהילה עלו לארץ ישראל מראשית המאה ה-20 עד לשנות ה-20 של אותה מאה. כך עשו גם בני הזוג משיח, שיצאו ב-1921 על גבי חמור למסע אל ארץ הקודש, שנמשך שלוש שנים ועבר דרך עיראק, סוריה ולבנון, עד שהגיעו ליעדם.
צריפים מוקפים חול
אחרי תקופה קצרה בירושלים עברו בני המשפחה לרחוב שלוש בתל-אביב, ומרדכי פתח חנות בדים ביפו. ב-1925 נולדה גאולה. לאחר מכן עברה המשפחה לשכונת מנשיה ביפו, וחיה בשכנות טובה עם התושבים הערבים. כשגאולה הייתה בת עשר, בפרעות שפרצו ברחבי הארץ ב-1936, הותקפו בתי היהודים במנשיה - והמשפחה נמלטה עם שאר התושבים היהודים לתל אביב. לאורך שדרות רוטשילד הוקם מעין מחנה פליטים, בו גרו הנמלטים במשך מספר שבועות. ואולם, משפחת משיח עצמה זכתה כבר אחרי יממה אחת למחסה בבית החרושת "לודז'יה" - שפעל עד אז ברחוב נחמני וזמן קצר לפני כן עבר לחולון.
כעבור חודש עברה המשפחה לשכונת גרין - השכונה הראשונה של חולון. מדובר היה בשכונת צריפים קטנה שקמה בתחילת שנות ה-30, מוקפת במרחבים של חול, אותה הקים היזם שלמה גרין על הקרקע שקנה כמה שנים לפני כן. הוא חפר באר ובנה כמה צריפים.
על שטח אדמה שקנה, האב מרדכי בנה את הבית במו ידיו ובעזרת השכנים. אחר כך קנה חמורים ועגלות לפינוי חול עבור בניית בתים חדשים ולהובלת חומרי בניה והתפרנס יפה. בית משפחת משיח הפך מעין מרכז תרבותי של השכונה הקטנה. השכנים היו מגיעים לשמוע את מרדכי מספר סיפורים אותם ליווה בנגינת מנדולינה. גאולה זכרה שילדותה עברה בשכונה שבה היו חיים עשירים ותוססים. זיכרון גבעות החול, הדרכים הלא-סלולות וקול יללת התמים בלילות עוד נותר בה שנים ארוכות.
סמוך לבואה של משפחת משיח לשכונה, הגיעה גם משפחת אביגני, שמקורה בחברון. בחצר ביתם בנו בית כנסת, ששימש גם ככיתת לימוד בה למדה גאולה. כשהבנים גדלו, הם עברו ללמוד בתל אביב, אולם בשל הסכנות שבדרך נמנע הדבר ממנה. היא התעקשה ללמוד בכל זאת. בגיל 12 החלה לעבוד במשק בית, וכעבור שלוש שנים הועסקה בבית החרושת לטקסטיל "לודז'יה" שבחולון - כדי לחסוך כסף ולממן שיעורים אצל מורים פרטיים.
"געגועיי אלייך מקרקרים בקרבי"
היא הייתה חניכה בתנועת "הנוער העובד", ובגיל 16 התנדבה לארגון ההגנה. "בא מישהו ושאל מי רוצה להתנדב להגנה. נרשמתי וכל שבת הייתה פעילות. יחד איתי נרשמו עוד כמה בנות, אבל בסוף רק אני נשארתי", סיפרה לימים לנכדתה, מיכל. "אימנו אותנו להשתמש ברובה צ'כי וברימון. לקחו אותנו למטווחים - וירינו ברובה ובאקדח ולימדו אותנו איך לזרוק רימון. אני זרקתי הכי רחוק", התגאתה. "הרגשתי את עצמי אחת שתורמת משהו למען הקמת המדינה".
כשציינו את יום הולדתה ה-80 בערב במתכונת "חיים שכאלה", שבו וציינו בני המשפחה כי אותה החלטה לתרום למען הקמת המדינה, הייתה למוטו המשפחתי, ולאורו חינכה את ילדיה ונכדיה.
ליד בית החרושת שבו עבדה ניצב מחנה בריטי, אליו נשלח ממצרים החייל אברהם לוי, כדי לעבור קורס נהיגה. שם הכירו השניים. גאולה שמרה את מכתבי האהבה ששלח לה אברהם אחרי ששב למצרים. "לאהובתי גולי הרחוקה וקרובה ללבי, בתשוקה חרדה וכיליון עיניים ציפיתי למכתבך... געגועיי אלייך מקרקרים בקרבי", כתב לה. ב-1947, אחרי ששב ממצרים והשתחרר מהבריגדה, הם נישאו והתגוררו בבית משפחת משיח בשכונת גרין. בבית זה בחולון חיה גאולה עד סוף ימיה, כמעט ללא הפסקות.
העיר החלה להתפתח באותה תקופה, אולם אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, סבלה שכונת גרין מהתנכלויות מצד השכנים הערבים בתל עריש שלימים הייתה לתל גיבורים. ברקע הדברים, עברה גאולה לזמן קצר לפתח-תקווה ושם נולד בנה הבכור, יואב. כעבור זמן קצר שבה לחולון. עם השנים נולדו לגאולה ואברהם שלושה ילדים נוספים: מוטי, אוסנת ושמעון.
באותו אירוע "חיים שכאלה" סיפרו ילדיה על הקשר המיוחד שהיה להם עם אימם. "חוט משי סמוי עם עוצמת שידור אדירה", הגדיר זאת הבכור, יואב. כך, למשל, סיפר בן הזקונים, שמעון, על לילה שבו סבל כאבים עזים בעיניו, אחרי סדנת ריתוך שעבר כתלמיד בקיבוץ יחיעם שבגליל. "בבוקר אמא התקשרה למזכירות בית הספר ביחיעם וביקשה שיקראו לי. היא סיפרה לי שבלילה חלמה שאני בוכה וכואבות לי העיניים", תיאר.
כך היה גם כשיואב, קצין בתפקיד מ"פ בסיירת שקד, הוביל את חייליו במרץ 1970 לפשיטה מעבר לתעלת סואץ. אחרי שחצו את התעלה בשחייה והתקדמו אל היעד נפתחה עליהם אש תופת. קליע של מקלע פגע בחזהו של יואב וניקב את ריאתו, וכעבור זמן ממושך הוא פונה במצב קשה. ממש באותם רגעים התעוררה גאולה וסיפרה לאברהם שיואב נפצע. היא תיארה בפניו חלום ובו ראתה את הדוור עובר בשכונה עם מכתב עבורם וכל השכונה הולכת אחריו. כשהדוור הגיע לביתם הוא הניח בידיה מעטפה כבדה ובתוכה קליע. היא לא ישנה כל הלילה, וכשדפקו על דלתם בשש בבוקר, אמרה לאברהם: "באו לקחת אותנו לבית חולים".
לימים היה יואב מפקד גדוד 51 בגולני, מפקד חטיבת שיריון, ראש מחלקת תכנון אסטרטגי באגף המבצעים בצה"ל ונספח צה"ל בארגנטינה. הוא השתחרר מהצבא בדרגת אלוף משנה.
עד גיל מבוגר טיילה גאולה עם אחותה, רחל, עם חברותיה ובעיקר עם משפחתה שהיתה הדבר החשוב ביותר עבורה. ילדיה, שמונת נכדיה ו-15 ניניה סיפקו לה אושר גדול.