בעולם נקי מקמפיינים משפטיים המבוססים על טרנדים מלאי בורות, הייתי מאושר מהחלטתו הבוקר (חמישי) של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, לשחרר את רומן זדורוב למעצר בית.
למען הסר ספק, אין במשפט זה ביקורת על החלטתו של שטיין. אנחנו יודעים שהחלטתו אינה נגועה בפופוליזם כלשהו, כיוון ששבוע לפני שחרורו של זדורוב, שטיין שחרר למעצר בית תחת איזוק אלקטרוני נאשם ברצח לא מוכר, שמשפטו מתארך מעבר לחמש שנים ללא הכרעה.
ידן של רשויות האכיפה והמשפט בישראל קלות על ההדק בשלילת חופש לאזרחים שטרם הוכחה אשמתם. כל הכרעה שיפוטית שמכרסמת בקלות הזאת מבורכת. השופט שטיין נדרש לדון ב"שדה לא חרוש", כפי שהוא עצמו הגדיר את הסוגיה: שחרור ממעצר עד תום ההליכים לנאשם ברצח במסגרת משפט חוזר.
טורים נוספים של ברוך קרא בנושא
בבסיס הכרעתו של שטיין עמדה השאלה המשפטית - האם חל "כרסום משמעותי לכאורה בחומר הראיות שבבסיס ההרשעה", שזהו תנאי שמגדיר חוק בתי המשפט לשחרור בסיטואציה כזאת. השופט שטיין מסביר בהחלטתו שאם חוות הדעת המדעית בעניין זליגת הדם וכתם הדם הביאה את השופט חנן מלצר להחליט על משפט חוזר, המשמעות היא שחל "כרסום משמעותי לכאורה בחומר הראיות שבבסיס ההרשעה".
אם אני מבין נכון את החלטתו, משמעותה היא שכל החלטה על משפט חוזר היא בפועל "כרסום משמעותי בחומר הראיות", שכן אם לא היתה כזאת, לא היתה ניתנת ההחלטה על משפט חוזר. הנה כי כן, השופט שטיין חרש את השדה וקבע כאן חתיכת תקדים.
אחר כך השופט שטיין עבר לדון בשילוב בין היחלשות הראיות המפלילות, לבין הצורך למנוע כליאת שווא, וכתב כי: "החיבור ההכרחי בין שני השיקולים הללו... מוליכני למסקנה המשפטית המתבקשת מאליה". בעניין חשש ממסוכנות, השופט שטיין סבר שאפשר להתמודד אתו, ולשם כך הוסיף תנאים נוספים לאלה שקבע בית המשפט המחוזי.
התנאים שהוסיף הם: איסור על כניסת מבקרים לבית שבו יהיה עצור זדורוב למעט המפקחים; איסור יציאה מהארץ והפקדת דרכון (הזוי שלא ביקשו זאת לפני כן), ותנאי נוסף שנראה על פניו תקדימי: אישור לביצוע האזנות סתר למכשירי טלפון, סלולריים וקוויים, וכן למחשבים ולאמצעי תקשורת אחרים "מהם תנוהלנה שיחות על ידי זדורוב או אחד ממפקחיו משטח הבית בו יהא עצור באזוק אלקטרוני".
בעניין החשש מבריחה, השופט שטיין מלכתחילה לא התייחס ברצינות לחשש שהעלתה הפרקליטות, שאגב באה מעט מרושלת לדיון בבית המשפט העליון. השופט שטיין העיר במהלך הדיון שלמעט מקרה אחד הרואי ומתוקשר של בריחה עם אזיק אלקטרוני, לא ידוע על מקרים נוספים כאלה. בתחילה הערתו לא זכתה לתגובה, מאוחר יותר במהלך הדיון אמר נציג הפרקליטות, עו"ד איתמר גלבפיש, כי "שלחו לי עכשיו ווטסאפים" על מקרים רבים נוספים שבהם היו בריחות עם אזיקים אלקטרוניים. נו באמת.
כך או אחרת, ההחלטה של שטיין יצירתית וחשובה. מעצר איננו ענישה, ואם אפשר לקיים משפט גם על פשעים חמורים מבלי לשלול את החירות המלאה של הנאשם, טרם משפט, זו בשורה טובה מאד. עם זאת, אני מודה שגם ההחלטה הזאת מותירה, לפחות אצלי, טעם חמצמץ.
עוד תורנויות
כבר כתבתי כאן שבהיסטוריה המשפטית של ישראל יש מקרים מובהקים בהרבה ממקרה זדורוב, שבהם היתה צריכה לעמוד לנאשם חזקת הספק הסביר. מקרים שבהם לא רק שלא היתה ראיה פורנזית, כמו במקרה זדורוב, אלא במקרים שבהם לא היתה: לא הודאה, לא עדות, לא עקבות נעל, לא כלום, במקרים מסוימים אפילו לא גופה. המקרים הללו מסיבות רבות משכו פחות את תשומת הלב הציבורית, לא נוהל בעניינם קמפיין אגרסיבי מלא בבורות, שכלל הטחת בדיות וסימון מרושע של נאשמים חלופיים על לא עוול בכפם. כמו שכתבתי כאן, יתכן והסטנדרט הישראלי למבחן הספק הסביר נמצא במקום תביעתי מדי, אבל מקרה זדורוב, שכולל הודאה בפני מדובב, נמצא הרחק מהקצה שלו.
עם זאת, השופט שטיין הוכיח בהחלטותיו הקודמות כי הכרעתו אינו נגועה באף טרנד. נותר לקוות שהשופט שטיין יקבל עוד תורנויות מעצרים, (על אף שאני מניח שהוא פחות ישמח לתקווה הזאת שלי), שבהם עוד נאשמים, פחות מתוקשרים, יזכו לחשיבה היצירתית שלו בעניין מעצרים עד תום ההליכים.