לפני ארבעה ימים אישרה ממשלת ישראל את מינויו של עו"ד עמית איסמן כפרקליט המדינה החדש, לאחר כמעט שנתיים בהן התפקיד אויש על ידי ממלאי מקום. המינוי הוא לתקופה של שש שנים, אך ייתכן מאוד שכבר בתוך שבועיים יידרש איסמן להחלטה הדרמטית ביותר בקדנציה שלו: לפי הפרסומים בימים האחרונים, איסמן שוקל ברצינות את סגירת התיק נגד רומן זדורוב. זאת, על אף שרק לאחרונה שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, הורה על קיום משפט חוזר בתיק.
זדורוב הורשע לפני 11 שנה ברצח הנערה תאיר ראדה בדצמבר 2006, בתא השירותים במבנה חטיבת הביניים של בית ספר התיכון "נופי גולן" שבקצרין. אם אכן איסמן יחליט שלא לנהל את התיק נגד זדורוב, אין קלישה שאנחנו העיתונאים נהיה מנועים מלהשתמש בה כדי לתאר את הדרמה: "רעידת אדמה בפרקליטות", "זעזוע בארגון", "המהפכה של איסמן" - כל מה שרק תרצו, והכל יהיה נכון.
אם איסמן אכן יסגור את התיק, הוא יהפוך בן רגע לשנוא נפשם של בכירי הפרקליטות, אך בה בעת לגיבור רשתי-חברתי, לאור המאבק לשחרורו של זדורוב שתפס תאוצה בשנים האחרונות. מנגד, אם יחליט בכל זאת לנהל את התיק, היחס אליו יהיה הפוך לחלוטין, בהתאמה.
רגע לפני שכל המדינה נכנסת לסבב לחימה נוסף בין תומכי שחרורו של זדורוב לבין אלה הסבורים שהוא רוצחה של ראדה, יש לעשות קצת סדר בפרשה שמנפיקה כותרות אחת לכמה חודשים, וכן בהיסטוריה של ניהול משפטים חוזרים וגניזת תיקים פליליים בישראל.
אם יוחלט לגנוז את התיק, אין זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הפרקליטות בה התקבלה החלטה כזו לאחר החלטת בית המשפט העליון לקיים משפט חוזר בתיק פלילי. המפורסם שבהם הוא תיק ברנס: 26 שנים לאחר הרשעתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר ולאחר שהאיש כבר היה חופשי, הוחלט על קיום משפט חוזר בעניינו.
ההחלטה התבססה על עדות אנשי רשויות אכיפת החוק, לפיה הודאתו של ברנס באשמה במהלך החקירתו התרחשה כתוצאה מאלימות פיזית שהפעילו כלפיו השוטרים. זו לא הייתה סתם ראיה חדשה הנדרשת למשפט חוזר, אלא ראיה קריטית ששמטה את הקרקע מתחת בסיס הרשעתו של ברנס - שכל כולה התבססה על הודאתו. בשל חלוף הזמן ובשל העובדה שברנס כבר היה איש חופשי, הפרקליטות החליטה שלא לנהל נגדו את המשפט מחדש, וברנס זוכה מכל אשמה.
משיכת כתב האישום בעקבות הוראה על משפט חוזר בוצעה גם במקרה דומה מאד בנסיבותיו ובתוצאתו לפרשת ברנס -תקרית כנופיית מע"צ. המקרה הטרי והאחרון שבו הפרקליטות נסוגה מכתב האישום לאחר החלטה של משפט חוזר, התרחש בסוף השנה שעברה - פרשת ליאור מירז. גם שם הסיבה היתה שמיטת הקרקע תחת הראיה המרכזית בתיק.
האם אכן זהו המקרה שניצב בפני איסמן? האם מקרה זדורוב הוא מקרה שבו הפרקליטות צריכה לסגת מכתב האישום, לאור הוראת בית המשפט העליון על קיום משפט חוזר? ובכן, על אף הטרנד העוצמתי לפיו יש לשחרר את זדורוב לאלתר, התשובה לדעתי היא חד משמעית - לא.
השופט מלצר הורה על קיום משפט חוזר, בעיקר בשל חוות הדעת של מומחי הסנגוריה, שעסקה בשאלת משך הזמן שדם עשוי לנזול מגופה לאחר המוות. נזכיר, על מכסה האסלה בתא שבו, לפי הנטען, בוצע הרצח, נמצאה עקבה שנקבע לגביה כי היא איננה שייכת לזדורוב. אין חולק כי על העקבה הזאת נמצא דמה של ראדה. גם אין ויכוח בין הצדדים על כך שהעקבה הוטבעה לפני שניגר עליה דם המנוחה. מומחי הסנגוריה טענו כי לא תיתכן נזילת דם מגופה כחמש שעות לאחר הרצח, וזה פער הזמנים בין מועד רצח ראדה לבין מועד גילוי גופתה.
חוות הדעת שהציתה את הדיון מחדש
מלצר הסביר שהמשמעות האפשרית של קביעה זו היא כי העקבה הוטבעה בזמן ביצוע הרצח, או בסמוך לו, וגילוי זה אינו עולה בקנה אחד עם גרסת הפרקליטות, לפיה העקבה על גבי מכסה האסלה הוטבעה על ידי מחלץ אלמוני, שהגיע לזירה לאחר גילוי הגופה, כחמש שעות לאחר הרצח. מנגד, התביעה סיפקה חוות דעת של מומחים בינלאומיים שטענו כי הדבר הזה אפשרי גם אפשרי, שכן לאחר שגופה מוזזת ממקומה, או שנוגעים בה, הדם יכול להמשיך לזלוג אף כמה שעות לאחר הרצח. מכל מקום, הראיה החדשה ששכנעה את מלצר להורות על משפט חוזר, היא חוות דעת מדעית. מבחינה משפטית, יש שיטענו כי גם ראיה ספציפית כזו לא מצדיקה משפט חוזר, אך זו כבר סוגייה אחרת.
מול חוות הדעת הזאת עומדת דעתם של מומחי הפרקליטות. במלים פשוטות, המשפט החוזר צריך להכריע בין חוות דעת מדעיות סותרות. ההיסטוריה המשפטית של ישראל מוכיחה כי זה לא המקרה שבו הפרקליטות תגנוז תיק בטרם קיומו של המשפט החוזר.
במקרים דומים בעבר, בהם ההחלטה על קיום משפט חוזר התבססה על חוות דעת מדעית, התיק חזר להכרעת בית המשפט. הסיבה לכך היא שבמקרים כאלה בית המשפט יכול לכוון את שמיעת הראיות לסוגיות החדשות ולא לפתוח את כל מסכת הראיות מחדש, שכן אין סיבה לכך. הרי לחוות הדעת החדשה על זליגת הדם אין שום השפעה ישירה על הראיות המרכזיות בתיק המקורי נגד זדורוב: ההודאה בפני המדובב וביצוע השחזור. לכן, בשונה ממקרה ברנס וכנופיית מע"צ, אין קושי לנהל פה את התיק - בסופו של דבר מדובר בוויכוח בין מומחים.
מקרה בולט בו התנהל משפט חוזר על רקע חוות דעת מדעית חדשה עסק באדריאן שוורץ, שהורשע באונס, זכה למשפט חוזר בעניינו בעקבות תוצאת בדיקת DNA שהציג, ממנה עלה ספק לגבי אימות זהות מבצע האונס. המשפט החוזר התקיים - ושוורץ הורשע בשנית. מקרה נוסף היה בתיקו של דניס אייזן, שהורשע בהריגת בנו הפעוט. ההחלטה על משפט חוזר ניתנה בעקבות חוות דעת חדשה על סיבת מוות אפשרית אחרת. המשפט התקיים והסתיים בהסדר טיעון.
ברור לחלוטין כי משנתן השופט מלצר את החלטתו, המשפט הזה צריך להתקיים. החלטה אחרת של איסמן עלולה להיראות ככניעה לטרנד, או לחלופין - כניסיון לסמן טריטוריה בפרקליטות. כזכור, מינויו של איסמן נבע בין היתר מהיותו אאוטסיידר לבכירי משרד המשפטים ב"צמרת סאלח א'-דין". הוא שכנע את ועדת האיתור כי בשונה משאר המועמדים, בכוונתו לקיים רפורמות בארגון ולתקן בו חוליים. לכאורה, החלטה כזאת תמצב אותו כמי שהולך עד הסוף, הולך נגד הרוח, לא דופק חשבון ושלל דימויים דוגמת אלה. אלו תכונות חשובות ויפות לפרקליט מדינה, אבל במקרה הספציפי הזה החלטה לסגת מכתב האישום תהיה לא פחות ממופקרת. זה תיק שאפשר וצריך לנהל אותו.
חשוב לזכור גם איך הגענו עד הלום. נכון, ההחלטה הפורמלית של מלצר עוסקת בעיקר בזליגת הדם, אך הטרנד הציבורי רכב על סיפורים שהופצו כאן במשך חודשים ארוכים ופרנסו אינסוף צייצנים, עיתונאים ויוצרים דוקומנטריים מוכשרים. בראשם ניצב כמובן סיפורה של אולה קרבצ'נ'קו, שמזוהה בעיקר עם ראשי התיבות של שמה: א"ק. לא נרחיב פה בסיפור שנטחן לעייפה בתקשורת, רק נדגיש כי השופט מלצר לא ממש התרשם מהראיות שהציגה ההגנה, לפיה היא כביכול רצחה את ראדה, אך הציע שאם ממילא מתקיים משפט חוזר, אפשר שהנושא ייבדק.
בכל החודשים הללו חייה של קרבצ'נקו הפכו לגיהנום, ממש כמו חיי כמה מבנות כיתתה של ראדה, שהיו הקורבן לטרנד הציבורי טרם גרסת א"ק. במשך שנים הן סומנו על ידי "מומחים" כרוצחות של ראדה, וברשתות החברתיות הצביעו עליהן כעל הרוצחות. גם בעניינן נעשה בזמנו סרט מרושל ושרלטני. אחרי שירדו מהן, הטרנד עבר ל-א"ק, ומי יודע מי יסומן כרוצח הבא של ראדה, שנפשו ודמותו תירצח בכיכר העיר.
האם רומן זדורוב רצח את תאיר ראדה? התשובה האמיתית היא שמשפט פלילי, לא במקרה הזה ולא בשום מקרה, נותן את תשובת האמת האבסולוטית. בית משפט שבו נדון תיק פלילי, הוא בית מלאכה שבו כל צד מציג את ראיותיו וטיעוניו המשפטיים, ולבסוף השופטים צריכים לקבל החלטה באמצעות כלי העבודה האכזרי ביותר שניתן להם - מבחן הספק הסביר. לו היה די בכל ספק כדי לזכות נאשם, בתי הכלא היו כמעט ריקים מאדם. לכן, נקבע שהתביעה צריכה להוכיח אשמתו של אדם מעבר ל"ספק סביר". מהו בדיוק ספק סביר? ובכן, הוא חמקמק מאד.
יש מומחי סנגוריה אידיאליסטים שסבורים כי ה-"ספק סביר" צריך להיות ממוקם הרחק ממיקומו היום במשפט הישראלי. לטענת אנשי אקדמיה רבים, הוא תביעתי ומרשיע מדי. אם פיו ולבם שווים, גם הם יסכימו בדבר אחד: אם ההודאה המצולמת של זדורוב בפני המדובב על רצח ראדה לא חוצה את רף הספק הסביר הישראלי, הרי שאז צריך לראות ברבים מאסירי ישראל בחזקת חפים מפשע. לפחות בשבעה משפטים פליליים שאני ליוויתי או סיקרתי (שעולים לי בנקל בראש), נאשמים הורשעו על הרבה פחות. זה לא אומר שזדורוב אשם או זכאי, זה רק אומר שהתיק הזה קיבל יחס שתיקים אחרים, מובהקים בהרבה ממנו בעוול שנעשה בהם לנאשמים, לא קיבלו.
לכן, אם איסמן חושב שמבחן הספק הסביר בישראל צריך להיות הרבה יותר קשוח, אדרבא, נראה אותו מוביל את הקו הזה בגאון במהלך כהונתו, לא על גבי תיק זדורוב. אי מיצוי המשפט החוזר לא יועיל לאמון הציבור בפרקליטות שאותו איסמן הבטיח לשפר. להיפך - הוא רק יפגע בו.