ביום הכיפורים של 1973 התכונן הסטודנט עמוס לוריא לסיים מטלות חשובות במסגרת לימודיו בחוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. זמן קצר קודם לכן השתחרר משירות קבע בצה"ל. אחרי שאיבד את ידו בהפגזה מצרית, הוא הבין שעתידו כקצין קרבי הסתיים, והוא החליט לעזוב את הצבא.
לקראת הצהריים החל לשמוע מהרחוב תכונה יוצאת דופן. הוא פתח את הרדיו והבין שפרצה מלחמה. קצין השריון הצעיר שכבר הספיק להשתתף בקרבות במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, חש בעוצמת האירוע המתרחש. הוא הרגיש נשכח מלב, כמי שלא זקוקים לו עוד, או לפחות כך תיאר זאת.
אלא שתוך מספר ימים הוא כבר היה שותף להקמת גדוד שריון, יש מאין. אותו גדוד מאולתר הוביל את קרב ההבקעה ההירואי שבסיומו כבש צה"ל את העיירה הסורית מזרעת בית ג'ן שבצפון רמת הגולן. צה"ל ניצב בסוף אותו קרב חשוב - שללוריא היה חלק משמעותי בו - רק 45 קילומטרים מבירת סוריה.
השבוע הלך לוריא לעולמו והוא בן 75. "אני לא זוכר קצין טוב ממנו בחיל השריון", אמר עליו השבוע אלוף (בדימוס) יוסי בן-חנן, מהקצינים הבולטים בתולדות חיל השריון של צה"ל.
אל תפספס
עמוס לוריא נולד בשנת 1946 בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן. הוריו לובה (אהובה) ומשה (מישקה) עלו לארץ ישראל בשנת 1921 מלטביה. אחרי שעבדו בקבוצות בנייה בירושלים ובגבעתיים, עלו צפונה והיו שותפים להקמת קיבוץ גשר ואחר כך היו ממייסדי אשדות יעקב. לעמוס היו שלושה אחים בוגרים מנישואיה הקודמים של אמו.
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר המקצועי בעמק הירדן, הוא התגייס לצה"ל בשנת 1964. בהתחלה היה בקורס טיס, אך הוא לא סיים אותו והחליט ללכת בדרכי אחיו אברהם, ועבר לשריון. אברהם רותם כבר היה אז קצין בחיל, ולימים הגיע לדרגת אלוף.
מלאך המוות מרחף בקו התעלה
לוריא שובץ להיות בין אנשי הצוות של גדוד 79 שעמד לקלוט את טנק הפטון, שבצה"ל נקרא "מגח". בין הקצינים שעליהם הוטלה משימת הקמת הגדוד היו לימים דמויות מיתולוגיות בחיל: חיים ארז המג"ד, נתק'ה ניר, עמרם מצנע, יוסי בן-חנן, אביגדור קהלני, ג'קי אבן ואחרים.
שאר אנשי הצוות היו עדיין בטירונות, וכך יצא שעמוס, שהמתין להם, היה איש הצוות הראשון בצה"ל שזכה לעלות על טנק מגח. הימצאותו של הטנק החדיש בסדר הכוח של צה"ל נחשבה לסוד. יום אחד התברר שהסוד נחשף בפני האויב, כשהקריין של "קול הרע"ם מקהיר" מסר דרישת שלום לכל אנשי הפטון שבמחנה נתן.
אחרי סיום המסלול כשיריונר יצא לוריא לקורס קצינים, ויום לפני שפרצה מלחמת ששת הימים הוענקה לו בטקס מאולתר דרגת סגן. כעבור יום כבר היה עם חבריו לגדוד 79 בפריצה לתוך רצועת עזה, מכיוון חאן יונס. כשהגיעו לרפיח נורתה עליהם אש תותחים. פגז אחד פגע בטנק שלו, ולוריא שחצי גופו היה מחוץ לצריח, ספג פגיעה קשה.
אחרי כמה ימים בבית החולים הצליח לוריא להשתחרר כדי להשתתף בטקס של חטיבה שבע לציון סיום המלחמה. בטקס, שבו השתתף הרמטכ"ל יצחק רבין, נשא המח"ט שמואל גונן (גורודיש) את הנאום המפורסם שבו אמר: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו".
עבור הקצין הצעיר לוריא המשפט הזה הפך למציאות חייו גם בשנים הבאות. אחרי המלחמה מונה לנהל יחידת ניסויים של חיל השריון, ובאותה תקופה נפצע קשה בתאונת דרכים. אחרי שהחלים מונה להיות קצין המבצעים של גדוד 46 בחטיבה 401, וכעבור מספר חודשים בקו תעלת סואץ עבר עם הגדוד לאימון, ואז השתתף גם במבצע כראמה בירדן. לאחר מכן עבר קורס מפקדי פלוגות ושוב הגיע לתעלת סואץ. "בקו התעלה ריחף מלאך המוות, תובע את קורבנותיו מידי יום ביומו", כתב לימים.
באמצע חודש מאי 1970, במהלך סיור בוקר, פגע בטנק שלו פגז מרגמה מצרי והוא וחייל נוסף נפצעו קשה מאוד. בטנו של לוריא הייתה שסועה וידו הימנית נקטעה. הוא חולץ ופונה לבית חולים צבאי ברפידים, שם הצליח הד"ר אפרים סנה, לימים שר הבריאות, לייצב את מצבו.
שער לגיהנום
אחרי שהחלים התפנה ללימודים, אלא שאז פרצה מלחמת יום כיפור ולוריא, על אף נכותו, התנדב לשירות. אחרי שאסף משדה התעופה את חברו, מנחם דרור, נכה צה"ל גם הוא, שמיהר לשוב לארץ, הגיעו השניים למחנה ג'וליס והוטל עליהם להיות חלק מצוות הקמה של גדוד שריון של טנקי צנטוריון ("שוט" בצה"לית). לוריא מונה לקצין המבצעים של הגדוד.
לגדוד שובצו חיילים ששבו במיוחד מחו"ל, מילואימניקים שאיחרו לגיוס וחיילים שהחלימו מפציעות. היה זה גדוד מאולתר - שמרבית לוחמיו לא הכירו איש את רעהו. גם הטנקים, הנגמ"שים והזחל"מים נאספו ולוקטו מימ"חים, או אחרי ששופצו בסדנאות או כאלו שכל צוותיהם נפגעו והם נותרו לא מאוישים. מפקד הגדוד היה עמוס כץ ששב למלחמה מהשתלמות בצבא ארצות הברית, ועל שמו נקרא הגדוד המאולתר "כוח עמוס". יומיים אחרי השלמת הקמתו של הגדוד, הוא כבר נכנס לקרב ההבקעה של צה"ל ברמת הגולן.
על גדוד השריון הוטלה משימת כיבוש כפר מזרעת בית ג'ן שבצפון הגולן. יחד איתם השתתף בקרב גם כוח של לוחמי מילואים מסיירת מטכ"ל שתפקידו היה לפגוע בציידי טנקים ולטהר את הכפר, שעליו הגנו חיילי צבא סוריה יחד עם חיילים מצבא מרוקו שהגיעו כתגבורת.
הכניסה למזרעת בית ג'ן הצריכה מעבר על גשר שהמעבר עליו היה, כמו שהוא תיאר לימים, "כמו שער לגיהינום". בתחילת ההסתערות נפגע המג"ד כץ מרסיס פגז במצחו, והפיקוד עבר לידיו של לוריא. היה זה קרב הירואי והלוחמים, אף שכמעט לא הכירו זה את זה ולא התאמנו יחד, גילו בו דבקות עילאית במשימה. אולם המחיר היה כבד: 14 לוחמי שריון ושני לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו, ו-20 נפצעו.
לוריא חש כי ההישג הצבאי שהשיג "כוח עמוס" לא זכה להכרה שהגיעה לו. בספר "מלחמתו של 'כוח עמוס' במובלעת הסורית" שהוציא, כתב לוריא כי הוא "לא מוחל על עוול השכחה, ההתעלמות ואי ההכרה בלחימה ההירואית של 'כוח עמוס'... איש לא הכיר, ואולי לא רצה להכיר, בהישג של הכוח ובהתעלותם של אחדים מלוחמיו". הוא חש כי "ניסו להשכיח את הסיפור ולהרחיקו מלב, לדחוק אותו מחוץ לדפי ההיסטוריה, להחביאו מתחת לשטיח, להסתירו מעין, לתת לו להתפוגג בתהום הנשייה".
איש מפלדה
בסוף המלחמה חזר ללימודים באוניברסיטה, וכעבור שנה שב לשירות קבע. שלוש שנים אחרי שהשתחרר מהצבא ועל אף נכותו, הוא מונה לפקד על גדוד סדיר בחיל השריון, גדוד 401. ב-1980 נישא לזיוה, ולשניים נולד בן, נדב.
בהמשך עוד היה לוריא מפקד חטיבת שריון במלחמת שלום הגליל, והוא השתחרר משירות צבאי בשנת 1986 בדרגת אל"מ, אחרי תפקיד סגן מפקד אוגדה. "הנכות אינה מגבלה בלתי אפשרית. הכול מתחיל ותלוי בראש", הסביר לחיילים הצעירים. הוא כתב "שמבחינתו זה היה כמו להיוולד מחדש".
אחרי שהשתחרר מצה"ל מונה לעמוד בראש מגן דוד אדום, היה בדירקטוריון חברת קצא"א ושימש מנכ"ל בעיריות בית שמש ורחובות.
"איש מפלדה, טנק אנושי שלא משנה כמה הוא נפגע, קם על רגליו וממשיך לעשות וליצור", ספד לו בנו נדב, שתיאר אותו כ"איש של אנשים".
"למרות הקשיחות והחספוס, נכנסת ללב לכל כך הרבה אנשים שפשוט אוהבים אותך כפי שאתה, ככה סתם, חברות כמו של פעם - וזאת בעולם שכולו רווי בציניות ואינטרסים".