בחודש ינואר 2012 דחה בג"ץ בפעם השנייה עתירה נגד חוק האזרחות על חודו של קול. החוק, שמוכר יותר בשם "חוק איחוד משפחות", ובקרב החברה הערבית נקרא אף "החוק למניעת איחוד משפחות", עובר כל שנה במתכונת של הוראת שעה שמונעת מתן אזרחות לפלסטינים שנישאים לערביות ישראליות, או להפך.
השופט שהיה אמור להוביל בכתיבתו את פסק הדין, מצא עצמו, ברגע האחרון, במיעוט של חמישה תומכים בקבלת העתירה מול שישה מתנגדים. הוא פתח את פסק הדין הדרמטי בציטוט ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין... אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסודות אזרחות מלאה ושווה".
אחרי ציטוט זה כתב השופט: "הזכות לשוויון והזכות לחיי משפחה מצויות בגרעינו של המושג כבוד האדם. הוראותיו של חוק האזרחות והכניסה לישראל מעניקות משקל מכריע למרכיב הביטחון, אגב פגיעה אנושה בזכויות יסוד שמן המעלה הראשונה. הן יוצרות מציאות, שתוצאתה המובהקת היא הצרת זכויותיהם של ישראלים אך משום שהם ערבים. הן מקנות לגיטימציה לרעיון זר לתפיסות היסוד שלנו, קיפוחם משל בני המיעוט, אך בשל היותם כאלה. בהתבססן על הסדר של סיווג קטגוריאלי, שיש בו הכל זולת בחינה פרטנית של הסיכון הנשקף מאדם, הן מטשטשות את דמותו של היחיד, כל יחיד, כעולם ומלואו וכמי שנושא באחריות למעשיו הוא. הן פותחות פתח למעשי חקיקה נוספים, שמקומם לא יכירם בתפיסה דמוקרטית. הן חורגות מן התפיסה העקרונית של שיטת המשפט בישראל שיש לקיים את מצוות החוקה גם אל מול איום טרור. המשך קיומו של חוק האזרחות והכניסה לישראל מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה".
עוד בוואלה!
אני בטוח שבשלב זה של קריאת הטקסט הפרוגרסיבי, נאו ליברלי, שלא לומר המתייפייף הזה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', או חברו, ח"כ החדש שמחה רוטמן, כבר סיננו גידוף כלפי אהרן ברק, או דורית בייניש, שכן מי מסוגל להוציא טקסט כזה תחת ידיו, אם לא הם או בני טיפוחיהם בבית המשפט העליון. מי מסוגל לקרוא תיגר על חוק שכל תכליתו, כך לפחות כתוב בדברי ההסבר שלו, הוא להתמודד עם איום ביטחוני.
אלא שאת הטקסט הזה, אבוי, לא הם כתבו, וגם לא בני טיפוחיהם. מי שכתב אותו הוא אומנם אחד המעולים וההגונים שידע בית המשפט העליון בכל שנותיו, אבל איש שרחוק מאד מכל תפיסה פרוגרסיבית או נאו ליברלית. הכותב הוא אחד השופטים הימניים שידע בית המשפט העליון בתולדותיו, כנראה הימני שבהם. זה היה פסק דינו האחרון של השופט אדמונד לוי, שלושה חודשים אחרי פרישתו הרשמית, ממש בדקות האחרונות שבהן החוק עוד מאפשר לו עוד להיות חתום על פסק דין.
לוי, יליד עיראק, היה בן למשפחה פעילה בתנועת החירות. אביו שימש ראש העיר רמלה מטעם הליכוד, והוא ביקש ללכת בעקבותיו. בין השנים 73' ל-76' כיהן בעצמו כסגן ראש העיר מטעם הליכוד. לימים מאס בפוליטיקה ועבר למשפט. לוי, רק לצורך המחשה, הוא היה זה שפסק בדעת יחיד מול עשרה שופטי רוב כי יש לבטל את תוכנית ההתנתקות. לאחר פרישתו מבית המשפט העליון מונה על ידי ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, לעמוד בראש ועדה שתדון באפשרות הסדרת מאחזים, והוא סיפק - ועוד איך - את הסחורה. הוועדה בראשותו מצאה כי השטחים אינם בבחינת "שטח כבוש", מאחר שלא הוחזקו בידי ירדן, ושההתנחלויות ביהודה ושומרון חוקיות גם על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח לוי היה הקונטרה המשפטית-ימנית לדו"ח טליה ששון, שהייתה בכירה בפרקליטות המדינה, בדבר המאחזים הלא חוקיים.
ובכן, בדיוק אותו לוי הוא שפסק כי יש לבטל הוראת השעה בעניין איחוד המשפחות. למעשה, כבר שש שנים קודם לכן הוא היה משוכנע כי הפסיקה אינה חוקתית, אבל החליט להצביע אז נגד הנשיא אהרן ברק, שהוביל את עמדת הביטול, משום שהוראת השעה עמדה לפקוע ולוי ביקש לתת לכנסת אפשרות לתקן את החוק.
גם אז ניצל החוק על חודו של קול. גם אז המאזן היה חמישה שופטים מול שישה. משהכנסת לא עמדה במחויבותה ולא שינתה את הוראת השעה, שש שנים אחר כך הצטרף לוי למבטלים. אך מכיוון שבינתיים התחלפו שופטים בבית המשפט העליון, מעברו של לוי לצד השני לא הועיל, והשופטים שרצו לבטל את החוק נותרו שוב בדעת מיעוט. פעם נוספת - על חודו של קול.
לוי לא רק עבר לצד השני, אלא הוא זה שהוביל את דעת המיעוט בפסק הדין. הוא גם התרעם על פרק הזמן הקצר מדי שנתנו לו להגיב על חוות הדעת של עמיתיו, שכינו את פסק דינו "מרשם להתאבדות לאומית". להם הגיב לוי באמירה ש"אלו דברים מקוממים. בסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל. מעולם לא אמרתי כי יש להתיר את כניסתם באופן גורף, אלא להימנע מאיסור כמעט מוחלט ברוח הוראת השעה, ולהעדיף על פניה בדיקה פרטנית של כל מקרה על פי נסיבותיו. אכן, בדיקה זו תחייב היערכות מיוחדת של גורמי הביטחון, ולמיטב הבנתי והכרתי אותם הם יוכלו לעמוד בה".
אם היינו מדינה עם תרבות שיח נורמלית, היינו מדברים בשפת אדמונד לוי, שפה שכוללת שני מרכיבים עיקריים: ערכיות וענייניות. מדינה שבה אדם עם עמוד שדרה ימני זקוף בהרבה מגביהם המעוגלים של חברי הליכוד, יכול לומר בלי לגמגם ובלי לחשוש מתיוג אנטי פטריוטי, כי הוראת השעה של חוק האזרחות המנומקת בשיקולי ביטחון, היא אינה מוסרית ובמידה רבה מאחזת עיניים.
לוי אמר לנציגי המדינה: אם אתם רוצים להיות כנים ולומר שהחשש האמיתי שלכם הוא מפגיעה דמוגרפית, אז תעשו זאת, ואז, מי יודע, אולי גם אקבל את עמדתכם, אבל אם באתם "למרוח" אותי ולספר לי שהשיקול הוא ביטחוני, אז אינני קונה את סחורתכם. הרי גורמי הביטחון, ובמיוחד שב"כ, יכולים לבדוק באופן פרטני עד כמה הפלסטיני הבודד שרוצה להתאחד עם משפחתו מהווה סכנה ביטחונית או לא. נכון, זה דורש משאבים ומאמצים, אבל דמוקרטיה, מה לעשות, היא לעתים מתישה, ואולי גם יקרה.
במציאות הדפוקה שלנו, לפחות זו שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות, אם תעז לערער על החוק הגורף הזה, תתויג מייד על הרצף שבין ח"כ אבתיסאם מראענה לח"כ סאמי אבו שחאדה. אם יש משהו שהממשלה המגדירה עצמה "ממשלת השינוי" באמת יכולה לשנות זו האוטומציה בהצגת העמדות. להיות פחות צפויים ויותר אדמונד לוויים. כלומר, אם באמת השיקול בהוראת השעה הוא שיקול ביטחוני, אפשר למצוא אין סוף פתרונות שיבטיחו את ביטחון מדינת ישראל זולת הוראת השעה הדרקונית הזאת.
גדעון סער ונפתלי בנט הם אנשים יצירתיים מאד ויכולים לחשוב על משהו. אם הסיפור הוא דמוגרפי, אז דווקא יש היגיון בהצעת האופוזיציה לחוקק חוק יסוד שיסדיר באופן מלא את העניין. אלא מה? אין שום צורך להתרגש מהסטופר שמציב בעניין זה הליכוד; אחרי הכל, במשך 12 שנה הוא לא עשה כלום בנדון. אפשר לחכות לקונסטלציה הפוליטית שתאפשר את חקיקת חוק יסוד: ההגירה לישראל.
במלים אחרות, אם ממשלת השינוי תחשוב באופן אמיתי, עמוק, כממשלת שינוי, ולא תפחד מתיוגים פוליטיים, היא לא תהיה זקוקה לפתרונות אידיוטיים כמו לצ'פר את עבאס מנסור בתפקיד סגן שר השיכון או משהו דומה, אלא פשוט תייצר הליך ביטחוני שיאפשר מעקב ביטחוני פרטני אחר איחודי משפחות.