ממשלת בנט-לפיד באה לשנות. חוץ מבמשרדים ובג'ובים

ממשלת בנט-לפיד שתושבע ביום ראשון נוהגת להתהדר בתואר ממשלת השינוי. שני ראשיה, ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט וראש הממשלה החליפי המיועד יאיר לפיד, בנו את הקריירה שלהם מהבטחות לפוליטיקה חדשה ונקייה מסיסמאות כמו "משהו חדש מתחיל" ו"באנו לשנות".

ביחד, הם צפויים להביא למהפך בסדר גודל היסטורי ולסיים 12 שנים רצופות של בנימין נתניהו והליכוד בשלטון, אבל בדרך לשם - ההבטחות לפוליטיקה אחרת התנגשו במבחן המציאות, והממשלה המתגבשת לוקה בחלק מהחוליים והקלקולים שהפכו לנוהג בזמן שלטון נתניהו.

ממשלת השינוי תכלול 28 שרים ועוד 6 סגני שרים, ובסך הכל 34 בעלי תפקיד שייהנו ממשכורת שר ולשכות יקרות. זה פחות מהממשלה הקודמת של נתניהו וגנץ, שיצאה לדרך עם 35 שרים ו-8 סגנים, אבל הרבה יותר מהבטחת הבחירות המיתולוגית של לפיד לממשלה מצומצמת של 18 שרים בלבד. לפיד אף חוקק בעבר תיקון לחוק יסוד הממשלה שהגביל את מספר השרים, אבל נתניהו בעצמו דאג לבטל אותו לפני כשנתיים וחסך לו ולבנט את המבוכה בתיקון החקיקה.

גודל הממשלה, שמורכבת משבע מפלגות, הוא בעיקר נגזרת של המורכבויות הפוליטיות שסיבכו את הקמתה - בימין דרשו ייצוג עודף כדי להתגבר על הנחיתות המספרית שלהם בממשלה, ואז גם במרכז-שמאל הגדילו את התיאבון ודרשו תוספות במספר השרים. לפיד ובנט הצליחו אמנם לבטל חלק מהמשרדים המומצאים של הממשלה הקודמת, כמו המשרד לקידום קהילתי ומשרד הדיגיטל, אך הממשלה שלהם עדיין גדולה מאוד ועם שלל כפלי סמכויות, מה שצפוי לסרבל ולסבך את יעילות קבלת ההחלטות.

מפתח השרים הנדיב שמחלק 34 שרים וסגני שרים בממשלה על קואליציה צרה של 61 ח"כים - קובע סטטוס די חריג של שר/סגן שר על כל 2 חברי כנסת. אם מוסיפים לכך עוד 9-8 בעלי תפקיד וראשי ועדות בכנסת נותרים פחות מ-20 ח"כים לעבודה הפרלמנטרית השוטפת והסיזיפית בוועדות.

לכן, הקואליציה מתכוונת להרחיב את החוק הנורבגי, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת ולהכניס ח"כים חדשים במקומם. מדובר בתיקון לחוק יסוד הכנסת, שנועד לאפשר לשרים לעסוק במשרדיהם במשרה מלאה ולשפר את העבודה הפרלמנטרית, אך הוא נושא איתו עלויות גבוהות המוערכות בעשרות מיליונים בשנה מקופת המדינה. עדיין לא ברור אם וכמה המפלגות בגוש השינוי מתכוונות להפעיל את החוק הנורבגי, אבל לפי התיקון המוצע - עד 26 שרים וסגני שרים יוכלו להתפטר מחברותם בכנסת. בכירי הגוש תקפו בעבר במלים קשות את החוק הנורבגי, כשנתניהו השתמש בו, אבל עכשיו כשהוא הגיע לפתחם - הם נאלמו דום.

בנט ולפיד לקחו בדיוק את אותו מודל של נתניהו וגנץ לממשלת חילופים ורק ביצעו בו מקצה שיפורים. הם שמרו על המבנה הפריטטי של הממשלה, שמעניק כוח שווה וזכות וטו לכל אחד מהם על כל נושא שעל סדר היום, ואף הרחיבו אותו. התוצאה היא מנגנון קבלת החלטות די מורכב שבו אף צד בעצם לא יכול לקבל כמעט אף החלטה בלי ההסכמה של האחר, גם אם יש למהלך רוב מבין שרי הממשלה. בגוש השינוי מאמינים שאפשר יהיה להגיע להסכמות בשלל רחב של נושאים כלכליים וחברתיים, אבל הפריטטיות יכולה להוביל גם לעיכובים בקבלת ההחלטות במקרה הטוב, ובמקרה הרע - לשיתוק.

גם את הרוטציה של נתניהו וגנץ הממשלה החדשה אימצה ושיכללה. בעוד שנתיים ורבע, באוגוסט 2023, לפיד ובנט צפויים לערוך חילופים ויחד איתם יתבצע סבב נאה של משחקי כיסאות. לפיד, שמתחיל כשר החוץ, יהפוך לראש הממשלה, ובנט יעבור למשרד הפנים - ויחליף שם את איילת שקד, שתיכנס במקום גדעון סער למשרד המשפטים, והוא יסגור את המעגל ויהפוך לשר חוץ במקום לפיד. גם יו"ר הקואליציה, יו"ר ועדת הכנסת, יו"ר ועדת חוץ וביטחון ויו"ר ועדת חוקה יתחלפו יחד עם הרוטציה של בנט ולפיד.

אם עוד לא התבלבלתם, יש גם רוטציה בוועדה למינוי שופטים: בחצי הראשון של הכהונה שקד תהיה נציגת הממשלה, ובחצי השני מרב מיכאלי. חילופי הראשים מאתגרים את היכולת של השרים להתמקצע ולהוביל מדיניות משמעותית במשרדים הכי חשובים, בכהונה מקוטעת של שנתיים ורבע בלבד, ויאלצו אותם, כבר בשנה הראשונה, לקבל במהירות החלטות גדולות ולקוות שיותירו חותם.

חלוקת התפקידים הנדיבה בממשלה השאירה את ספסלי הקואליציה בכנסת כמעט יתומים מפוליטיקאים מנוסים ובכירים שיובילו וינהלו את העבודה הפרלמנטרית. בימינה צפויים למנות לתפקיד יו"ר הקואליציה את עידית סילמן, ח"כית צעירה, ועדיין לא ברור את מי ימנו לתפקיד יו"ר ועדת הכנסת - צומת לא פחות משמעותי ומכריע. גם בוועדת החוקה - אחת הוועדות הגורליות בתהליך החקיקה - צפוי לעמוד ח"כ או ח"כית מהעבודה, ככל הנראה בלי ניסיון מוקדם, שלא העבירו עדיין אפילו הצעת חוק אחת. ראשי ממשלת השינוי החליטו אתמול שזאב אלקין, אחד הוותיקים והמנוסים במערכת, ישמש כשר המקשר בין הממשלה והכנסת בנוסף לכהונתו כשר השיכון, ותפקידו המרכזי יהיה להוביל, לסייע ולגבות את בעלי התפקידים החדשים.

הקואליציה המתגבשת של בנט ולפיד משמרת עוד מסורת של הליכוד ונתניהו - הדרת האופוזיציה ממוקדי הכוח והוועדות בכנסת. רק שלוש ועדות יועברו לאיוש האופוזיציה, במקרה הטוב, ומתוכן - רק הוועדה לביקורת המדינה יש בה ערך פרלמנטרי משמעותי. חברי הליכוד, שחוזרים לכנסת אחרי 12 שנים בשלטון, יצטרכו כעת להתחלק במעט מאוד תפקידים של ראשי ועדות וסגנים.

בגוש השינוי מקווים שבשם המהפך הפוליטי הדרמטי והזזתו של נתניהו, הציבור יספוג את הפרות ההבטחות הנקיות להם הטיפו כשישבו באופוזיציה. גם נתניהו נהג כך, והציבור התרגל. המסקנה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן, וגם - הכל עניין של פוזיציה.