את הבוקר הארור הזה תושבי שדרות לא ישכחו, הבוקר שבו נרצחו אפיק זהבי-אוחיון בן השלוש ותשעה חודשים ומרדכי יוספוב בן ה-49 מטרור הרקטות. בבוקר 28 ביוני 2004 אדמת העיר נספגה לראשונה בדם קורבנות הקסאמים. מאז, היא ספגה עוד ועוד. דם וכאב. ב-16 השנים האחרונות העיר הפכה למוכת קסאמים, אבל באותו היום שדרות נאלצה להתמודד לראשונה עם מציאות לא מוכרת כשליוותה למנוחת עולמים את שני בני העיר, אפיק ומרדכי. הרוגי טרור הרקטות הראשונים.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הנוכחי חזרנו עם אביו של אפיו ובנו של מרדכי, אל אותם ימים קשים, ימי שכול שמלווים אותם כל החיים.
לקריאה נוספת:
מאז פרוץ האירועים האלימים באוקטובר 2000, פגעו בשדרות כ-70 קסאמים עד אותו יום ביוני 2004, ללא הרוגים. באותו היום שוגרו ארבע רקטות אל העיר - שלוש מהן באותו בוקר, אחת התפוצצה בסמוך לגן לילך. אדוארד יוסופוב, בנו של מרדכי יוספוב, היה אז מאבטח במכללת ספיר, בשעה 08:00 בבוקר הוא כבר היה בתוך המכללה כששמע את רעשי נפילות הרקטות. הוא הבין שהפגיעה היא בעיר. אחרי כמה דקות הוא כבר קיבל שיחת טלפון מדודו, שבישר לו "אבא כבר לא בין החיים". מרדכי יצא מביתו עם דודו לקחת את הבן הצעיר לגן. "אבא שלי הראשון שנהרג מהקאסמים בשדרות", מספר אדוארד, "שמעתי שני בומים חזקים. דוד שלי בישר לי ולא הבנתי, הייתי בהלם, עזבתי הכול ויצאתי לשם".
אפיק זהבי-אוחיון היה אמור באותו הבוקר ללכת לבדיקה רפואית ולבלות יום כיף עם אימו רותי. הם הלכו לגן רק לרגע, כדי להירשם לקייטנה. לפי עדי ראייה, רותי ואפיק עמדו על המדרכה שמול גן הילדים, ומרדכי יוספוב ישב בספסל הצמוד לפתח הגן.
לפי דיווחי התקשורת מאותם ימים, בשעה 08:12 נחתו הרקטות במקומות שונים בעיר. אחת פגעה במרכז מסחרי וגרמה נזק לחנויות, אחרת נחתה בשטח פתוח ליד הבריכה העירונית, והשלישית - נחתה ליד מרדכי, אפיק ורותי. רותי ואפיק נפצעו קשה מאוד ולאחר מספר דקות הבן מת מפצעיו. "יצאתי החוצה וראיתי את האמא והבן שוכבים על המדרכה, על המדרכה ממול שכב איש מבוגר ודם נזל מראשו", ספיר חיים סופרמן, שכן המתגורר מול הגן לעיתון "הארץ".
מרדכי נפגע בראשו, אפיק נפצע קשה מאוד ברגליו ואיבד דם רב במהירות. שכנים במקום סיפרו כי הספיקה לומר את שם בנה לפני שאיבדה את ההכרה. מסביב הייתה בהלה רבה. צוות מד"א הגיע ואפיק הקט איבד את ההכרה. כשנקבע מותו של אפיק, רותי הובהלה לבית החולים סורוקה במצב קשה ומחוסרת הכרה, היא נותחה ורגלה נקטעה.
"אפיק לא היה אמור להיות בגן אלא ביום כיף עם אמא שלו"
איציק, אביו של אפיק, שמע באותו הבוקר כי התפוצצה רקטה בסמוך לגן בשדרות, וכשפתח את הטלוויזיה ראה בזירה את הכובע והתיק של אפיק. "זה נראה כמו אתמול", הוא מספר, "זה היה הבוקר הכי שחור בחיי, קיבלתי הודעה שיש ירי על שדרות וקאסם פגע בגן הילדים. אפיק לא היה אמור להיות בגן אלא ביום כיף עם אמא שלו. אני גילתי על מה שקרה דרך הטלוויזיה. זיהיתי את התיק ואת הכובע שלו, לא ידעתי מה לעשות".
"הלכתי לסורוקה לשאול ולברר. לפניי היה שוטר. נכנסתי לחניה של בית החולים, הייתי מבוהל. מנהל בית החולים ביקש לדבר איתי בפנים ואז הרגשתי שמשהו לא טוב קורה", מתאר איציק את הרגע הנוראי. כשמנהל בית החולים מבקש לדבר איתו בחדר לבד, איציק פנה אליו בבכי. "רק אל תגיד לי שהוא לא יהיה איתנו יותר בבקשה, תגיד לי שהוא נפצע, תגיד לי הכול, תגיד שהוא עדיין איתנו", הוא משחזר, "מנהל בית החולים בישר לי על הנורא מכל".
העיר ליוותה למנוחות את אפיק ואת מרדכי. מראהו של איציק מתייפח על בנו המובל אל הקבר שברה את הלב. אף עין לא נותרה יבשה בבית העלמין של העיר.
מותם קבע מחיר דמים חדש עבור ישראל כתוצאה מטרור הרקטות. בעקבות מותם כינס ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, דיון ביטחוני מיוחד, וצה"ל הגיב בירי מסוקים לעבר בניינים בעזה, כאלה שהיו בהם משרדי חמאס.
"קשה לי לדבר על אותו יום", אומר אדוארד, "החיים שלך ברגע משתנים, הכאב לא עוזב, אין יום שאני לא חושב עליו. יש אנשים שראו את מה שאירע. דודה שלי ראתה את מה שקרה וגם אחותי. הוא מת צעיר. אבא שלי הגיע מאוזבקיסטן בשנת 1993, עבד שם כסנדלר. הגיע לשדרות, אבא שלי היה איש טוב, אהב את החיים, אהב את שדרות, הוא יצא מהבית, חיכה לבן דוד שלו ואז המחבלים הרגו אותו. תמיד היה מחייך ושמח, תמיד היו מסביבו חברים. החיים משתנים, אבל זה כל הזמן בלב וזה לא נגמר, הכאב היכה במשפחה. זה הגיע בבום כזה שאיש לא ציפה לו. לא האמנו שנקבל דבר כזה".
אדוארד ומשפחתו נושאים את האבל בלבם כל העת. במהלך טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה של העיר שדרות העצב ניכר על פניו. "אני מקווה שאבא שלי שומר עלינו מלמעלה. לכל הילדים בשדרות יש טראומות, הילדים שלי גדלו תחת מתקפות קאסמים, קשה לחיות ככה".
עד היום, איציק מדבר עם אפיק מדי לילה לפני השינה. "הוא היה ילד מאוד חכם וביישן. הוא היה בוגר", מספר איציק על בנו הקט, "היה לי חשש מהרקטות, אבל לא חשבתי שזה יקרה לי. לקאסם אין כתובת. לצערי הבן שלי היה הראשון שנהרג מהטרור. כל יום יש מחשבות, כל לילה לפני השינה אני מדבר איתו".
20 שנים עברו מאז שנותרה הרקטה הראשונה לעבר שדרות, 20 שנים של טרור, 20 שנים של טראומות. "שדרות היא עיר שנמצאת בחזית", אומר לנו ראש העיר אלון דוידי, לאחר טקס הזיכרון בעיר. "20 שנה שאנחנו סופגים וכואבים את כאב הנופלים, 20 שנים של טראומות עבור ילדים. יש טרור נפשע מעזה. למרות כל זאת אנחנו כולנו בשדרות ממשיכים לפתח את העיר. ממשיכים בחיים".