"משא כבד נפל עלינו": המכתבים שחושפים את ימי השכול של הנשיא לעתיד ורעייתו

"רחל ויצחק היקרים מאוד", כך נפתח מכתבה של בתיה לישנסקי לאחותה וגיסה - רחל ינאית בן צבי ויצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל. המכתב, מ-14 במרץ 1948, הוא אחד מתוך עשרות מכתבים שכתבה בפרק זמן קצר בין השנים 1953-1948 ושמתפרסמים כעת בארכיון יד יצחק בן צבי שמופקד בארכיון המדינה.

"איך אתה מרגיש יצחק ואיך את רחל?", שואלת בתיה, שנמצאת בתל אביב, את אחותה וגיסה שמתגוררים בירושלים. מהמכתבים עולה דאגה עמוקה למשפחה שחיה בעיר המדממת ובעיקר ניכרת דאגה, על סף החרדה, לעלי ועמרם - בניהם של יצחק ורחל. שניהם לוחמים בחזית - עמרם בגדוד "מוריה", עלי בפלמ"ח.

במכתב מ-17 בינואר היא מסבירה את מקורות דאגתה למשפחת אחותה: "תל אביב לא נמצאת בחזית, אבל אתם ממש בפינות מיוחדות: החווה (בה רחל עובדת), עמרם בדרכים והצריף (המגורים) ליד החיילים (האנגלים) האלה. ובסביבות עלי - לעת עתה שקט. מקווה שישאר שם שקט".

עמרם כבר ניצל ממוות ב-1943, כשהאונייה עליה שירת, אז כחייל בריטי, הוטבעה על ידי מטוסים גרמניים. מאות חיילים נהרגו. כעת הוא מלווה שיירות אספקה לירושלים. עלי נמצא בקיבוץ בית קשת שהקים עם חבריו, בוגרי בית הספר "כדורי". יישוב מבודד בלב הגליל התחתון. ב-26 בינואר 1948 היא כבר כותבת: "בסביבות עלי כבר לא כל כך בסדר ואין די אנשים".

ממכתבה של בתיה עולה כי גם אחותה וגיסה חוו סכנות: "ב-1 לאוגוסט 1947 קרה נס לך רחל עם הפצצה על יד הצריף וביום חמישי 11 למרץ 1948 קרה לך נס יצחק בבניין הועד הלאומי", היא מזכירה להם. לישנסקי מכוונת לשני אירועים קשים מהם ניצלו בני הזוג - קרב יריות כבד שהתחולל צמוד לצריף של משפחת בן צבי, באוגוסט 1947, בהצטלבות רחובות אבן גבירול ואלחריזי, בין חיילים בריטים לארבעה אנשי מחתרת יהודים. קודם לקרב הטמינו לוחמי המחתרת מטענים באיזור. מטען אחד התפוצץ סמוך לגדר הצריף. לוחם יהודי נהרג.

כמו כן, ב-11 במרץ 1948 אירע פיגוע מכונית תופת בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. 12 מעובדי הבניין ואורחיו נהרגו ורבים נפצעו. בן צבי, נשיא אסיפת הנבחרים של הוועד הלאומי, לא נפגע. היא מספרת במכתבה שאורח שהגיע מירושלים לתל אביב סיפר לה ש"בבית הכנסת עשו לך, יצחק, מי שברך". במקום אחר גם שואלת אם צריף המגורים עצמו נפגע, בגלל קרבתו לבית המוסדות הלאומיים.

"ואנחנו אולי לא די מעריכים את הניסים", כתבה לישנסקי וכבר מייחלת להיפגש בנהלל עוד 11 ימים, ב-25 במרץ, בחתונת עלי בן ה-24 עם אהובתו, פנינה בת ה-20. יומיים אחרי שכתבה את המכתב נהרג עלי בקרב בשדות בית קשת. איתו נפלו בקרב עוד שישה לוחמים.

מכתבי לישנסקי לאחותה פותחים צוהר לחיי משפחה אחת ששכלה את בנה במלחמת העצמאות ולחיי התושבים והלוחמים באותם ימים, המנסים לשמור על קשר ואופטימיות ושמתמודדים עם עצב ושכול.

לישנסקי, פסלת מפורסמת ומוערכת כבר באותה תקופה, ולימים כלת פרס ישראל לפיסול, לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים. דאגתה נתונה לאחותה, גיסה ולשני אחייניה. מהמכתבים עולה כי עמרם, בנם הבכור של בני הזוג בן צבי, מבקר אותה תדירות, בהפוגות שבין ליווי השיירות בין השפלה לירושלים והוא גם איש הקשר בין אמו ואחותה.

כך, לדוגמה, ב-26 בינואר 1948 כותבת בתיה לרחל עד כמה היא מאושרת שהיא לא נוסעת לעבודתה מדי יום. 19 שנים קודם הקימה רחל את "חוות הפועלות" בה לימדה נערות את עבודת החקלאות. חוות הלימוד נמצאה בארמון הנציב ובתקופת הפרעות ב-1929 כבר הוחרבה.

"די מסוכנת עכשיו הנסיעה", היא מתריעה בפני אחותה. "את בחווה, כמה אני לא שקטה", כותבת במכתב נוסף ומוסיפה במרירות ש"הנציב (העליון הבריטי שמשכנו נמצא בסמוך - א"א) בוודאי יביט במשקפת במקרה שתהיה התנפלות על החווה. יש ואין לי כוח כבר לחשוב ולרעוד ויש ומתרוקן הלב - בשביל מה כל החיים. לו כבר עבר כל זה ולו יכולנו כבר להיפגש בשמחה ובשקט".

החששות נובעים מכך ש"מכל צד עכשיו רק לדאוג - את בנסיעות.... ועמרם. ועכשיו עם עלות היום סיפרו לי כי בן אחד בן 17 אמר לאביו 'אתה עוד תראה את המדינה העברית, אני לא. מה צריך להרגיש האבא הזה", היא שואלת ומספרת גם על נפילת דניאל רייך, אחיינה של הסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד. הוא היה בן יחיד ונהרג בשיירת הל"ה. "התרוקן הבית", כתבה לישנסקי.

ב-24 בינואר 1948 מתנצלת בתיה בפני אחותה כי הודיעה לה שעמרם בדרכו לירושלים; "על ידי כך אתם לא הייתם שקטים ואני לא הייתי שקטה על שאמרתי שיסע... ורק שהגיע הערב ולא הודיעו שום דבר, ירד(ה) לי אבן (מהלב)".

ב-30 בינואר 1948 חיכתה לעמרם והתמלאה דאגה כשלא הגיע. ברדיו היא שמעה על התקפה שהייתה על שיירה והיא ידעה שעמרם היה בה. ב-19 בפברואר היא שולחת איתו מכתב ומבטיחה כי עם חברה מבית קשת שתגיע לתל אביב היא תשלח מחר מעיל לעלי. במכתב אחר כותבת: "שלחתי מכתב עם עמרם. כשהוא הולך מתחילה הדאגה".

ב-16 במרץ נפל עלי בקרב. "איזה כובד של משא נפל עלינו. עלי, עלי מה הוא הרגיש ברגעיו האחרונים", כתבה בתיה שגם מתחננת בפני רחל שתפסיק לנסוע לחווה. במכתב נוסף היא מסבירה - "את צריכה לסדר שיעבירו את הילדים (התלמידים בחווה - א"א) ולא לקחת עלייך את האחריות וגם את אסור לך להיות כל הזמן בסכנה".

כמעט חודש אחרי מות עלי, הכריז דוד בן גוריון על עצמאות מדינת ישראל. "עלי, עלי, האביב כמה מאושר יכול היה להיות היום", כותבת בתיה לרחל ומעדכנת כי מטוסים הפציצו את תל אביב, במכתב שכתבה בבוקר שלמחרת הכרזת העצמאות. "והגענו לרגע הזה שעם ישראל יהיה על אדמת ישראל. מדינה עברית עצמאית. אבל השמחה ממני והלאה - אין שמחה בלב - עלי שלנו, איך הוא היה מאושר לחיות רגע זה".

באחד מימי חודש אוגוסט 1948 הצליחה בתיה להגיע לירושלים וביקרה את רחל ויצחק. "רחל, לראות אותך לבכות קשה, קשה, אבל אני מבינה ומרגישה אותך", כתבה בשעה שהייתה בדרך חזרה לתל אביב. בירושלים ובשער הגיא התחוללו קרבות באותו לילה. "הלילה ליל בלהות. עם לב חרד אני נוסעת... הלכתי מהבית והדרך מדי פעם מוארת אור ואור זה לא אור של אהבה, של חמימות. אור שטני הוא, אור מפחיד".

במכתבים רבים מביעה בתיה דאגה לבריאות רחל ויצחק, נוכח בעיות בריאותיות שונות שפקדו אותם. אפילו אחרי שבן צבי כבר היה לנשיא המדינה ואמור להיות תחת ליווי רפואי, חשה שלא כך הדבר: "שמחתי שהייתי אצלכם בשבת זו, אבל לא רק שאת לא בריאה ושהטיפול בכם לא לגמרי בסדר, צריך שיהיה אדם אחראי כל הזמן ואז אנשים מהצד לא ירגישו עצמם כל כך חופשי כאילו אצלם בבית", כתבה לאחותה.

לפני כן עוד גר הזוג בן צבי בצריף עץ סגפני ואז בוודאי דאגה להם לישנסקי: "אני מקווה שכבר תיקנו את השמשות בבית כי הגשם הנה ויבוא... מתי יתקנו הגג? והלא רואים את השמים מבפנים. למה לחכות לגשם?", שאלה. ב-1950 החליטו סוף סוף לבנות לעצמם בית ונפרדו מצריף העץ בו התגוררו מאז שבן צבי רכש אותו מידי הצבא הבריטי, כשהשתחרר משורותיו. הצריף הוקם ביום בו נולד עלי. את הצריף תרמו בני הזוג לקיבוץ בית קשת כבית תרבות לזכר עלי.

אחרי האסון נשארה המשפחה בקשר עם פנינה דרומי, אשתו המיועדת של עלי. פנינה ובתיה נפגשו פעמים רבות, בעיקר כשפנינה הגיעה לתל אביב ללימודים. "פנינה עוד בוכה", כתבה בתיה לאחותה, ארבעה חודשים אחרי נפילת עלי. במכתב שנה אחרי מותו של עלי כותבת בתיה לאחותה: "רוצה שנשאר עם פנינה ביחסים קרובים ועל ידי כך לשמור בטוהר את זכרו של עלי". פנינה אכן שמרה על קשר עם משפחת בן צבי, גם אחרי שנישאה והקימה משפחה. לימים כתבה מחזה וספר שאחר כך גם עובד לסרט עלילתי, על סיפור אהבתה לעלי בן צבי.

אחרי הקרב בו נפלו עלי וששת חבריו, עבר קיבוץ בית קשת קילומטר מערבה, לגבעת השהב בה התחולל הקרב. עשר שנים אחר כך ליד עץ התאנה באיזור הקרב הוקמה אנדרטה שפיסלה בתיה. "שפע טוהר, תום ושקט. בת הצחוק התמידית, טוב הלב, רוח ישרה עמוקה וכנה. כזה הוא עלי, כזה הוא היה. גזע נפלא נגדע", היו הדברים שכתבה הדודה הכואבת על האחיין שכה אהבה.