לפני 70 שנה הייתה רק חנות תכשיטים אחת בעפולה. חנות קטנה ומבחר מוצגיה דל וצנוע. ביום שני, 15 במרץ 1948, נכנסו לחנות בחור ובחורה, זוג צעיר שעשרה ימים מאוחר יותר, בפורים, היו צפויים לערוך את טקס נישואיהם, בבית הורי הכלה, במושב נהלל.
הזוג, פנינה דרומי ועלי בן-צבי, ביקשו מבעל החנות את טבעות הנישואין הפשוטות והזולות ביותר שיש בנמצא. "עלי היה המוכתר של קיבוץ בית-קשת ולצורך קניית הטבעות קיבל את האופנוע של הקיבוץ. לעלי לא הייתה אף פעם פרוטה בכיס ולכן יכולנו לקנות את הטבעות הזולות ביותר", נזכרת פנינה. "אחרי שקנינו את הטבעות, ענדתי את הטבעת על האצבע".
יום אחר כך נהרג עלי, יחד עם שישה מחבריו לקיבוץ שהקימו בגליל התחתון, בקרב בשדות בית-קשת. דבר האסון פשט בישוב העברי. בנם של יצחק בן-צבי ורחל ינאית בן צבי היה בן 24 בנופלו. בשבעה למותו אכלו האורחים בשתיקה את האוכל שכבר הוכן לחתונה.
פנינה דרומי, אז בחורה צעירה בת 21, איבדה את אהוב לבה. היא נשאה את הכאב, נצרה את הזיכרונות, הקימה משפחה והפכה לאשת תיאטרון בולטת.
לפני כעשר שנים כתבה מחזה על סיפורה האישי, על מותו של אהוב נעוריה. למחזה היחיד שמציגה כבר עשר שנים השחקנית עדי ביילסקי, קראה גרי "סיפור אהבה ארץ-ישראלי". בהמשך, יצא גם סרט בשם זה, אותו ביים דן וולמן, ויצא גם ספר בהוצאת "שוקן".
לכאורה הסיפור כבר מוכר, הוא סופר, הוצג והוקרן. "אפשר לשאול מה כבר יש לחדש בסיפור הזה?", אומרת ד"ר נירית שלו-כליפא, אוצרת יד בן-צבי. "ויש הרבה מה לחדש בו", היא גם משיבה. "בסיפור של פנינה אפשר לזהות את הרגע בו אדם יוצר את הזיכרון שלו ואוצר אותו; מחליט מה לשמור, מה ילווה אותו. נוצרת קופסת זיכרונות פרטית שבהמשך יהיה לה תפקיד לדורות הבאים ויהיה לה רגע בו הזיכרון יטען מחדש".
כחלק מפרויקט המורשת הלאומי שיזם משרד ראש הממשלה, מובילה יד בן-צבי כבר שבע שנים את מפעל התיעוד "ישראל נגלית לעין". מדובר במיזם קהילתי לתיעוד, לגיבוי ולהצלה של תמונות המדינה והארץ, תושביה ותולדותיה. מטרותיו - לחזק את השותפות של תושבים מכל שדרות הציבור בסיפור המורשת הישראלי לדורותיו, על ידי שיתופם כמתעדים או מתועדים במפעל לתיעוד חזותי ושימור של תמונות מאלבומים פרטיים. התצלומים נשמרים במרכז התיעוד המקומי ומגובים בארכיונים מרכזיים וברשת ארכיוני ישראל. הם ישמשו למחקר, לעיון, ללימוד, לתצוגות, לאירועי תרבות ואמנות חוצות, לפרסומים ופתוחים לציבור באתר אינטרנט.
שלו-כליפא מסבירה כי "אלבום פרטי הוא לא רק תמונות, זה עוד הרבה דברים- מכתבים, פתקאות, חפצים ועוד. יש מוזיאונים קטנים, אוספים אישיים, קופסאות זיכרונות שלא הייתה להם הכרה מוזיאלית, אבל שם יש אוצרות גדולים ובזה אנחנו מבקשים לגעת עכשיו בהמשך מיזם "ישראל נגלית לעין". למפעל האיסוף והתיעוד החדש קוראים "ארץ חפץ".
שלו-כליפא אמרה כי זה גם חלק ממגמה רחבה יותר שמתרחשת בישראל ובחברה המערבית; אנשים אומרים: 'אני אמנם לא הרצל או בן-גוריון, אבל הייתי חלק מההתרחשות ההיסטורית ושמרתי לעצמי את השריד הקדוש שלי. למי אין קופסת זיכרון כזאת, בדמות מכתב, תמונה, מזכרת?"
ביום רביעי הקרוב יערך ביד בן-צבי כנס בנושא ושמו "אוצרות גנוזים באלבום הפרטי". בכנס יוצג גם האלבום הפרטי של פנינה גרי. נדמה כי סיפורה של גרי מדגים באופן מושלם את אותה הסתכלות המחפשת את נקודת המבט האישית, כנקודה המצטרפת לעוד אלפי נקודות שיוצרות תמונה גדולה. וכשביד בן-צבי ביקשו להתחיל בהסתכלות בביתם שלהם, בבית של בן-צבי, גילו אוצר של זיכרון.
במפגש עם פנינה גרי, שערכו שלו-כליפא ודינה רוט מיד בן-צבי, סיפרה להן גרי על הטבעת שקנה לה עלי בן-צבי. השבוע שיתפה גם אותנו בסיפורה: "אחרי שעלי נהרג השארתי את הטבעת על האצבע. כעבור מספר שנים התחתנתי עם בוב והקמנו משפחה. אז הורדתי את הטבעת של עלי ושמתי אותה בתעודת הזהות שלו, ואותה הנחתי בתוך קופסה. אחרי שבוב נפטר אמרתי לעצמי ששתי הטבעות חברות והן ניתנו לי על ידי שני האנשים שאהבו אותי והן ישמרו עלי". היא קנתה טבעת נוספת, עם אבן כהה וענדה אותה מעל שתי טבעות הנישואין, כדי למנוע מהן להחליק וליפול. אבן כהה בראש הטבעת השלישית כאילו חובקת ומסוככת על שתי הטבעות האחרות.
שלו-כליפא התעניינה היכן נשמרה הטבעת כל אותן שנים בהן לא הייתה על אצבעה וגרי סיפרה על תיבה כלשהי. "ביקשתי ממנה לראות את התיבה. היא הייתה מונחת על ארון, במקום גבוה. הורדנו אותה וגילינו אוצר", סיפרה.
"מדובר בתיבה שעשיתי בשיעור מלאכה בכתה ה' בנהלל ועליה כתבתי פנינה", סיפרה גרי. "היא תמיד הייתה איתי, אבל כמעט ולא פתחתי אותה". בתיבה שמרה את התעודה של אהוב לבה מ"מפקד העם" שערך ב-1947 הישוב העברי בארץ ישראל. מדובר היה במפקד שנעשה אחרי ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, ב-29 בנובמבר 1947. המפקד היה מעין מערכת לגיוס הכוח הלוחם של הצבא שבדרך.
"לעלי, כמו לכולם אז, לא היה כמעט רכוש פרטי, אפילו הבגדים היו של הקיבוץ. אחרי ההלוויה נכנסתי לחדר שלנו וביקשתי לעצמי מזכרת. מצאתי את תעודת הזהות ולקחתי אותה" סיפרה גרי. את התעודה צירפה לתיבת הזיכרונות בה היו כבר שירי ילדות בהשפעת ביאליק ומערכי פעולות משנות ההדרכה בנוער העובד והלומד.
לטבעת שבתוך תעודת הזהות נוספו תמונות של עלי ושל שניהם ביחד. "בין התמונות פנינה ועלי על עגלה רתומה לסוס", סיפרה שלו-כליפא. "מדובר בתמונה שצולמה בשדות בית קשת ב-1947. פנינה ועלי הולכים בשדות ונמצאים באושר עילאי וברגע שהם רוצים לשמור ולא לצאת ממנו. איך הם יקפיאו את הרגע? הם אמרו: 'הלוואי והיינו יכולים להצטלם'. הלכו לבית ספר כדורי וקראו לבן של המנהל פיאט, לו הייתה מצלמה. הוא בא לשדה והם שיחזרו והקפיאו את אותו רגע של אושר ועדיין לא ידעו שהטרגדיה בפתח. הרגע הוקפא ונוצק בחומר".
צילום נוסף בתיבה הוא של עלי. בגב התמונה כתבה פנינה בכתב ידה: "נא להחזיר, זו תמונה יחידה שיש". בעידן הסמארטפון שבו אנחנו מתעדים לעתים עשרות תמונות ביום, קשה להבין את החשש העמוק שתמונה שהושאלה לא תשוב לבעליה. "זה ממחיש עד כמה פנינה שמרה על הזיכרונות, באיזו חרדה נוראה היא הייתה שמא התמונה לא תושב לידיה. לעתים אנשים היו שומרים את הדברים בקנאות וחוששים להשאיל, אפילו במחיר של הנצחה, פחדו לאבד את הזיכרון", הסבירה שלו-כליפא.
גם מכתב מרגש ונוגע ללב מרחל ינאית בן צבי, אמו של עלי, נשמר על ידי פנינה מכל משמר בתיבת הזיכרונות; "באווירת הצריף שלנו, כמו על הקבר בבית קשת, ואולי עתה עוד יותר מאשר באותו המעמד, יגון וצער עד כלות הנשמה - למה לא באתי אני במקום עלי", כתבה האם השכולה. בהמשך היא מברכת את מי שהייתה אמורה להיות כלתה, לרגל שליחות חינוכית במחנות העקורים בגרמניה ונותנת לה את ברכת הדרך להמשך חייה: "אני תפילה שתמצאי סיפוק לנפשך ומרגוע ללבך, וזכרו של עלי יישאר ברוך בלבך. החיים יעשו את שלהם, הזמן יעזור לך ואני עד סוף ימי אשמור על הקשר הנפשי איתך", כתבה האם השכולה. היא נצרה בקופסא גם מכתב מהנשיא בן צבי, החותם בסופו-"אבו עלי".
בין המזכרות גם פתקים מוועד מושב נהלל שנכתבו בתקופת הצנע ובהם אישורים שניתנו להוריה, לתת לבתם שהגיעה לביקור, מהלול הפרטי שלהם, ביצים ותרנגולת, כדי להאכיל את בתה את התינוקת, בבית בירושלים.
ואז הגיע לפני עשר שנים המחזה שכתבה פנינה גרי וסיפורה האישי הפך לציבורי. כעת נחשפת גם תיבת הזיכרונות ומצטרפת לאותו סיפור. ולדברי שלו-כליפא "אם אנשים אמרו פעם 'מה מעניין באלבום שלי?', הנה אנחנו רואים איך אותו דבר גשמי שהזיכרון יצוק בו, ממשיך לחיות, הוא יוצא החוצה ונטען מחדש עבור הדורות הבאים והופך כללי וציבורי".