פנינה גרי זוכרת את הרגע הזה כאילו הזמן קפא מלכת. ב-16 במרץ 1948 היא שבה מקיבוץ בית קשת לבית הוריה במושב נהלל, שבעמק יזרעאל. כמה ימים לאחר מכן היא הייתה אמורה לחגוג בחתונתה עם אהוב לבה, עלי בן-צבי. ההכנות במושב היו בעיצומן ורבים נרתמו לעזרת יוסף וצפורה דרומי, שבתם עמדה להינשא לבנו של נשיא הוועד הלאומי דאז יצחק בן-צבי.
"הרגשתי משהו מוזר, ואז כיתת הכוננות של נהלל החלה להיאסף במרכז המושב", שחזרה גרי. "ראיתי אותם ושאלתי, 'מה קרה?'. ענו לי שהיה קרב בבית קשת ושהם נקראו לעזרה. יותר מכך הם לא רצו להוסיף. הבנתי כבר שקרה משהו לעלי". באותו יום נהרג בן-צבי, בגיל 24, ושישה לוחמים נוספים מבית קשת בקרב בשדות הקיבוץ. אהובתו בת ה-20 התאלמנה בטרם התחתנה.
עוד בוואלה! NEWS:
לוחמה במדבר: כך פועל צה"ל לסיכול טרור בנקודת החולשה בנגב
הלך לעולמו פרופ' אמוץ זהבי ממייסדי החברה להגנת הטבע
לוחמת שוורים, מתמטיקאי מחונן וטייס קרב: מועמדי מקרון לפרלמנט
70 שנים לאחר מכן, שבה גרי בסוף השבוע שעבר לבית קשת, לספר את סיפורה האישי מול כמאה צופים נרגשים. גרי, אשת תיאטרון מוכרת, ובמאי הקולנוע דן וולמן הציגו בפני התושבים בהקרנת טרם בכורה את סרטו החדש של וולמן, "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", המבוסס על סיפורה של גרי וייצא בקרוב לאקרנים. "הסרט כבר הוצג בפסטיבלים שונים ובכמה הקרנות טרום בכורה בישראל", אמר וולמן, "אבל אני ופנינה ידענו שבבית קשת תהיה ההקרנה החשובה והמיוחדת מכולן".
גרי שמרה את סיפורה הכואב לעצמה במשך כ-60 שנים, עד שלפני כעשור החליטה לעבד אותו, ראשית לתיאטרון ובהמשך לסרט שהוצג כעת. "כתבתי מונודרמה (הצגת יחיד - א"א), כי בסגנון הזה היה לי יותר קל להתבטא, אבל כיוון שזה היה סיפור פרטי, כנראה לא העזתי, וגנזתי אותה", סיפרה. "רק אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהמדינה חגגה יום הולדת 60 ואני 80, רק אז, הרגשתי שזאת ההזדמנות האחרונה לנסות להעלות את הסיפור".
לדברי גרי, "ההצגה נולדה במקרה, ללא תכנון מוקדם. אף פעם לא חשבתי לספר ברבים על האסון הפרטי שלי. בכלל, בתקופה ההיא היינו מאוד סגורים בנושאים פרטיים, ואפילו עם אחותי ואחי או עם הוריי לא דיברתי כמעט. זה כאב לכולם ואף אחד לא רצה לעורר את הנושא". היא הוסיפה כי "רק עם רחל, אימא של עלי, הייתי תמיד מתכתבת ומדברת עליו. שתינו רצינו להיאחז לפחות בזיכרון".
כשנכדה של גרי התבקש לכתוב חיבור שורשים בבית הספר, ובו שילב את סיפורה של סבתו בנהלל. "עלה בדעתי הרעיון שאולי חשוב בדרך של תיאטרון, שהיא הרבה יותר חווייתית מאשר סתם קריאה, לספר לדור הצעיר ולכל העולים שהצטרפו אלינו מאז קום המדינה", סיפרה. "איך היא קמה, בזכות איזה רעיונות וערכים, ובעיקר בזכות נוער נפלא שהיה מוכן לעשות הכול למענה, אפילו למות".
"אף פעם לא חשבתי לכתוב את סיפורי", הסבירה גרי. "פעם אנשים לא דיברו. רק שתקו, שתקו, שתקו. אנחנו, בניהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית רצינו להיות אמיצים כמו הורינו והתאפקנו, לפחות בפומבי". לדבריה, "עד היום אני שומעת את סלבה, אמו של ספי כספי (אחד מהלוחמים שנהרגו בקרב, א"א), עוברת בין האימהות ואומרת להם: 'אל תבכו, הבנים שלנו לא רוצים שנבכה'. וכך היה. אף פעם לא ראיתי דמעה בעיניהם של יצחק בן-צבי ורחל ינאית בן-צבי, או הורים אחרים. תמיד הם השתדלו להיות חזקים, וככה עברו הרבה שנים".
בשנת 2008 יצאה הצגת היחיד שכתבה וביימה גרי, ומה שהחל כניסיון קטן יחד עם השחקנית עדי בילסקי הלך וצבר תאוצה, והתקבל בחיבוק חם על ידי הקהל מבני נוער צעירים ועד לבני גילה של גרי. משם עובד הסיפור לסרט באותו השם, עד להצגתו במועדון הצנוע בבית קשת, סמוך למקום שבו נהרגו בן-צבי וששת חבריו, ולאנדרטה מרשימה לזכר שבעת הנופלים שיצרה בתיה לישנסקי, דודתו של עלי.
לא רחוק משם ניצב, כבר משנת 1950, צריף המגורים של משפחת בן-צבי, שנתרם לקיבוץ על ידי ההורים השכולים שנתיים לאחר מות בנם. צריף העץ הקטן, שבו חיה המשפחה בירושלים מאז שנת 1924, חזה בפגישות מכריעות של צמרת היישוב העברי לפני קום המדינה. במשך שנים הוא שימש כמועדון של הקיבוץ, ובתוכו פינת זיכרון קטנה לשבעת הנופלים.
עם זאת, עם השנים הצריף התרוקן והלך והתפורר. כשכבר היה בסכנת כליה, הציל אותו איש העסקים אלישע קלעי, איש עסקים, שתרם לשיקומו באמצעות המועצה לשימור אתרי מורשת, כמעט ללא סיוע המדינה. כעת הצריף הפך למרכז מבקרים צנוע המספר את סיפורה של משפחת בן-צבי, ש"חיה בתנאים קשים וצנועים", לדברי גרי. "הם חיו כדי לשרת את העם. זה לא מליצה, ככה הם הרגישו", הוסיפה.
במהלך האירוע בבית קשת, סיפרה גרי על חייה לאחר האסון שפקד אותה. היא הפכה ברבות השנים לאשת תיאטרון בולטת, ונישאה לרוברט גרי, עיתונאי אמריקני-יהודי שהכירה במחנות העקורים בגרמניה, עת נסעה לטפל בילדי פליטים יהודים.
אולם סיפור מותו של אהבתה הראשונה ואובדן ההבטחה שלא התממשה המשיכו ללוות אותה. "אני מקווה ומתפללת שעוד יבוא היום שהכוח הזה יביא לנו גם שלום", סיכמה. "אני נושאת תפילה שיגמרו המלחמות ושלא יהיו עוד נשים שיעברו את הכאב הזה".